רק הנערים השובבים המבלים עתותיהם בהבל ישימו לבם למשוגעים, וכל נער ישר ישט מהם, כן הורני מורי בהתבונני פעם אחת אל המשגע אשר רץ בחוצות וחבל נערים הקיפוהו ויקראו אחריו מלא ויעפרו בעפר לעמתו והוא הסב פניו כפעם בפעם ויחרוק שיניו ויקללם קללה נמרצת גם הדה אבן בהם, צדקת תורת מורי ראיתי והתנהגתי על פיה, ואף כי ידעתי בשם את חמשת המשגעים אשר היו בעיר בכל זאת לא שמתי עיני ולבי להם, גם לא נשאתי את שמותם על שפתי למען אהיה נער ישר ולמען תשמע רחל האלמנה אם מרים כי נער ישר אני, לא רדפתי אחרי דוב בן הדיין אשר לפי דברת בני העיר יצא מדעתו יען כי הרבה הגות יומם וליל בתלמוד, ולפי דברי שמואל הרופא הרבה הגות בתלמוד יומם וליל יען כי יצא מדעתו. ומני אז רץ בכל חוצות העיר וימלל דברים בלי דעת וירב עם נפשו ויניע בידיו ובראשו וכתפיו כמו מתעבר הוא על ריב עם איש מלחמה במלחמתה של תורה ויריח בלי הפוגה באבק עלי מרורים, ומאכלו היה לחם יבש, כי לפי דברת אחיו, אשר לקחו הירושה, מאן להביא אל פיו מכל מאכל אשר יאכל, ובסובבו בעיר נמשכו אחריו להקות להקות נערים ויתגרו בו והוא התגרה בהם, המה קרעו שולי מעילו והוא קרע את בדל אזן או חוטם הנער אשר נפל בידו, אני לא רדפתי אחריו כי בקשתי להיות נער ישר וגם בדל אזני וחוטמי לא נקלים היו בעיני, גם לא נגשתי בקרבת האשה המשגעת אשר ארבעה מששת בניה מתו במגפה ושנים נתנו לעבוד בעבודת הצבא, כי על כן שרה מזמור לתודה לאל מושיעה בראש כל חצות ובעזרת הנשים בבית התפלה, וכאשר התגנבה לבא אל בית מועד לכל חי והשתטחה על קבר בעלה נחרה בו מאד על כי ישכב כפגר מובס, כנבלה סרוחה, ככלב נתעב, כראש הקהל וכהרופא אשר כלם יחד לקחו את בניה לחתנים ואת בנותיהם לא נתנו להם – ואף כי בקול השחוק אשר השמיעה אחרי התהילה הזאת היה די כח להרגיז את העיר, עד כי גם המקבר נבעת לפעמים, אבל אני לא נבעתי כי לא נגשתי אליה כחק לנער ישר, ולא רק אל אלה כי אם גם אל חברי הבחור המשגע לא שמתי לבי מעת אשר בשם הזה נקרא, הבחור המשגע אשר מאז ידעתיו נקרא בשם נפתלי הנער–הטוב ואני אהבתיו, לא יען כי נחל כבוד על דעתו בגמרא, כי לפי דעתי רבה דעתי מדעתו אלף פעמים ואלה אשר קראוהו אותו בשם הנער הטוב ולא אותי שגו כלם יחד או הצמידו חנף בזדון, כל אלה ידעתי ואראה עין בעין את צדקת משפט בעלי התלמוד אשר אמרו כי בינה יתרה נתנה, לנשים, כי על כן אמי ודודתי רחל האלמנה ואולי גם מרים בתה גזרו אמר כי לי נאה כי לי יאה להקרא בשם הנער–הטוב ונער אחר אין בכל הארץ אשר יזכה לכך, כי על כן לא בעבור דעתו אשר כאל נחשבה בעיני אהבתיו, רק יען כי לב טוב היה לו, וכאשר גנב תפוחים בגן אשר לפני בית התפלה חלקם אתי חלק כחלק, והוא עשה זאת כפעם בפעם, אף כי גדול היה העון הזה בעיני הגבאי מכל העונות, כי את פרי הגן אסף אל ביתו וביום שמחת התורה כאשר הובילוהו בתופים ובמחולות אל ביתו חלק מפרי הגן אל מלויו, והנה זה הנער הטוב היה פתאם לבחור משגע. לפי דברי השמש נתפש בלילה בגן מאת השדים, ואחד הבחורים גלה לי דעתו בסוד, כי לא שד כי אם השמש בעצמו אשר גנב פרי הגן בלילה ההוא תפש אותו ויכהו מכה על ראשו בסבך עץ ועל כן נטרף מוחו, ולפי דברי נפתלי הציקה לו אשתו מאד מאד ולא נתנה לו מנוח. ואם כי עוד לא קרה מקרה אשר יתנו כמשגע את האיש הקורא בחזקה כי אשתו תציק לו, כי הלא