אם יחפוץ איש להיות בעל צדקה יעזוב את ביתו בכל מקום שהוא ויבא לוויען, לא בשכולה ומאפליה ואחיותיהן, אף לא בירושלים וצפת אשר רבו ענייהן ולא בכל הערים ובארצות אשר שם נוכל לראות בעינינו אם יאה עניותא לישראל או אין, יוכל איש להיות בעל צדקה בגופו בעתו ובממונו כמו בוויען. אמת הדבר כי רבים העניים בכל ערי ישראל ורבים מהם המה המבקשים עזרה והפורשים כפם והדופקים על הדלתות והמקללים את אבירי הלב, אבל בכל הערים האלה רק הממון חביב הוא והגוף כאין נגדו והעת במה נחשבה היא, וכל איש יתן לך חמש שעות חנם ולא אגורה אחת, וכל איש יעיד כי רק כסף יחסר לבני ערי ישראל אבל העת לא חסרה עוד ולא תחסר, אבל בעיר כוויען אשר בעונותינו הרבים יאלצו גם היהודים להוקיר את העת ככל עמי הארץ, ולא כהשרים והמעולים שבהם חלילה, כי אם כהפשוטים אשר יעבדו כל היום בזעת אפם. ואם יצא פתגם מאת הבריטאנים כי “העת ככסף תחשב” הנה הוציאו אלה הגוים אשר גופם חביב עליהם מממונם פתגם לאמר “העת היא חיינו וארך ימינו” ואם אותה נאבד בידים, אז לא יהיה לנו לחם לאכול ובגד ללבוש, לכן עלינו לשמר עליה למען גופנו. וכמעשה הגוים הנה גם בני ישראל עושים פה, כי הסכינו לגור בדירות נקיות כגוים ולאכל על שלחן טהור ומכסה טהור כגוים, ועל כן גם העת יקרה בעיניהם כגוים, ואם כן להם פתח פתוח לעשות צדקה לא רק בכספם כי אם גם בעתם, למשל אני הכותב הנני יושב אל השלחן, ועיני משוטטות על הניר, ולמולי יושב איש ירושלים אשר בא להתרפא מחליו לוויען כי רופאיה נודעים בשער ועתה אך דמי נסיעה דרושים לו לשוב הביתה, השני מצפת אך לחם צר ומים לחץ מאכלו ומשתהו כל היום, אך גם אלה בלי כסף לא ינתנו ולוא מצאה ידו לשלם דמי הנסיעה כי אז כבר למרחוק ברח לגור, השלישי הוא סוחר אשר פשט את הרגל ובכפו לא דבק מאום, והרביעי בקש להיות סוחר וכספו עלה בתהו והחמישי יחפוץ ללמוד מלאכה והששי חכמה, ובשביעי יש שמץ מהרביעי והשביעי גם יחד ועוד ועוד עד עשרה ושנים עשר ויותר אשר יבאו יום יום, ואם גם חצי תקותם לא תנתן להם, בכל זאת הן עת המה חומסים, כי על כן לא לפלא הוא אם לא נמהר כחץ מקשת למצות מחוץ לבית כמו הלוית המת ובקור חולים. אולם לפעמים יגע דבר עד לבנו וירעש מיתריו ויניע כל חושיו ולא נדע מדוע, כן נהפך לבי בבא הירושלמי המתרפא מבית החולים ויאמר כי אשה צעירה לימים גועת בבית החולים ופעם ושתים בקשה ממנו בתחנונים כי ישלחני אותי אליה לבקרה. ואם לא אשגה – הוסיף האיש לדבר – הנה היא לא בסתר המדרגה נולדה, וכפי אשר אחשוב הנה היא יודעת אותך לא רק מפי השמועה.

