מה זה תחזינה עיני! – קראתי בשממון בראותי את שלמה לב–טוב, אשר הכרתיו מאז לאיש שמח בחייו, וכשם משפחתו כן היה כי לב טוב היה תמיד. ועוד זכור אזכור כי בהיותי בעירו מהר לאספני הביתה ולהאכילני ולהשקני, וגם לא נתן אותי כי יגבה רוחי בכבוד הזה, כי כאשר עשה לי כן עשה לכל משכיל ולכל חסיד ומתנגד, ולא נכר לפניו בן ליטא מבן בעססאראביע, רק כי ידע אשר לזה מיכלי מעליא ולזה משתי מעליא, כי על כן היה בביתו משתה ושמחה תמיד, ולא רק הגרים כי אם גם כל בני העיר אהבוהו, ואף עזמות הרופא אשר תכלית שנאה שנא את כל איש אשר לו היתה פרה יפה או סוס טוב ויצפה בכליון עינים ליום יפול בידו והפרה או הסוס תהיה כפרתו, גם הוא לא עוין את שלמה, כי הוא עמל בכל עת אשר הבאים אל ביתו ידרשו אחרי כן בעזמות, ואשתו עזרה אחריו. כי אף אם בת ישראל היתה ואבותיה בעשירי הארץ נמנו, בכל זאת אהבה הרבה יותר להראות כשרונה בבית המבשלות מאשר לפרוט על פי הנבל ועל כן שנאוה גם המבשלת, גם מורה הזמרה, אך האורחים כלם יחד אהבוה גם בנעוריה בית אביה וגם עתה בבית אישה אשר דרך בית אביה חמד לו. ומדוע זה לא יעשה כדבר הזה, איש אשר נחל מאבותיו הון ונחלה ואשתו האהובה לו הביאה גם עמה די והותר להחיות נפשה, וגם לא נטל עליו לחכות ליום אשר יקח חלק בנחלת אביה, אחרי כי כל הנחלה לאשתו היא, ומה יעשה איש אוהב שמחה כמהו אם לא משתה ושמחה בביתו בהיותו בעיר אשר היא סתרה על גריה לבל יפזרו הון, ועל כן לא הולידה בתי משחק ושיר ויתר תענוגי בני האדם יושבי הערים הנאורות הבולעים הון ומביאים שממון בלב, כי אם איש איש אשר ידו תמצא ונפשו תכסף יעשה בביתו בית משתה ושמחה ושחוק, ושלמה היה האיש, ואותו זכרתי זה עשר שנים מיום אשר ראיתי אותו ושתיתי מיינו הטוב אשר אין בכל הארץ כמהו. ומי זה יוכל לשער את רגשותי בראותי את האיש הזה פתאם בוויען, יושב באחד בתי המשתה אל השלחן, עיניו תבטנה נכחן, ראשו אשר שיבה זרקה בו בלא עת נטוי מעט הצדה וכמו יעמיק מחשבות כן יעביר ידו מרגע לרגע על מצחו יניע ראש ויעקם שפה ויקרא: אמנם כן! אמת הדבר! – הזה הוא האיש קראתי בשממון אל האיש היושב עמי ומתבונן בו בכל אשר יעשה – הזה הוא שלמה – השמח וטוב לב? וזקנה קפצה עליו!

– הס! – קרא האיש בקול דממה ויתן אצבע על מצחו כמו חפץ לאמר: ברוחו אין נכונה – אך אני לא יכולתי להבליג ואשאל עוד: ואיה אשתו ובתו, הן היא כבר היתה נערה, ואולי גם כבר היתה לאיש? ובנו מה הוא ואיפוה הוא? –

– אמנם כן! אמת הדבר – נשמע קול שלמה כמו מעפר ישח אמרתו – צדק בני וגם בתי, אמנם כן! אמת הדבר! פה הוא חוץ לארץ ואוכל להגיד, אמנם כן אמת הדבר צדק בני וגם בתי צדקה פה הוא חוץ לארץ. וחוץ לארץ לא ארצנו היא ולא תהיה ארצנו וארצנו לא חוץ לארץ. אמנם כן אמת הדבר, צדק בני וגם בתי צדקה – לוא גם לא העירני האיש גם אז נוכחתי כרגע כי אין נכונה ברוחו, כי קולו ועיניו המביטות נכחן גם בדברו ולא תתבוננה באיש, וכל תנועתיו העידו כלן כי בינתו נסתרה.

