שנים המה אשר כלכל לא אוכל אותם: הולך בטל מרחיב פה להלל עבודה ומלאכה ושכור מתפלסף בסבאו. ובכל זאת התבוננתי כביר בהאיש אשר ישב בבית המשתה בעיר פ' ולא כמנהג המדינה עשה, לשתות שכר שעורים בתחלה ויין גפן באחרונה, כי אם פער פיו לכל אשר אנה המשרת לידו, וכמו משרת מעולם אחר הובא או בריאה חדשה נוצרה למענו, כי בטרם נקרא והוא כבר נתן את הכוס על כפו והוא לא הרבה מחשבות רבות בהראותו כי לכל יש קץ, בלתי להתמורה לבדה אין קץ ואין תכלית, ובכל זאת לקח מועד גם להשמיע הגיוניו לחבריו היושבים אל השלחן, והמה הניעו לפעמים במו ראשם לדבריו והוא הוסיף לשתות ולדבר, ובתחלה לא שמתי אליו לבי, אבל בשמעי כי על היין ידבר גבהה גבהה ויתן אותותיו אותות כי אך הוא אוהב נאמן, רופא חולים ומחבש פצעים ומקים נופלים ואולי גם מחיה מתים, ולפי דברו אינם שווים אלה, אשר לא יבינו ערך היין או השכר וכל משקה משכח החיים, כי אוצר כל חמדה כזה נברא בעולמם.

– האיש אשר אין אמץ בלבו להקריב נפשו בעד דעותיו הוא לא הגה בדעה מעודו – כן הורה אחד מחכמי הצרפתים – אמרתי בלעג בשומי אליו פני, ועתה ראיתי פתאם כי תאר והדר יפיקו הפנים האלה, ובהעינים האלה אשר אדמו ודלפו, עוד שארית לאור וחיים. וכמעט נחמתי על כי העליתי לעג על דל שפתי, כי מי יודע מה רבו פצעי לב האמלל הזה ומכאוביו אשר אלצוהו לבקש רפואה בכוס היין. והוא העמיד כוסו על השלחן במנוחה ויבט בי ויאמר: מה לך ולהצרפתים הלא חכמי התלמוד כבר השמיעו הדבר הזה במלים נמרצים: אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה, הנח להם להצרפתים, כי מהם לא יצא דבר טוב לעולם. האמין לי –. כמו רוח בליעל יצוק בקרבנו לפעמים לדבר רע בעת אשר לבנו יחפוץ בטוב, כן נח עלי שנית פתאם רוח לעג בשמעי מענה פיו ואומר: הלא ליין צרפת יצא כבר שם גדול בעולם. במנוחה כמו לא לו כוננתי חצי לעג ענה: גם יין צרפת לא ימצא חן בעיני, אבל את דעותיהם ישא רוח כי המה לא את עצמם ימיתו עליהן כי אם ימיתו אחרים ברוח פיהם, קולם כנחש ילך לחבל ארץ. ההשכלה אשר בה יתפארו בני הדור הזה היא מולדת ארץ צרפת ויותר מחלי–רע ודבר וכל פגע ומלחמה הרבתה המגפה הזאת חלליה – פני האיש נפלו מעט בדברו ואני החרשתי כי להוסיף לעג מאנתי ולהוכח את בוזה השכלה בפה מלא הלא אך אולת היא, כי מי זה יואל להוכח את מכחש בשמש כי יהל וברוח כי ישיב נפש?

– הרי אני כבן שבעים שנה – הוסיף האיש לדבר לנפשו בתתו ראשו בין כפות ידיו הנשענות אל השלחן – קפדה באה עלי, חיי היו לי למרורת פתנים ויד ההשכלה עשתה זאת, כן! ידה היתה בנו להמנו, כלנו חלליה –

– ובמה הרעה לך? – שאלתיו בשמעי אנחותיו השוברות חצי גופו.

במה הרעה לי? – קרא וכשחוק לעג עבר על שפתיו בהחליקו רגע את זקנו הארוך ואחרי כן לקחהו בידו ויאמרו: ראה את הזקן אשר שבה זרקה בו, האמנם תדמה כי כבר מלאו ימי? פרי בטני עשה לי אלה, פרי בטני קפד פתיל חיתי בין לילה! מאיש רב אונים, טוב לב ומטיב לרבים נהפכתי בין לילה לחדל כח, בלב מלא ראש פתנים ושונא את התבל ואשר בה –. מלבד היין – אמרתי אני בלבי אך כחדתי זאת תחת לשוני ואחפוץ להשיבו דבר אך הוא לא חכה לדברי וירק כוסו בפעם אחת ויקם בשאון ולא שלם ויצא החוצה, וכל היושבים ברכוהו בשלום בצאתו, אף כי הוא לא הסב פניו אליהם ויהי הדבר לפלא בעיני, עד אשר התעורר אחד מהיושבים ויאמר: ראה אראה כי חידה סתומה לך האיש, הבה ואספר לך וגם אתה תנוד לו כמנו כלנו.