מבלי אשר הרביתי מחשבות, כי דברים כאלה אשמע יום יום ומבלי אשר ידעתי מדוע, עזבתי את עבודתי ואלך אל בית החולים ובלי כל עמל מצאתי את המטה אשר הקוראת אותי שוכבת עליה, היא שכבה ושמורות עיניה סגורות, לכן יכולתי להביט בפניה, אך אף אחרי אשר התבוננתי בה כביר לא זכרתי כי ראיתי אותה מעודי. בלחיים החירות והרזות מאד והשפתים אשר חמרמרו נראה זעיר שם זעיר שם אודם כמו עקבות נשיקה שנשק אותה המות בהודעו לה זה עתה, רק המצח המשתרע עד למרום כחצי הירח והבבות, השחורות הפיקו הוד וכמצבה חיה היו ליופי ונעם אשר אבלו נבלו בלא עת.

– תני לה הרפואה כי באה העת – קראה שומרת החולות, בריאת הבשר מאד, פניה עגולים ואדומים כמו מעשה מרחשת בלול מדם ושמן ופיה צר עד כי כמשא יכבד להוציא ממנו קול דברים.

– היא ישנה וצר לי להקיצה – ענתה אחרת צעירה לימים.

כמו רוח חדש בא בלב הבריאה כן התעוררה ותשאוף רוח ותקרא: אם כה תדברי, יונתי, לא תצלחי למשמרתך ואני כבר הכרתי בך כי לא תצלחי למשמרתך, רק לא חפצתי להשמיע להאדון הרופא את דעתו ואת הלא תדעי כי האדון הרופא ישמע לכל אשר אני דוברת באזניו, אבל חסתי עליך ולא השמעתיו עצתי, ועתה אראה כי לא תצלחי למשמרתך, לא תצלחי, כי תעברי על פקודת הרופא אשר צוה לתת לה הרפואה בכל שעה –

– אבל בכל זאת אדמה כי תיטב לה השנה מהרפואה כי לא ישנה כל הלילה.

– אם כה תדברי לא תשמעי בקול הרופא ותהרסי סדרי הבית. הנך מורדת! – קראה הבריאה בקול גדול כאשר אך יכלה ופניה אדמו עוד יותר ועיניה כמו נסתרו בחוריהן וקול מליה נחבא כי על כן לא הוסיפה עוד דבר ואך בידיה הוסיפה להניע ולהראות כי היום שמעה דבר אשר לא שמעה כמהו מעודה, דבר אשר יהרוס תבל ומלואה ויניע ממקומה גם את גויתה אשר אולי גם רעש ארץ לא עצר כח לעשות כזאת. לקול הבריאה פקחה החולה לאט את עיניה וכמו רעד בא בכל יצוריה בשמעה המלה מורדת ותסתר פניה בכפות ידיה רגעים אחדים וכאשר פתחה אותם שנית בתת לה השומרת את הרפואה ראתה אותי ופתאם נהפכו פניה לארגמן וכרגע לירקון ותכלת וכל הצבעים עברו עליהם חליפות ומקוצר רוח לא יכלה לבלוע את הרפואה וכמעט לא נותר רוח באפה, אבל עתה האיר אלי כמו ברק באשון ליל רעיון כי אכיר אותה ואדע מי היא אף כי לא יכולתי החליט הדבר עוד זמן כביר עבר בטרם אשר שבה המנוחה להחולה ובטרם אשר יכלה לפתוח פיה ובעת הזאת, אורו זכרונותי לאט לאט ויתיצבו לפני כמו חיים ואזכור את הבית הגדול עם הגן הנחמד, אשר בו הלכה לשוח נערה בת שלש עשרה שנה, יפה כלבנה, תמימה כיונה, נעימה כפרח ועל שפתיה שיר נעים בשפת הארץ, אשר כמו קסם היה בו להעמידני על עמדי ולמשכני בכח אל הגן ואל הבית ההוא ולהודע אל אדוניו.