כן דרך כל הפרושים להענות בפני ממשלת אשתם יושבת קרנות, ואף אלה אשר קול אשתם לא נשמע מעודו יאהבו לספר נפלאות מהארורות אשר תציקנה לבעליהן בדברים, אם למען הראות לכל כי חביבין עליהם יסורים של אהבה, או יען כי יצפו לרבנות וכל רב בלי אשה ארורה ובלי חולי מעים הוא כחזן בלי זקן מגודל, כבעל שם בלי קמיעות וכצועני בלי סוסים גנובים, כי על כן גם לא בגלל הדבר הזה כמשגע חשבו את נפתלי, כי אם יען כי התאונן על אשתו בעת אשר איש לא ראה ולא ידע כי בא בברית את אשה, רק מפיו שמעו כי נשא אשה בלי שדכן ששמה לילית ובימים הראשונים ראה עמה חיי נחת ואחרי כן החלה להציק לו ולענותו בחלום ובהקיץ ולא נתנה לו מנוח ותשלח בו חיל מלאכי חבלה קטנים אשר הקיפו עליו יחד, ויאמרו לו אבינו אתה, לחיים קראת אותנו הנה ועתה תן לנו צדה ומקום מנוחה – ומרב צרת לבבו קרא בלי חשך: לילית סורי ממני! – וכל איש אשר נגש אליו היה שד משחת בעיניו, וכן קרא לראש הישיבה ולהגבאי ולהמשגיח עם כל הנערים, בני שחת! וכאשר הרבה לזעק ולקרוא בלי חשך בלילה אחד: לילית וכל כת דילה חוצה! ויער משנתם שומרי התורה בלילות התקצפו בו ויאמרו לאסרו בחבלים, ובמלחמה ההיא אשר לחם הוא לבדו עם עשרה בחורים ושני מלמדים והשמש, עשה נפלאות, כי אף אם צלחה להם לקשור ידיו ורגליו בחבלים ולסחבו בחוץ, על האבנים והשלג והכפור, כי קור נורא היה בלילה ההוא כמעט ערום ויחף, אחרי כי השמש למד הלכות הרפואה בקל וחומר, ומה מעט שלג על הראש ירפא משוגעים, שלג על כל הגוף על אחת כמה וכמה, כי על כן לא הכם לבם על כי עשו לו ככה, ומה גם אחרי אשר גם הוא לא נקה אותם ויך וישוך על ימין ועל שמאל, ואת המכות אשר הכה את יקשן המלמד בין רגליו זכר לו ימים רבים, כי על ידי המכה ההיא זכה להיות פרוש ואשתו הוכתה במרה שחורה, אך רופאים גדולים מהשמש אשר לא בקל וחומר למדו את חכמתם כי אם משני מורים המכחישים זה את זה עד שיבא המורה השלישי ויכחיש את שניהם, גם המה ישגו לפעמים והשמש מה כי נלין עליו אם רפואתו לא עלתה ביד המשגע. ויהי כאשר הקריבוהו אל ההקדש (לבית החולים יקראו הקדש אולי מטעם אשר יקראו לכל הרוג קדוש) ולקול שאגו נעורה אשת המנהל משנתה ותקלל את כלם יחד בקללה נמרצת, אז הכיר הבחור כרגע כי קול לילית הוא הדובר אליהם וינתק את מוסרותיו ויברח לנפשו, ומני אז רב ריבו את אשתו באין מוחה, וגם חושים השדכן אשר שם גדול יצא לו כעושה שלום בין איש לאשתו ולא כיתר השדכנים אשר ככלותם השדוך ויקבלו את שכרם ימחו את פיהם ויאמרו לא פעלתי און, היה חושים, כי בכל השדוכים אשר ידו חבלתם לא עזב חסדו ויהיה לעושה שלום בין האיש לאשתו יום יום, גם חושים זה לא מהר לעשות שלום בין נפתלי ובין אשתו, בלי ספק יען כי לא הוא היה השדכן. והנערים השובבים החלו לכבדו וללותו הדרך אל כל אשר הלך. ומני אז ידעתי כי לא לי עוד לשים אליו לבי גם לדבר בו כי בחור ישר אויתי להיות. ומני אז נשרש בלבי הרעיון כי לשים לב אל משגעים הוא כמו למשוך יד את לוצצים אשר ישליך שקוצים על עושהו ויעיב את ישרו. ואם כי נשתנו הדעות בלבבי ונוכחתי כי רוב אלה אשר דבר היה לי עמהם משגעים היו אם לא במרעים היה חלקם, בכל זאת תורת העלומים עוד לא נמחתה כלה מעל לוח לבי, ועל כן כמעט בלי חמדה נאותי ללכת עם אוהבי הרופא לבקר את בית המשגעים בעיר וויען ולהתבונן אל מדבריהם ומעשיהם.