– הנה כי כן – קראתי בלב נשבר – לא יועיל גם העושר לבעליו, גם מאיש שלום תסתתר בינתו והשלוה לא תהי עליו סתרה, ועתה יאמרו נא בני האדם כי רק בידי הצרות לדכא רוח איש. איש אשר לא ראה עמל כמהו לא ראיתי עוד בחיים ובכל זאת עליו עברה כוס! –

– הנה כאשר אחזה לי עברו שנים רבות מעת אשר ראית אותו ומני אז לא שמעת אודותיו מאומה –

זה עשר שנים עברו מני אז, ובכל העת הזאת לא שכחתי אותו ואת ביתו כי כסמל השלום והשלוה היה בעיני –

– ואמנם כן היה עוד שבע שנים אחרי כן, עדי היה לחרדת אלהים –

– ומה זה קרה אותו? השמיעני אולי אוכל הועיל לו. בנפשי כי אעשה כל אשר בכחי וגם יתר מכחי, כי אם לאיש כזה לא נושיע בצר לו אז חרפה היא לשם אדם כי יקרא עלינו! –

– הנך איש ישר לב – קרא האיש ברגש ודמעות נראו בעפעפיו – ואולי אמצא גם עזר בך, אך כעת נחדל מדבר כי לרגעים יבקיע קו אור בינה ערפלי חשכת חושיו ויבין את אשר לפניו ואז נורא הוא לראות מצוקותיו. אך חסד אל חופף עליו כי כסה בערפל את אור דעתו –

– ומתי אשמע דבר ברור? השמיעני נא למתי תועידני? –

– אם תחפוץ לבא לבית המלון בערב אז אשמיעך כחפצך –

–אם אחפוץ? העת תאריך לי מאד ובכליון עינים אצפה לערב – עניתיו. וכמעט נסו צללי ערב כבר הייתי בבית המלון.

– אולי מטה ידו הגד אל תכחד ואדעה – היתה ראשית דברי אל האיש.

– ידו תמצא כביר הרבה יתר מאז, כי גם הון חותנו נספח על הונו, ולמי יהיו כל אלה? –

– ובתו הנחמדה, המשגעת הקטנה כאשר קראתי לה, יען כי אהבה שאון, ילדה נחמדה מאין כמה, איפוה היא, והבן הפלוסוף הקטן, אשר ישב תמיד במנוחה כזקן וידבר גבה וימאן התערב בשעשועי הילדים אנה הלך? –

– המה הלכו באשר הלכו, ואל לכל אב לדעת את הדרך אשר בו הלכו הילדים הנאהבים והנעימים –

– המה מתו באביב ימי עלומם! הפרחים הנעימים האלה נקטפו בלא יומם! עתה אדע מכאוביך אב אומלל, כהלם פעם יהלם לבי לשמועה, כפטיש פוצצה ראשי השמועה הנוראה, ואני אך מעט ראיתי אותם בחיים, ועשר שנים עברו מני אז. הה! אמלל באמללים מי ינחמך? אבל אשתו החמודה תפארת נשים ועטרתו אשר בה התפאר, היא מה? האם גם עליה עברה כוס תרעלה כמו עליו? –

– לא! עליה חמל היוצר ויסתירה בסתר כנפיו ויסתר עמל מעיניה, כי אין קצה לשכר, ומי יודע אם היתה כזאת לאדם מני שים עלי ארץ, אבל אתה הן לא תדע אף שמץ מנהו, הבה ואספר לך, אף כי כחץ שנון יפלח כליותי מדי דברי בו, בכל זאת אספרנו לך, כי אותך אראה אדם ישר לפני לא כהמון אלה אשר יקראו לנפשם משכילים וכל כבודם הוא, כי להם לב אין, לא ינודו לשבר ורחמים לא ידעו, וזאת היא עטרת גאותם, ולא כן אתה לכן לפניך אשפוך שיחי –