– הלא הכרתני – קראה בקול אשר כמעט לא נשמע – ואני לא פללתי זאת כי תכירני –

– אבל האמת אגיד כי לא אאמין למראה עיני האת! בת נדיבים ושלוי עולם באת עד כה? האם רששו אבותיך, או מה היא הצרה אשר באה על בית אביך ותדכאהו? הנני שונה בדברי כי לא אאמין למראה עיני –

– בבית אבי שלום ועשר ואני היא הצרה האחת אשר באה אליהם. אבל עוד מעט יבא יום פדות להם מכל צרותם –

– סלחי לי אם אולי אהיה עליך למשא בדברי ובשאלותי, אך התאפק לא אוכל בשמעי דברים אשר קצרה בינתי מהבינם, הן תפארת היית להוריך, שעשועים וכל חלקם בחיים, ואביך הן לא במקנאים חלקו כי יתאכזר לך אם גם שטית מעט מדרכו – –

– מעט – קראה החולה בקול אשר הרגיז כל עצמותי – אמנם שטיתי מעט – שנתה בדבריה ותשך את שפתה.

– לא כהן מעביר עון הנני כי אעירך להתודות לפני – אמרתי בראותי כי הכאבתי לה מאד בדברי – וצר לי מאד כי העליתי על דל שפתי דבר אשר לא לרצון הוא לך –

אמנם כן, אני אמרתי אתי ימות סודי ואזן איש לא תקשיבנו, אבל ככל חפצי וככל מחשבותי כן יהיה גם בחפץ הזה, ואחרי כי באת הנה אגלנו לך אולי איטיב בזה לעוללי האמללים – עתה נפתחו פתאם ארבות עיניה ואגלי דמעות ירדו כנחל על לחייה הרזות.

– כמה שנים עברו מעת אשר ראית את אבי? – שאלה אותי פתאם.

– שתים עשרה שנה – עניתי.

ומאז השמעת אדותו דבר? הגד אל תכחד –

– אף לא מלה אחת –

– אם כן עלי לספר לך את כל; כאשר מלאו לי שש עשרה שנה בחר אבי חתן למעני את ירחמיאל בן יהודה הגביר בעיר, אשר בעשרו גבר גם מאבי, ושתי שנים הייתי לו לאשה עד כי החלותי לשקצהו. בעת ההיא עלה רעיון חדש על לב בני הנעורים, להצליח את כל בני האדם, לקרוא לעובדים כל היום דרור ולתת להם מעדנים תחת עבודה, וספרים המדברים כאלה ברוח בער הובאו מחוץ לארץ ויהיו בעינינו כאוצרות חשך, ויתאספו אל בית אבינו – אחרי כי הוא לא מרה את פי ולא מנע מחפצי וכל אשר עשיתי היה טוב וישר בעיניו, באהבתו הרבה – הצעירים אשר בשם משכילים קראו לנפשם, ובהם גם בחור גם בתולה מעשירי העיר, כי הרבים חשבו זאת לכבוד להם כי נתנו לבניהם בביתנו מהלכים ואנחנו ישבנו והמתקנו סוד, איך להצליח ארץ ויושביה, ואיש גר אחד אשר היה ראש המדברים באספותינו הראנו לדעת כי חרפה וכלימה היא לבני האדם לחיות על פי המשפטים, כי אך חפש ודרור תפארת המה להאדם והאמונה והממשלה וחקי הארץ אך חבלים ישימו בכנפו וישדדו ממנו תפארת האדם, גם לאסוף ולכנוס כסף חטא, ואשמה היא, ועל כל אשר יאמר האדם כי לו הוא יחטא, כי אין אדם שליט בדבר, וכל בני האדם יחד נשתוו בכל אשר ימצא בתבל ויתר הצעירים ענו אחריו אמן, והנערות הרימו ראשן בגאון ותדמינה כי אך להן נגלה סוד הבינה והדעת, כי על כן רצו כלם יחד אל האספה כאל מקור מים חיים, ומפתח הבאר היה ראש המדברים אשר בידו מלא את אשר דבר בפיו, לחלק את הכסף חלק כחלק, ואחרי כי כלנו בני עשירים היינו עשינו זאת בחפץ לב לחלק עמו בכספנו, ודבר אמת לא אכחד, כי מה לי לכזב כעת? כי בתחלה לא מצא האיש ושיחו חן בעיני ותהי להפך כי בתחלה היה עלי למשא בדבריו ומה גם כאשר אמר לי בשפה ברורה כי לפי דעתו, החלוקה תהיה לא רק בכסף כי אם בכל אשר לאיש יחלק את רעיו. ואחרי כי בדברים האלה יסית להפר כל חקי המוסר והצניעות, לכן לא ישר בעיני, אך נזהרתי בלשוני מהשמיע הגיון לבי מיראה פן אהיה לבוז בעיני רעי ורעותי, אשר על כפים נשאוני וכמלכה הייתי בעיניהם ואני אהבתי את הכבוד הרבה יותר מכל דברי חפץ. ובכל זאת מי יודע אם לא אמצתי כחי להשמיע מעלות רוחי לולא קם נגדי השטן מביתי.