המורה הנודע בשם ליודע תהלוכות הנפש עמד על עמדו ותלמידיו לימינו ושמאלו ומאחריו ומלפניו יעמדו אחדים מאלה אשר יאמרו כי בינת כל בני האדם הסתתרה ורק המה בעלי דעה והשכל המה, והוא יטיף עלימו מלתו ויראה לתלמידיו אותות אשר לא ינכרו כי דעתם נסרחה, ובדבריו הנעימים והמלאים רוח דעת יחד לקח את לבי עד כי שכחתי את תורת מורי הראשון וקרבתי יותר אל המורה והתלמידים והמשגעים, אוהבי הרופא הציגני לפני המורה ויקבלני ויוסף להביע אמרותיו על החולים ובדברו שם כפעם בפעם אלי פניו. עד כמה גדול כח ההרגשות לשים אות בפני בעליהן נראה פה אם נתבונן למראה פני האמללים, אשר חזות פני איש איש מבלי אשר ידבר או אף יניע באחד מיצוריו תשמיע כמו בשפה ברורה את הגיוני אשר פניו קלקל. על פני האחד ציה ושממה כפני הר מקיא אש וגפרית ופני השני כשדה נעזב ימים רבים מעובד וכסוהו חרולים וקמשונים, עיני זה תפיצנה אש קודחת כאשר תפתה האוכלת סביבה, ועיני רעהו כמו הומכו, אורם נדעך והחיים אשר בהם עשו להם כנפים. תוחלת נכזבה, לב נשבר, בגד–באהבה, כבוד מחלל, תאוה נפרצה, עני ומחסור ויתר פגעי החיים כמו חוצץ יצאו איש על יד רעהו, ירימו ראש להראות פניהם הנוראים ויגדל כחם להשבית הרוח ולהשיב את הדעת עד דכא, אך לא נשתאה אם כל אלה נחזה בעיני האמללים האלה, כי זאת אמרנו לראות, ואם נסכן במראות האלה לא עוד נוסיף דאבה, כי אם כל הבית יהיה בעינינו כספר רפואות ואיש איש בו כפרק אחד ודברו ותנועתו כמלה אחת או אות אחד, אשר נמהר לעבור עליהם למען נוסיף למוד ולמען תספיק לנו העת ללמד הרבה, וכן היו כל אלה בעיני אחרי אשר התבוננתי בהם זמן כביר, לבד אחד בהם אשר ישב במנוחה וישמע לדברי המורה כמו גם הוא אך תלמיד מקשיב בקולו היה, הוא משך עיני אחריו והתבוננתי בו זמן כביר, ויהי בראות זאת המורה שם אלי פניו וישאל: ומה תחזה באיש ההוא? הן על פניו כמעט אף עקבות אותות השגעון לא נראו, כי על כן נלחמתי את רעי המורים אשר אמרו כי בינתו לא הסתתרה ורק אני נלחמתי בעדו והצלתיו מן המות, ומה תחזה בו אתה? –

– לא אחזה כל מאומה בלתי אם לרגעים יניע את שפתו התחתונה –

– הטבת לראות – מהר המורה ויענה מבלי תת אותי לכלות דברי, אך אני כליתי את דברי ואמרתי: והתנועה הזאת היא כתנועת הכלב –. עוד המלה בפי ושאון קם בחדר, המשרתים והשומרים יחפזון והמורה קפץ ממקומו ויתיצב לפני כצנה להגין עלי ובטרם ידעתי מה, ראיתי כי האיש אשר תנועת שפתו כתנועת הכלב קפץ ויתר ממקומו ויפער פיו ויראה את שניו ובכל כחו התאמץ להתנפל עלי, אך המשרתים אשר אחזוהו בעוצם ידם ויותר מהם עצרו בעדו מבטי הרופא אשר שלח בו בלטשו עיניו לו וכפסיל שיש נותר האמלל פתאם על עמדו בראותו את עיני הרופא ורק ככלב נבח רגעים אחדים ואחרי כן קרא פעמים אחדות: כלב! כלב! ויתן אל המשרתים את ידו, כעל אולת ודברי הבל שחקתי לוא ספר לי איש כי ישנם אנשים אשר במבט עיניהם יפעלו גדולות כאלה, ידעתי כי יש ממבט עין הכח להכות את איש