– ומי אתה כי כה נשברת לשברו? –

– אני הוא דודו אחי אמו, ההולך ערירי והוא היה כבן לי ואני גדלתיו ורוממתיו – קרא האיש ועפעפיו נזלו מים זמן רב ואחרי כן פתח פיו ויאמר: בעשרנו נפחד מעוני, בשלותנו ממהומה ונבקש מעוז לבנו, אך מאין תפתח הרעה לוא ידענו מראש, כי אז אולי מצאה ידנו להסתר ביום זעם, אך אנחנו נעמוד על המצפה ועינינו נשואות אל דרום ומצפון תפתח הרעה, נסגור את כספנו על מסגר ונפתח פתח לחומס נפשנו, ועל הרב גם אם יבא נביא ומוכיח ויזהירנו בטרם באה הרעה גם אז לא נאבה ולא נשמע לו. כאשר באמת כן היה גם את האמלל באמללים הזה.

מלכה ושלום היו לחמדת כל עין ולשעשועי כל לב, והאב בקש להוסיף להם חן בהרבותו להם חכמה ודעת ובפזרו כסף כאפר למורים שונים. ולא די היה לו כי לא אצל מהם כל המדעים כי אם גם שפת עבר ואהבתה בקש להביא בלב שניהם. והנערה אשר יתרון הכשר היה לה בלמודים, לא כהנער אשר רק בעמלו הרב הצליח לו לקחת בינה. היא למדה את הכל במעוף עין ואחרי כי גם היא לא אהבה לשבת בחבוק ידים כי אם הוסיפה למוד, לכן הלא תבין כי עליה השתוממו כל יודעיה, ואם ידעת את הבית אשר היה פתוח לכל בא גם אז, הנה עתה רבו היושבים והאוכלים בו על אחת שבע, כי גם בטן משכילים החדשים תחסר כמו בטן החסידים, ואחד מהמשכילים אשר יאמר על נפשו כי הוא מן המשכילים הראשונים והוא הרבה להעמיד אפיקורסים בישראל (בזאת יתפאר) היה מבאי הבית יום יום ובגבורתו בשתי נחל כבוד גם מאת כל החסידים, והוא היה כמו הבדחן בבית הזה אשר כמו חתונת תמיד חגגו בו וישר שירים וידבר נבלה וכלם שחקו לו, כי על כן היה כבן הבית. ומה גם אחרי אשר מפניו חלו כל יודעיו כמשכילים כחסידים, כי אם הוא התעבר באיש אז השליך עליו שקוצים וינבל את שמו בכל נבלה, וגם בנשים צנועות ונערות תמימות שלח לשון אפעה עד כי היו לדראון, ובעבור זאת בקשו כלם קרבתו, ואף כי שלמה אשר בקש קרבת כלם ואת האיש הזה משך חסד למען שפת עבר אשר בה יצא להאיש הזה שם, והוא דבר תמיד את הנערה על אודות שפת עבר וספריה וסופריה. ויהי היום ויבא האיש איש צעיר לימים עמו ויעד עליו כי דעתו רבה מאד בשפת עבר מלבד יתר המדעים אשר בהן אין ערוך לדעתו, ויקבל שלמה את האורח החדש באהבה ורצון כדרכו, מבלי דעת כי את המלאך המשחית, אשר ישלח ידו בביתו ובחמודיו ויהפכם לבלהות, הביא היום אל ביתו.