לבעלי חרה מאד על הדבר וירב בי גם באבותי על כי יתנוני לאסוף אספות בחורים ובתולות וכן לא יעשה בישראל, אבל אבותי ענוהו כי הוא כעת דרך העולם, כי כן הגדתי להם, ואחרי אשר נסיתי פעם ושתים לשוא להביאו אל חברתנו וגם כל בני חברתנו נלאו ולא הצליחו לפתותו כי יתן ידו לנו, לכן זעמוהו כלם וראש המדברים הרבה להשליך עליו שקוצים ולבזותו בלי חשך לעיני. בתחלה קצפתי עליו ואמרתי ליסרו על הדבר, אך הוא שחק לעג לי בבוז וישמיעני בשפה ברורה כי עוד רחוק רחוק לבי מחכמה, וכי עוד ימים ושנים יעברו בטרם יפתח לבי להבין שמץ מדבריו ודעותיו הנשגבות, והוא אמנם קרא הרבה וידע שפות שונות ולמרות חפצי נאלצתי להודות בלבי כי ידעתי מאין ואפס היא נגדו, ובקסם על שפתיו השכיל לקח לבי מיום ליום עד כי נפקחו עיניו לראות כי נפלתי בחרמו ואז החל למשול ברוחי ולצות עלי במפגיע ואני כיונת אלם הייתי ולא פתחתי פי וגם אם נקוטתי לפעמים בפני על כי הייתי כשפחה, אני אשר לא נשאתי בעול מעודי ולא חשבתי אנוש, אבל כל אלה היו בעת אשר הוא לא היה לנגדי, כי אך הביט בי וסרו כל צללי המחשבות אשר חשב לבי ואהי אך מקשבת לקולו. ולמען תמצא ידי לדבר עמו בכל עת התחננתי ובקשתי את אבי ולא הרפיתי ממנו עד אשר אסף את טוביה (הוא ראש המדברים) הביתה ויתן על שכמו משרת רואה חשבון, ובעלי היה נרגן ויתרגז ויתקצף וירגיז את הבית על יושביו וגם זאת הועילה להסיר לבי מאחריו.