בשגעון, לשלחו אל דרך אשר לא ישוב ממנה, להכות גלים בדמי לבו ולהרעישנו כסוס שוטף, וכמה וכמה יספרו באבדון גבורת עינים יפות אשר מהן נגזרו, אך כי עיני איש יעצרו כח כזה להשיב מנוחה לנפש סוערה בהמון רגשותיה הבלולות אשר מקורן בחשך ואל תהום תוהו כוננו, זאת לא האמנתי לולא ראיתי זאת בעיני בפעם הזאת, עיני המורה אורו כעיני מנצח בתתו צו כי יובילו את האמלל אל חדר כלאו, ובתחלה לא הבינותי למה זה שש לבו, האם על כי הצליח לנצח את המשגע בעיניו? אבל בלי ספק דבר כזה לא בפעם הראשונה קרה אותו ותלמידיו אף המה הרבה לספר לי מהגדולות אשר יעשה בעיניו כי כצנה וסוחרה הנה לו לבל תאונה אליו רעה, וכל משגע המתנפל עליו בחמתו יסוג כרגע אחור בשלחו בו חצי מבטו, ויהי לפלא בעיני, עד כי נודעו לו מקרי האמלל ההוא והבינותי כי שמח בנצחון דעתו נגד דעת יתר המורים חבריו אשר גזרו אמר כי לא משגע הוא האיש. אני הבטתי סביבי כמכה בתמהון כי לא הבינותי את כל אלה ואחד השומרים אץ לגשת אלי להבינני בינה מכל אשר נעשה פה. ואני אף כי ידעתי כי להשומרים האלה נכונים בכל עת ספורים, ומקרי כל המשגעים, ואשר עבר עליהם ידעו מראש ועד סוף אם אך יראו שכר להם, ולבם לא יכם אף אם יתנו מקרי האחד אל השני או אם יוסיפו כהנה וכהנה מלבם, אף כי כל אלה ידעתי בכל זאת כאשר נגש אלי השומר ויוציא עלה מאחד מכתבי העתים ויאמר: הנה פה כתוב כל הקורות אותו הטיתי אזני לשמוע ושטר שקל כסף כבר היה נכון בידי, אך אוהבי הרופא אחזני בידי ויאמר בא: ואני אספר לך כל אלה כי גם אני הייתי בבית המשפט ביום המשפט ההוא, וכה היה דברו בלכתנו.

האיש הזה למד בנעוריו בבית הספר בעיר מולדתו, וכל המורים לא מצאו בו מגרעות, לבד ממורה–הדת, הוא נחר בו תמיד ויבדילו לרעה. הלא תדע את גורל המורים האלה שנואי נפש הנערים יחד וכל עולתה לא תבצר מהם לעשות להמורים האלה, כי על כן יבחרו להם תמיד קרבן להעלותו לעולה למען יראו יתר הנערים ויגורו מהם, ועל האיש הזה עלה הגורל וירדפהו המורה עד אשר גרשוהו מבית הספר, אז אמר אביו כי אין לו עוד חלק ונחלה בביתו כי אם יבקש לו את לחמו באשר ימצא. וינוע וידוד הנער מעיר לעיר עד אשר בא ווינה ויהי למשרת בבתי המשתה ואחרי כן למשרת בבית בעל עגלות, וכאשר כבדה עליו יד אדוניו וגם עיני השפחה שמו עליו עבותים, יצא לחפשי ויהי לנושא סבל, וברב עמל אסף על יד על יד כסף מעט, גם השפחה הותירה מהכסף אשר מצאה בשכרה ותהי לעזר כנגדו, ובכספם קנה לו סוס ועגלה לשאת משא וסבל ויראו ברכה וחיים נעימים, ושני הילדים אשר הולידה לו תאומים הגדילו עשרם, ולתקופת השנה נלותה בת אליהם ואף כי יחידה ולא תואמות היו, בכל זאת רבתה שמחתם כפי בפעם הראשונה, אבל בשנה השלישית הוסיפה ללדת, ובפעם הזאת לא רבתה השמחה, כי האם נתנה חייה כפר הילד, והאיש האמלל נורש מאד בימי מחלת אשתו, כי הרופאים והרפואות אכלו רב, והוא לא יכול לצאת החוצה וישכיר את סוסו לאחר אבל השכר לא הספיק כמעט אף להשביע