הגר החדש לקח עד מהרה לב מלכה ולב שלום והוא נשא תמיד באזניהם מדברותיו הרמות על גוים וארצות והוא הפיח לקץ, כי תהפוכות רבות תעבורנה בהארצות והיה כל נשא לשפל והשפל ירום, ולאט לאט הצליח בידו להסיר את לב הנערה והנער מאחרי יתר באי בית אביהם, כי נבזים המה, אנשים בלי בינה והשכל. ואם כי לא נעים היה לשלמה לפעמים בראותו כי בתו תסתתר בראותה את האנשים הבאים לביתו, אשר בתחלה דברה אתם ותקרבם במו פיה ועתה תלבש גאות, אך הוא הצדיקנה, כי אמנם לא יאתה לנערה לשבת את גברים זרים, ומה גם אחרי כי רבים בהם לא ידעו דרך הארץ וידברו דברים אשר לא יסכון לדברם באזני עלמה. ושלום הנער הטוב אשר לא ידע מעודו להקשות עורף ועשה כאשר צותו אחותו, וכאשר אמר לו אביו או אמו כי יבא הביתה, אז בא ולא מרה גם את פיהם. ושלמה לא שת לבו לכל אלה, לא כן פנינה אשתו, אשר אהבה מאד לקרב את כל איש ואשר אמרה תמיד כי נעים להיות שפלה כל ימיה בעיני בני האדם מהיות לובשת גאות רגע אחד ולשפוך בזה דם, היא דברה לא בסתר את בתה כי דרכיה לא נכונות בעיניה, והבת החרישה בתחלה ולא ענתה ואחרי כן החלה גם לענות, כי גם לה לב ודעת ולא לנצח תוכל להתהלך רק על פי מורים, וברבות הימים התגלע גם ריב בין האם והבת. מעיני האב נעלמו בתחלה כל אלה כי פנינה התאמצה בכל כחה להסתיר הדבר מעיניו בדעתה כי בזה תעכיר רוחו מאד. אבל פתאם לפתע נגלה לו הדבר ויפלח כבדו כחץ פתאם. בבקר אחד בשובו מבית התפלה שמע מריבה בין אשתו ובתו, ובתחלה לא האמין למשמע אזניו, אך כאשר הוסיף לשמוע מת לבו בקרבו ויהי לאבן, בפיק ברכים ובידים רועדות פתח את דלת החדר וירא את אשתו בוכיה ופני בתו אדמו ועיניה תפיצנה אש עברה. בראותן אותו נבוכו שתיהן, ופני האם העידו בה כי בקשה מזמה מה לענות לאישה לבל ידע שרש דבר, אך הבת התעוררה ותאמר: טוב הדבר! מאבי לא אכחד את אשר בלבי, ולמה זה אכחד ממנו? הן אדע כי הוא לא באלה הנבערים חלקו, אשר בחסרון דעתם יאמרו ליעץ לחכמים וטובים מהם –

– מה היה פה? – קרא שלמה ברעדה בשומו אל אשתו פניו – מי זה זרע זרע הריב בביתנו? ואני אמרתי כי בשורה טובה בפי ואשמח לבכן, והנה ערבה שמחתנו –

– שלום לנו, אל תירא, אין דבר – מהרה פנינה לענות – השמיענו נא את אשר בפיך ונשמח כלנו –

– אם כה תדברי ינוח רוחי. ועתה דעי כי הצליח בידי למצוא מקום נאמן למען נפתלי מבוקיון בבית האוצר אשר להממשלה –

– טוב מאד! דבר גדול עשית – קראה מלכה, אך פנינה לא ענתה דבר.

– מדוע תחשי את? – שאל שלמה את אשתו – האם לא תשישי על הדבר? –

– ששה הייתי גם אני – ענתה מלכה – לולא יראתי פן תנחם אחרי כן –

– הנה כי כן! – קראה מלכה בקצף – זה הוא מדברה תמיד, על כל תאמר להיפך, ואת אשר ייטב בעיני כל הארץ לא יישר בעיניה! –

על מי תדברי? ומי היא אשר תאמר להפך? – שאל שלמה ברגזה.