בית–השלם נקרא בית אבותיו, אביו היה איש תורה ואמו אשת החיל, הוא לא התערב במשלח ידיה והיא לא התערבה בתורתו, רק במעשה הצדקה ובאהבת יונתן בנם (הוא האיש) בקש האב להעביר את האם, והאם בקשה להגדיל מהאב, מיום חתונתם עברו שלשים ושש שנים ובכל העת ההיא לא קרה כל פגע בביתם, וגם הכלה אשר הביאו לבנם מהחוץ כמו נוצרה בבטן למען תקח חלק בשלות בית כזה, אשר היה לברכה לרבים ובו התברכו כל יודעיו, ואף כי קנאה הזקנה בכלתה באמרה אשר היא תחכם ממנה לעשות צדקה וגם על ידה נפקחו עיניה לעת זקנתה לראות כי היא לא ידעה איך לאהוב את אישה, כי אמנם כלתה הראתה אותה לדעת איך תאהב אשה את אלוף נעוריה, בכל זאת לא הופר שלום הבית אף רגע ועיני הזקנה אורו תמיד כעיני עלמה עד אשר נסגרו ולא הוסיפו להפיק אור וששון חיים, וזאת היתה ביום אשר אסף הזקן את רוחו אליו, וביום אחד הובלו שניהם לקברות וגם יונתן ואשתו כמו נמשכו אחריהם לקבר וכל רואיהם דמו כי גם המה לא יאחרו מלכת אחריהם, כי חבל האהבה להוריהם יחזק מחבל החיים. ובעת אשר הרים יונתן קולו לאמר קדיש דמו כל בני העיר כי אבן מקיר תשוע אמן וקורות בית התפלה תרדנה דמע, ומי יודע אם לא צדקו בני העיר במשפטם לולא נקשרו יונתן ואשתו בחבל אהבה אחר אשר חזק היה גם מחבל האהבה ההיא, לבתם יחידתם לעכסה נקשרה נפשם. לבתם סמל החיים והאהבה, עלמה בת ארבע עשרה שנה אשר זה שלש עשרה שנה יהללו חכמתה ויפיה בכל העיר, ומן הוא והלאה אהובה לכל היתה, בעד חייה, התפללו בחלותה וביום אשר נרפאה עשה כל איש משתה בביתו ואף להעני בשבתו אל השלחן לאכול פת לחם יבש בלי אור נר היתה אורה ושמחה, כי בת יונתן ושרה חיתה מחליה, בת יונתן ושרה אשר עני גוע בהם בטח ויעזוב אליהם עולליו, אשר בכתב רופא תרנגול לרפואה לאביון מתהפך בחליו על משכבו ידעו נאמנה כי בבית יונתן ושרה תמצא הרפואה, אשר לזכרם לא לבשה את המלמד חרדות בזכרו כי בתו בגרה, אשר כל אשר לא נגע או ריב אותם זכר ומנוחה שבה ללבו, יונתן ושרה, אשר גם גנבים פסחו על ביתם בשלחם ידם באסמי שכניהם, יונתן ושרה אשר בהתפרץ ההמון פעם אחת ויאמר לעשות כלה בהיהודים, הופיעו בתוך ההמון וינחו מזעפם, כי כבן ברית כאינו בן ברית כלם ידעו את יונתן ושרה ומה המה לכל עניי העיר, ואיך לא ישישו אלי גיל כל בני העיר ההיא ביום אשר נפדתה בתם מרדת שחת? ואם כה גדלה אהבת כל בני העיר לבתם מה תגדל אהבתם המה לה! והאהבה הזאת היא סמתכם לשאת גם החץ הזה אשר פלח כליותם ולבם, ואהבתם זאת היא שנתנה בלבם לתת לה את כל חפצה אשר שאלה, ללמוד שפת צרפת ולפרוט על פי העגב וכאלה גם לתת מהלכים בביתם לבחורי ישראל אשר כפריצים נחשבו בעיני יתר בני העיר, הן לא אנשים כיונתן ושרה יכלימו פני איש מבקש קרבתם, ולפי דברם אין איש בליעל בתבל בלתי אם ירדפוהו וישנאוהו, לא כן כאשר יקרבו את איש באהבה אז גם אם לב רע לו יהפך לטוב, כי על כן לא כהו בהבחורים אשר באו אל ביתם לדבר את בתם צרפתית, אף כי המה לא הבינו בשפה הזאת עד מה, ומה גם את אחד מהם, אשר יתום עני היה וימשוך ידו את הבחורים אשר כלוצצים יחשבו בעיני כל בני העיר, אותו קרב יותן ברב אהבה, גם אמר לתמוך ידו כאשר יבא לבית מדרש מדעים, ואם כי לוא נסה איש אחר בעיר לדבר כאלה כי אז רגמוהו אבן, בכל זאת לא התחרו ביונתן להשיבו מדברו, וגם כאשר באו הרב וראשי העיר לפקוח עיניו כי שוחה הוא כורה לנפשו ולרבים מבני העיר, והוא אם כי ענם