אברונין איננו. אך עליו ועל שכמותו אין בוכים, לא כן? עליו נאה יותר לאמר: נקרא לישיבה־של־מעלה!

הוא דומה עלי כפרטיזן, שקידש עצמו למלחמת־חרמה. כרבים מבני־דורו נשא את העברית על כתפיו לא כארון־עדות, אלא כמלך פצוע… כמותם חי עמה חיי־אהלים, חיי־בצות, חיי־גרילה. כמותם נטל חלק בפשיטותיה הראשונות אל מעבר־להרים. כמותם פרץ עמה לפרוורי לשון־המעשה. כמותם הבקיע לה דרך בראש־חוצות, עד שנכנס עמה לעיר הפנימית והניף את דגלה המנצח על הגבוהה במצודותיה.

לא רבים הגיעו למקומו. ביאליק, בן־יהודה, כל ענקי־הרוח, בני־דורו, הלכו לעולמם – ומחצית תאוותם בידם. כל שזכה להסתער, לא זכה לכבוש. כל שכבש, לא ביצר, כל שביצר, לא זכה לברך על המוגמר. הוא זכה לכל. מ“בראשית” עד סוף “יהושע”!

לכך הוא מובא עתה למנוחות כאלוף־מנצח, עטור כל אותות כבודה של האומה, עטוף גלימת־מרשאלים. נצחונו שלו היה שלם. הוא יכול עתה לאמר להם שם, לידידיו בשמי־עליון:

“שמעתי את העברית שלנו בפי ישראלים כדרך שאדם שומע צרפתית מפי צרפתים. אני ראיתי עטרה, שחזרה לישנָה!”