היום, לפני ששים שנה, בכפר־באוקראינה, נולד לאמא־אבא ילד יהודי. הוריו קראוהו אברהם ואלו אנו – מאסטרו.
לא היינו צריכים לפתוח את “הו־איז־הו”, כדי לדעת שכפרו נמצא בפלך־פולטבה, כי שנת־הולדתו היא הא־תו־שין־סמך וכי יום צאתו־מרחם – ה"א אדר… אדר לבן, ככל האדרים!
שיריו היו פתוחים לפנינו ומתוכם למדנו לדעת מיהו מי ומיהו מה!
היום הוא חוגג את יובלו הששים, בקהל עם־ועדה. כוכבו עולה עתה – כנגה בשמינו. הנה, מיסב לשני שלחנות:
חתן פרס־ביאליק. חבר האקדמייה. עוצר, בדין־הירושות.
הנהו במחיצת אנשי־שלומו:
פואט־לאוריאט של תרבותנו המתקדמת. חתן “כל־כתבי”, במהדורת־פאר.
כיוצא באותו קיסר חנון ורחום. משום שהוא מלך – יוצא בבגדי־חמודות. משום שאינו רוצה להתהדר – עוטפם, תחילה, במעיל־אביונים של פשוטי־עם. כדי שלא יטעו בו, חלילה, טעות שלמה – הוא פורם בו פרימה קלה ומוציא כנף־ארגמן אחת החוצה. כדי לא לנקר עיני עוברים־ושבים – הוא מקדים וקורעה לקרעים…
לו יהי כן! יסב נא עתה שלונסקי במחיצת כל אוהביו וידשן עצמו עונג. אני – לא אהיה עמו בשעת שמחת־לבו. ממשורר, שאהבתיו כל־ימי ואשר לא אכחד כי כל מה שיש לי – משלו הוא, למדתי לדעת: מקום הרבים – שם מיעוט־האמת. מקום ההלל – שם מיעוט־התורה. מקום הנהנים־מעצמם – שם החנופה ובזיון־השירה.
אין טוב לפני, ביום זה, מלנטוש את אולם־המשתה, לרדת בגרם מעלות היכל־האצילים, לעבור את עזרות הספרות הקרוייה חדשה, לצאת לחצר. משם לרחוב. משם – לסוכה אחת שמנגד…
האכנס, אם לא אכנס? הנה אדחק בקצות ברכי את פשפש־הכלונסאות שלפני… אך לא, איני מעז! מעל למשקוף אני רואה כתובת, חרותה בסכין־ציידים, ואיני יכול לקרוא בה…
סוכתנו הקטנה, הישנה, בצ’יינא־טאון! כמה שנים היינו מסובים בתוכה, בקצה רחוב סמי־השכרון! כמה לילות־הלולא בלינו בה יחד! אלה רמונים חיים, אלו מקלעות־אזוב תלינו בפתחה! משום שהיינו עניים וטעמנו עוגות־אופיום ייסניניות, פסטרנקיות, בודלריניות – היינו שרויים בלא שכינה? הייתה מצפצפת אלינו מכל אשכול שבלוח־התקרה! השירה היפה, בת־השמים, המכורה לזקנים־שוטים, היתה בורחת אלינו בלילות־ירח מארמון־החולדות של הקו המכונה “רשמי”. חיי חטא חיינו עמה, בחדרים־שכורים… חיים של אהבה אסורה כמעט! לא היה לנו תענוג גדול מאשר לדרוך, ברגל־גאווה, על גרון כל פטרוניה ואפוטרופסיה ואלו היא – כרוכה אחרינו, נופלת על צוארנו!
האכנס עתה, אם לא אכנס? אני זוקף רגלי ומתכוון לבעוט בפשפש המנותץ שלפני… אלוהים אדירים! כרעי־תרנגול… לא רגל אני פושט, אלא כרע־תרנגול!