רכות, בכל זאת עמד על דעתו, גם אז לא גרעו מכבודו אף מה. וגם אחרי אשר עברו שלש או ארבע שנים ורבים מבני העיר התאוננו כי מביתו יצאה הרעה לכל העיר, כי רבות בנות החלו להשמיע מדברותיהן על בטול–היש ותורת כיס אחד לכל בני האדם, וכי על הנשים להציב להן יד בתבל לבל תהיינה עוד כשפחות ועל העלמות לפרוץ דרך לבל תשבנה כשבויות חרב כלואות בחדרן, כי לכל לב יש חפץ וכל איש אדון לעצמו וכאלה רבות, אחרי כל אלה עוד כבוד יונתן ואשתו חדש עמהם ובשלחו את היתום לעיר רחוקה ללמוד חכמת הרפואה שמח שמחה גדולה וישמיע זאת גלוי לכל, ואם גם לא הרבו תהלתו בעבור מעשה הצדקה הזה לא שם לזאת לבו כי די היה לו בתהלת בתו אשר פזרה לו במלוא חפנים על הדבר הזה, כי הוא האחד בעיר כאבן חן באשפה, האחד בין כל היהודים אשר לב לו ועינים לו לראות ולהתבונן להשכלה ולרוח העת החיה, ובלי ספק למען תת לו אות נאמן אשר לשלוח איש ללמוד חכמת הרפואה הוא מעשה צדקה אשר אין ערוך לו, השמיעה אותו כי גם חפצה ללכת אחרי היתום ואף היא תלמד כמהו להיות – מילדת, בפעם הראשונה בחייו הוכיח יונתן את בתו על כי נשאה על שפתיה מלה אשר לא נאוה לנערה להוציא מפיה, אבל הבת הוכיחה גם היא בפעם הראשונה כי אף אם איש חכם הוא ומבקש השכלה והולך לרוח הזמן, בכל זאת עוד רחוק רחוק הוא מחכמה, וטרם יבין כי אין בין איש לאשה אלא שנוי הקול והבגדים, ואת אשר לא יבוש איש לשאת על שפתיו לא לחרפה היא גם לאשה, ולהפך כי חרפה היא לאשה לתת את נפשה כי יחשבו אותה כעצב נבזה, כשפחה חרופה אשר רק למשפט הגברים תעמוד וכאלה וכאלה דברי חכמה הביעו שפתיה אשר בפעם הזאת טפש לב האב כחלב ולא הבין אף שמץ מנהם, ועיני האם חשכו בשמעה וחורת מות כסתה פניה. אבל הבת בטחה בלבה כי די חכמה לה להורות את הזקנים הנבערים דעת, ותשנה ותשלש דבריה, ודמעות האם ומבוכת האב הראו אותה כפעם בפעם לדעת כי עוד טפש לבם מהבין חכמה. ויהי בראותה כי לשוא תשחית את דבריה, כי ככל המון בני ישראל המה גם אבותיה הולכי חשכים ואוטמי אזנים משמוע חכמה ומלכת לרוח הזמן ובדברים לא יוסרו, לכן גמרה אמר להראותם בפעל מה עמקו מחשבותיה ותקם בלילה ותברח, חשך וצרה היו לכל העיר בהשמע הדבר כמו לההורים האמללים, האב רדף אחרי בתו וימצאנה בעיר היתום ומילדת תראה לה בפעל את חכמתה. אבל גם החרפה הנוראה הזאת אשר עטתה עליו, החרפה אשר לא נשמעה עוד כמה גם בין בנות דלים ושפלים בעירנו, כי תהר בת ישראל לזנונים, גם החרפה הנוראה הזאת עוד לא כבתה את אש האהבה בקרב לב האב האמלל ואחרי אשר הצליח כמעט חפצו להבליג על מכאובו שלח אל בתו לאמר לה אשר אף כי חטאה ותעטה כלמת עולם על משפחה תמה מאז בלי כל דפי, בכל זאת יסלח לה אם תבקש מעתה להיטיב דרכה ולהנחם ממעשיה. אבל היא אמרה כי לשיטתה אך הוא עוה ופשע בתתו מכשול בדרכה והיא הלא השמיע את חפצה ומטרתה ומהם לא תסור – וגם הקימה דבריה.

אין קצה היה להאבל והמספד אשר ספדו כל בני העיר עת אשר הובילו לקברות את שרה אשר נשמתה פרחה כרגע בבא עליה השמועה כי בן יולד לבתה, ויונתן – אותו הלא ראית, הוא יקבץ נדבות נדיבי לב ויקח רפואות לפצעי לבבו –

– נדבות! – קראתי בשממון – וכספו? –

– כל כספו נפל לנחלה לבתו אשר המירה דתה ותהי אשה לשר צבא, אחרי אשר בושה משברה להיות אשה להיתום, כי לפי דברה כל ברית וחתונה חרפה וכלימה לבני האדם, כי בזאת יראו כי עוד טרם יבינו תורת כיס אחד לכל בני האדם.