את הסוס ובכן נאלץ למכור את סוסו ועגלתו, וכאשר מתה אשתו נתן את כל אשר מצאה ידו בכסף ויקנה לו כלב ועגלה קטנה לשאת בה סבל, וכל היום משך בעגלתו על יד כלבו הנאמן למען האכיל נפש עולליו. ולולא אהב את אשתו בלב נאמן כי אז אולי שכח את צרותיו וימצא כן לו בשכרו, אבל קפדה באה לו פתאם ממקום אחר –. כסף דרוש מאד למנהלי העיר, כסף רב למען פנות מסלות, ליפות את הרחובות ולבנות כמו רמים בתי תפארת למושב אצילי העיר ונכבדיה בקראם אספה וכאלה, והמסים אף כי לא מעטים המה בכל זאת עוד לא הספיקו לכל הדרוש וימתיקו סוד למצא עוד דבר אשר ממנו לא הורם מס עד עתה. ויהי את לבב אחדים ליעץ כי ירימו מס מהסוסים, אחרי כי רבם אך לענג ושעשועים המה, ואחרי כי בעיר גדולה כזאת כסף רב מאד דרוש להוציא על הארוה והמספא והעבד, לכן לא יכבד המס על בעליו אם ירים עוד שקלים אחדים לשנה. אבל מסבה אשר לא אדע לא נפל הגורל על הסוסים כי אם על הכלבים ויגזרו מס ארבעת שקלים כסף שנה בשנה מכל כלב, ויד האיש הזה לא מצאה לתת ארבעה שקלים בלתי לוא אם מכר את הכלב ואותו לא יכול למכור כי ממנו חייו וחיי ביתו תוצאות, כי על כן נתפש הכלב במצודת צודה הכלבים, כי כן היה המשפט אשר אם ימצא כלב בלי אות על צוארו, כי הורם ממנו המס, יפול לחבל לצודה הכלבים. אולם אדון הכלב בשמעו את קול כלבו הקורע לב מהר לעזרתו ותפרץ מלחמה בינו ובין הצודה עד כי עלתה ידו על הצודה ויכריעהו ולולא חשו אנשי פקודות לעזרתו מי יודע אם עמד עוד חי. המה הצילו את הצודה ואותו הובילו אל בית האסורים עד אשר יצא משפטו להאסר ארבעה ירחים במשמר על כי קם בזרוע נטויה נגד בעל פקודה בעיר. וביום אשר יצא ממאסרו הלך לפקד את נוהו וימצא רק את התאומים והילדה והבן הקטן איננו כי נגנב, ועל שלשת הילדים תשים עיניה אם אשתו הזקנה אשר בעמל רב מצאה לחמה לנפשה ועור הילדים צפד על עצמותם ועיניהם נמקו בחוריהן. מנשיקות פיו הרבה לנשוק את העצמות היבשות כיום תמים ולא יצא מהחדר ובלילה התעוררה הזקנה לקול צעקה נוראה: בסכין ממורט שחט האב את שלשת ילדיו ויניחנו גם על צוארו, אך לקול האשה מהרו השכנים והשכנות ויפריעו את מחשבתו, ומשפטו יצא למות בבמת המטבח, כי כל הרופאים אמרו כי דעתו מיושבת עליו, לבד מהמורה אשר גמר אמר כי דעתו נטרפה, ויהי כאשר מאנה השופטים לקבל דעתו נגש אליו ויקרא: הכלב! וכחץ מקשת התפרץ הנשפט וינבח וישוך על ימין ועל שמאל וברב עמל עלתה בידי השומרים לשים מוסרות על ידיו ולהביאהו לבית המשגעים, ומני אז ישב משמים כל היום ולא ידבר דבר, אך אם ישמע קול כלב נובח או כי תצא המלה כלב מפי איש אז יתגעש וירעש ויחפוץ לבלוע את כל הקרב אליו.

אוהבי הרופא כלה דברו וילך לדרכו ומנגד עיני לא סר המשגע כל היום ההוא וכל הלילה ובכל עת אשר יעבור על פני כלב ואות המס על צוארו זכור אזכרנו, וכמעט יצר לי על כי מריתי את פי מורי הראשון וקרבתי אל משגע אשר מקרי חייו העירו מחשבות שונות בלבי על דברת משפטי בני האדם.