זוכרים את ספורו של גוגול על אותה אכסניה, שבעליה מכניסים לתוכה עוברי־אורח עשירים וקוצצים אותם אחר־כך לבשר? שאגאל ציירה כך: בית־כפר עליז, משוח צבעי־לכה רוננים. פונדקאית בעלת־פימה עומדת על גרם־המעלות ומצהילה פנים. כרכרה. אושפיז עשיר, המבקש לינת־לילה. כיוון שהוא עומד ליהפך, עד הבוקר, לכמה־וכמה ליטראות בשר – הוא דומה עלינו כבר עתה כתרנגול… לא אדם הוא הנכנס, כביכול, בפתח – אלא בשר־עוף לסעודה!
אני מציץ ורואה את עצמי לפני עשרים שנה. עדיין לא נכנסתי – והריני בשר־עוף, על צלחתם של אחרים…
הפשפש חורק מאחורי. אני נכנס. רגע כמימרא – אני בפנים.
היכן הם? היכן הם, כולם? היכן אותה אסכולה מפוארת, בית “כתובים”, “עתים”, “אורלוגין”? היכן אלה שאמרו על עצמם כי גורל שלושה דורות נמצא בידם? היכן כל רעי וידידי, מיודעי מאז? היכן שלומי־אימוני המהלך החדש?
איני רואה אלא שלחן־קורות שנתמקמק, כף־עץ, קערה… קערה ובתוכה – שיורי עצמות!
אני רוצה לצעוק, לקרוא בשם אלה שנכנסו עמי לכאן כדי לבנות ספרות, להקים אסכולה, לכונן משכן לתורה! הנה אני צועק – ואין שומע…
אני חוזר ועומד בפתח. כאן קדמנו לפנים שלונסקי במאור־פנים, שביסו קשור לסנטרו. אני מעיף עין למעלה. עכשיו אני יכול לקרוא את הכתוב על המשקוף. הנה חרות, במאכלת־ציידים:
“הבל הבלים, הכל הבל!”
כמה לעגנו אז להם! לא לביאליק, לפרס ביאליק! שנון שבכולם היה הוא, בעל האכסניה, הזקף הגדול, מוחץ הדרקונים, רוח תזזיתם של שלושה דורות, נער־שערוריה של הספרות כולה. אפשר היה להתפקע מצחוק, למשמע כל עקיצותיו. כיוצא בכך – אפשר היה לבכות, למראה הפתוס המוסרי העצור בעצמותיו!
עדיין איני מאמין! איני מאמין, כי מגעת לו לאדם שעה גדולה, יפה שבחייו, והוא מחמיץ אותה! לא זו בלבד שנטל את הפרס, אלא שנטלו ברגשת־נפש. בזנב הגורל תלאו! כיוון שכל מאורע ממאורעות חייו נראה לו כ“אפוך” שהגיע לקצו, או “ארה” שאך־עתה החלה – הוא מוסיף ומצהיר כי הנה, נסגר עלינו מין מעגל.. כאלו איש לא זכה בפרס לפניו!
למה הדבר דומה? לפלונית, שלא פסקה מהכרז:
“אותו נואף? לעולם לא אעלה על משכביו! כל חרותא – ולא אני!”
ראתה שהן נכנסות ויוצאות – והיתה רוקקת כנגדן ממרום־חלונה: “עוד אחת! הללו חרופות־מצח ואלו אני – לעולם לא יביאני לידי כך!”
אך הנה מרים לו אותו ליצן קצה־שמיכה. מייד רצה ומתעטפת בה. הגורל, היא קוראת בקול־המייה, קול הגיגי־יונים, הגורל הוא שיעדה לכך, הוא שסגר עליה מין מעגל…
איזו אירוניה! והרי הוא היה – ביאליק לעצמו!
אם ראוי לפרס? ראוי לעשרה פרסים! ואלו לשלונסקי – אינו ראוי כל עיקר!
כולם ישמחו עמו עתה בשמחתו. אני – אצטער עליו. כולם יאמרו: כמה גדול הוא, כמה נתעלה! ואני אומר: כמה קטן הוא, כמה ירד בעיני… אומר. אחר־כך אחלה ואפול למשכב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.