וטוביה, אף כי משל ברוחי וידע נאמנה כי לא אעיז למרות פיו בכל זאת דבר אך אהבה בשפתים דולקות, ובשבתנו יחד לבדנו לא בתורת פיו אשר השמיע בקהל חברתנו עברה על שפתיו, כי אהבה בכל תענוגיה ידע לתאר לפני ובשבועי שבועות נשבע כי נכון הנהו לצאת גם להרג למעני ויקר בעיניו מבט אחד מעיני מכל חמודותיו ואולי גם מדעותיו – כל הדברים האלה לא הסכינה אזני לשמוע מעודי, ולא לפלא יהיה אם הרתיחו מורשי לבבי כסיר נפוח, ומה גם אם הדברים האלה יצאו מפי איש מרום ונשא בעיני, אשר על דעתי נולד אך למשול בארץ. ובכן נפתיתי לדבר באזני אבי כי יפריד ביני ובין בעלי, וגם בעיני אבי לא רע הדבר, כי נלאה נשוא ריבות שפתיו, ולא אחר אבי ויבא קרבן גדול מאד, מחצית הכסף הנדה נתן לו ויתן לי ספר כריתות. ומני אז החל טוביה להראות פנים בבית כמו הוא כבר יורש הבית. ויחל לשנות סדרי הבית אשר ראו עיניו, והצדקה אשר חלקו ביום השני והחמישי לא ישרה בעיניו, וכאשר שאלתיו: הן חלוקת העשר היא ראשית דבריך, ענני כי לא לעניים העצלים כי אם לפועלים נרבה על שכרם, וכאלה. את נפש אבי הלא ידעת כי לא נסה לבא בריב ועל כן החריש בתחלה. אך לאחרונה לא משל עוד ברוחו ויוכיחנו על פניו על תתו לבו כאדון הבית ובפה מלא אמר לו כי אם לא יעזוב דרכו אז לא יכירנו מקומו. אבל לא איש כמהו יחרד מדברים כאלה. כי אם להפך עשן עלה באפו ועיניו הפיצו זיקי אש כעיני נמר בקומו ובשפכו על אבי בוז מרבה להכיל. אז בא הקץ לכל, לשלותי, לכבודי וגם לישר לבי, אם כי כרצח בעצמותי היה דבר טוביה אל אבי, אך בנפשי ידעתי כי עלי ללכת אחריו באשר ילך ואם אין אהיה לבוז. ובלילה ההוא ברחתי עמו מבית אבי לחוץ לארץ. אני לקחתי רק את עדיי וביד טוביה היה כסף למכביר, והוא אמר לי כי הביא עמו כסף רב אך הסתתר לבל יחשדוהו מבקשי משרה בבית אבי. ומה אוסיף לדבר לך עוד? טוביה פזר כסף כשוע מבטן ואהבתו אלי לא השגתה חיל, ואהבתי אליו גדלה מיום ליום ומה גם מיום דעתי כי אך הוא מעוזי ומשגבי, אבל בא היום אשר גם התקוה האחרונה הזאת עברה כצל וכארמון נטש היה פתאם לבי. כתועה גלמוד במדבר, אין חי ואין צמח להרהיב עינו ופתאם ישיש על נפש אשר חיים בו אשר ראה מרחוק, ירוץ אליו וישלח ידיו לעמתו והנה הוא – נחש בריח, כן הייתי אז.

אמנם חטאתי והרביתי לפשוע ואולי לא תמצאינה בין אלפי בנות שבובות נאלחה ונשחתה כמני, כי בגדתי באם רחמניה סמל הצדקה, האהבה והצנע לכת, מריתי באב אוהב אותי אהבה בלי מצרים, אשר גם חייו, גם כל אשר לו נתן בשמחה כפר ישרי ותמתי ואני השלכתים אחרי גוי!

אמנם כן כל אלה ידעתי, אבל גם המוסר אשר יסרני אל זועם לא יקטן מעוני, הה ליום!

קול מליה נחבא והשומרת הצעירה נגשה אליה ותיסרה לבל תוסף דבר עוד כי בנפשה הוא, אבל על שפתי החולה עבר צחוק קל באמרה: מה רב טוב לב האנשים האלה! הן לא ידעוני ולא יכירוני ובכל זאת דואגים המה לחיי, אף כי לא שמעתי מפיהם אף דבר אחד כי יחפצו להצליח את כל בני האדם ולחלק בכל את כל רעיהם, אבל גם חיי גם מלי לא יארכו עוד ואחתום דברי: נעים ונדים היינו יחד בארצות שונות, אני ראיתי כי לפעמים הייתי עליו למשא, אך בכל זאת לא השליכני בחרפה אחרי גוו, ולא יען כי אלצתי אותו עד כי בא עמי בברית ואהי לו לאשה כדת וגם שמו נקרא על שני בני, לא זה החבל אשר רתק אותנו, כי אם חפץ אחר היה לו לקו. בלונדון ופאריז וברלין הרבה להתרועע את אנשים אשר כפיו ידברו, אך פתאם עבר עליו הרוח ללכת לווין, ופה צר לנו מאד, גם הלחם אזל מכלינו והוא לא בא לפעמים יום ויומים, בבאו פעם אחת בלילה ובשאלי אותו: ומה נעשה? – ענני במנוחה: אני כבר חשבתי מחשבות לרפא שבר ביתנו ובעוד חצי שעה יבא איש הנה אשר בידו והושיענו –

– האם בנדבת יד יתמכנו? – קראתי בלב נשבר – האם באנו עד כה? –

– לא בנדבת יד כי אם שלם ישלם –

– בעד מה? – שאלתי בחפזה ולבי הלם כמו נבא לי רעה.