– הנה אתה אבי איש אתה ותדע לשפוט משרים, אבל לא כן אמי, כי היא לא תדע דרך הדור החדש ותאמר להתערב בכל, לוא היתה גם היא כמך, כי אז לא פרץ הריב בינינו –

– אהה! מי שם דברים כאלה בפיך? – קרא שלמה ברגזה – האם הכית בשגעון, או פרצת כל חקי המוסר. אהה מה זה תשמענה אזני! – הדברים האלה הביאו אך רגע את פנינה במבוכה, כי אחרי רגעים אחדים התעוררה ותאמר: עתה אחזה כי אין לי דרך אחרת בלתי אם לגלות את אזנך בפעם אחת מכל אשר אתי. דע כי גמרתי אמר ולא אשוב ממנו. ובעוד ירח ימים אסע מזה כי אחפוץ להיות מילדת! –

– אל אלהים ה'! – קרא שלמה – הרים נפלו עלי, בתו תדבר כזאת?! בתי אשר טפחתיה ורביתיה ולא אצלתי ממנה כל חפצה! ואיזה הדרך עבר עליך רוח אלה הבוערים, או הפרוצים מבטלי–היש האומרים אין אלהים ואין חק לא בשמים ולא בארץ? –

– ואלה הבוערים או הפרוצים טובים המה הרבה יותר מהרבה אשר יאמינו בנפשם כי לא בוערים ולא פרוצים המה – ענתה מלכה בעזות. – ומה אוסיף לדבר לך עוד? הדבר הזה פקח את עיני שלמה לראות כי לא שלום במעונו כאשר קוה, וכאשר חפש בחדר בתו מצא ספרים אסורים מטעם הממלכה ומכתבים רבים מאנשים ונשים אשר גם שמם לא שמע, ומכתבים אחדים גם מנפתלי מבוקיון וירא כי הוא הוא היה אשר הביא את המבוכה אל ביתו ויוכח לדעת כי אשתו השכילה יותר ממנו לשפוט את האיש על פי דרכו, ותהי ראשית מלאכתו להעביר באש את כל הספרים והמכתבים ולשמר את בתו מכל משמר לבל תקבל ספרים ומכתבים כאלה, אך כל אלה היו ללא הועיל. כי היא הוסיפה לקום באמה ולהתקוטט בה ולהכעיסנה תמרורים, גם את הבן המקשיב, את שלום שלחה בה, והיא מאהבתו הרבה לאחותו הצדיקנה וידבר גם הוא כפיה, וגם הוא בקש לשנות פני תבל. ובעבור ירח ימים ברחה מלכה מביתו, וכל עמל שלמה לבקשנה עלה בתהו, וכאשר נודע לו איפו היא אז היתה השמועה הזאת חץ מות לו ולאשתו, בעלי העתים קרא כי זה האיש נפתלי מבוקיון אשר גנב את הכסף רב מאוצר המדינה ויברח, עם אהובתו מלכה בת שלמה לב–טוב נמצאו יחד בעיר כרית, וגם מכתבי קשר רבים נמצאו אתם ויצא המשפט על שניהם להשלח לארץ גזרה לעבוד עבודת פרך חמש שנים.

פנינה נפלה כרגע למשכב וקדחת נוראה כאש תפת קדחה בעצמותיה, כי על כן לא ידעה ולא הבינה עוד מהאסון אשר נכון היה לבא עוד עליהם ביום ההוא, כי ביום ההוא בערב בבא שלום אל חדרו לנוח ירה כדור מות אל לבו והאב בפרצו אל חדר בנו כן נשאר על עמדו כעמוד אבן, ומני אז לא ידבר עם איש דבר, כי אם ישב לפעמים כיום תמים ויביט נכחו, ולפעמים יתמלטו מפתחי פיו דברים כאשר שמעת, הוא לא ידע עד מה ולא יכיר את איש וגם במות פנינה, והוא ראה את קבורתה, על פי עצת הרופא, לא שם לבו ויבט נכחו כדרכו. וכל הלילה יעמוד בפתח ויבט לפניו עדי יפול תחתיו, ועתה באנו הנה לדרוש ברופאים אולי יש תקוה.

– רעל מסכת בכוס חיי בדבריך אלה! – קראתי – אוי לדור תהפוכות זה, אשר יגדל אויבי איש באנשי ביתו, חדל לך מבקש עזרה לו ברופאים, אשרהו כי הסתתרה בינתו, כי גם כל רואה ושומע כאלה אם אך לב אדם לו יאמר: מי יתן והסתתרה בינת כלנו מאשר תלפת בארחות עקלקלות כאלה.