– לי ישלם בעד אשר אצא מהבית ולך בעד אשר תמצאי חן בעיניו –

– נבל! – קראתי. בפעם הראשונה בימי חיי עבר דבר רע על שפתי ונפלתי אחור בין איל לקום. הוא לא נבהל ולא רגז ויאמר במנוחה: ראה אראה כי לשוא שחתי אמרי כי טרם תביני דעת החלוקה הנשגבה, אשר כל איש יחלק את רעהו את אשר נפל בחלקו, אבל לא אשוב לשחת דברי ואומר לך אשר אם תמאני שמוע בקולי אז מות תמותי יחד את הבנים ברעב.

– מות נמות ברעב – עניתי ולא הוספתי להביט בפניו, והוא יצא ולא שב כעשרה ימים. ואני החלותי למכור על יד את אשר עוד היה בידי מכלים ובגדים. ביום העשירי בא וישב על מושבי ויאמר: שמעי נא, אין לך כל צדקה לקצוף עלי על החזיקי בתורתי כאשר אני לא אקצוף עליך על לכתך אחרי הבלי אבותיך, אולם עוד דרך אחרת להנצל מהרעה והיא כי תכתבי מכתב לאביך ותבקשי ממנו עזר –

– מאבי! – קראתי ודמי לבבי רתחו כסיר מצולה.

– מאביך, הן עוד רב בידו, כי לא לקחתי עמי אף החלק החמשי לנדה כאשר לקחתי אותך לי –

– וגם הכסף אשר פזרת כסף אבי היה! –

– עוד לא רב אמרתי לך ואם לא יתן בחפצו אז יש לאל ידך להפיל עליו בלהות, כי ידוע תדעי אשר באתי בברית אמונה חדשה והבאתי גם את הבנים עמי וגם את תלכי אחרי –

בפעם הזאת לא דבר רע אחד עבר אל פתחי פי, אך כל אלה ללא הועיל היו, הוא נתן את שני הילדים על יד אשה מעם הארץ לכלכלם ולגדלם ואני – אני הנני פה, ולא לארך ימים כאשר תראה. – זמן כביר ישבתי בנפש סוערה ולא מצאתי און בנפשי להוציא הגה מפי. ברגע ההוא עבר על פני כל בית אביה ושלותו ואשרו ורב טוב האמללה הזאת לפנים. כקוסם קסם הציג כל אלה כמו חיים לנגד עיני וישבר לבי מאד, אך מה השתוממתי לראות כי העניה הסוערה החולה הזאת תביט במנוחה אלי וכמו הוקל מעולה כן שאפה רוח בכלותה דבריה. אחרי אשר שבתי מעט למנוחתי קראתי מקרב לבי: ומה אוכל לעשות למענך? כל אשר בידי אעשה – עיניה הפיצו אש שמחה ותאחז בידי ותקרא: הצל את בני –

– ואם יקום אביהם לשטן לי? –

– הנה כלי מלחמה נגדו, המכתב הזה יורידהו דומה אם יודע בקהל ואם אך תאמר לו כי המכתב בידך הוא אז לא יקום לשטן לך –

– אעשה כדבריך, ולאביך מה אכתוב? – עתה שפלו ידיה, קולה שח, עיניה הומכו ובקול כמו מארץ הוציאה עוד אך מלה אחת ולא יספה.

– סליחה! – קראה ותדום לנצח.

אין מצבה ואין ציון על קברה, אך בקבורת אחיה נקברה כחפצה ובלי ספק גם חפצה האחרון יעשה לה, כי אבותיה בשמעם את ענות נפשה ומוסר האכזרי אשר נוסרה בו יענו ויאמרו: סלחתי!