על גמל־הכבש המכונה “לאמה” השמעתי לכם כאן, לפני שנתיים, כמה־וכמה דברי־חכמה. כל גיד שבגופו, כך אמרתי בשמם של רועי פרו וונצואלה, משמש את האידיאנים שמוש כלשהו;
בשרו למאכל, צמרו לפשתים, חֶלבו למאור, עורו להתעטף בו, גלליו – להסיק בהם כיריים!
חיפה, הצהרתי אז, רוצה במאור, צריכה לפשתים, זקוקה לאדרת־שער… מה מביא לה גמל־הכבש המכונה “קאמרי”? מכל חמודותיו אינו מעניק לה אלא עוגות־גללים של פרפראות־מועדון!
דברים אלה העליתי על הנייר ימים אחדים לאחר שבשרונו, לקול תפף־תופים כי “רביעיית־המועדון” תופיע אף אצלנו, על הכרמל. בינתים נתגלגלו שם הדברים כדרך שנתגלגלו. המועדון נעשה תיאטרון ואלו התיאטרון, הקרוי “קאמרי” – מועדון… לא ברחוב נחמני אתה חש את דופק־חיינו ולא באולמיו אתה נושם אויר ישראלי. לא, ה“קאמרי” אינו מה שציפינו כי יהיה. מצד שני נוכחנו לדעת כי פונדק בן־יהודה אינו מה שחששנו כי יהיה. לא זו בלבד שאינו בית־מועד לפקידים דוברי־אנגלית ולמיני גבירות במצנפות־תות, אלא שהוא משמש, פשוט מקום־מקלט לשוחרי הווי־ימינו, אכסניא יפה ונעימה, עממית מאד, דימוקרטית מאד… לגמרי לא שמפניה, לגמרי לא סופ־ד’אוניון.
עוגות־הגללים לא היו איפוא עוגות־גללים כלל, אלא ששוב לא היתה לכך תקנה: הרביעייה לא נתקבלה אז בסבר־פנים ומשכה ידה מהופעות. אך לא הייתי רוצה כי יאמרו עלי שנשתעממתי כאן בינתים, הא, לא, פארול ד’הונר! מי רוקד בעין־הוד פאסו־דובלה כל ליל־שישי? מי זולל כאן שטרודלים אצל מאנצי? מי שותה עם ווילי לשכרה? מי, רוצה הייתי לדעת, מבלה בנעימים במחיצת האדמירלים שלנו? ומי, אמרו נא לי, מתמזמז כל־הזמן עם נשי החברה־הגבוהה, הא? כל־הזמן – מתמזמז, כל־הזמן – עם נשי החברה־הגבוהה?
אך הנה אומרים לי כי ידידי פפו ובן־בריתו פותחים אצלנו מועדון, דוגמת מועדונם ברחוב בן־יהודה. הפעם – אני יוצא מכילי! שמח ויוצא מכילי! פפו, ידידי ומעט אופטימיזם הם חיי־תיאטרון, כשם שג’ין, וורמוט ומעט מי־לימון הם מרטיני! סרווס, פפו! נפלו שניכם על צוארי ואנשקכם!
“יושר, יושר!” אני שומע קריאת־תגר מעבר לגבי. “לפני שנתיים הטחת בהם כעכי־גמלים! עכשיו, שהם עוקרים לעירך, אתה עוטר להם עטרות לראשם?”
שנתיים־ימים! כמה צעיר הייתי לפני שנתים! “הנה אלחש להם שם לאנשי הקאמרי”, כך דימיתי אז בלבי, “לחש־נחש על אזנם. ישמעו, יהרהרו, ימלכו בדעתם, יחזרו ויעלו על דרך־המלך, יבקשו – אולי אף ימצאו – את נפשם מחדש…” לא חלפו שבועות מעטים ואני שומע קול־הברה בקריית־לצים שלנו:
“מהפכה…”
סבור הייתי – עכשיו! הנה עכשיו יפנו את חצרם מגרוטאות. יחזרו למחזה המקורי, לימי קדמות התיאטרון! לפתע־פתאם – צלף צלפים… אני רואה מתרסים ועליהם מזרונים חלולים ככברה… נושא עיני ורואה את – את פפו! הוא, מוכשר שבכולם! הוא שפשט עם ה“קאמרי” את פשיטותיו הראשונות! הוא, שעשאו מעצמה וכבש למענו את מחצית כל כיבושיו! הוא נלקח תחת משמר ומוצא אל מחוץ לתחום מימיו הטריטוריאליים של התיאטרון!
מי נשאר? היונטָה המכסיקנית…אך לעזאזל! קוקיות־אורלוגין יכולות לצייץ, יכולות לפרכס בכנפן.. לעוף – אינן יכולות! כל־שכן – להעמיד דור־רננים חדש!
אמת, נכון הדבר: ה“קאמרי” הבשיל אותה שעה למהפכה. אני עצמי הכרזתי עליה ממרום גל קליפות פולי־הקפה שמתחתי. הנהגתי עמם ביושר־לב גמור? אף הירדן, אני אומר לכם, בחורים, אינו ישר אלא על מפה. היה היו לי כוונות משלי, חשבונות משלי, לא אכחד… אך מפת כל הנוף! על פני מפת נופנו יכולני לאמר על עצמי בלבב־תמים כי חרף כל פניותי וצדיותיו הייתי ישר כמיתר!
ואולם מי יכול היה לשער אז בנפשו כי כל המכסיכנים – כל התורכים הללו… מכל ראשי־הממלוכים שבחצר לא יטילו לרגלינו אלא את ראש מלוא?
חייב אני לאמר כי חשתי בכך בעוד מועד. “ארי אחד”, צעקתי ונפנפתי בידי, “ולא אלף עכברים!” מאד אני עומד על חוף־הים ומאותת לו בעששית שביד;
“מצפים לך, חזור!”
ובאגרת חתומה, שאני שולח לו בדמיוני בידי מבריחי־מכס, אני כותב לו לאי־הגזירה שלו:
“מיום שהגיעה אותה יונטָה לשלטון, לא העלתה על במתה אף מחזה מקורי אחד. מבטיחים לנו משהו נדיר, משהו בלתי־שכיח ובלתי־נשכח, משהו מיוחד, מרקיע־שחקים כל־כך, שאף “אטלס” יזחל אחריו מכף־קורנוואל במשעול־השבלולים… עד אז מסתפקים ב”גנראל־קישוט," שאמנם אינו מיוחד כל־כך, אך מאד־מאד – צרפתי…"
מועדון חיפה יפתח, כנראה, בימים אלה. מקצה שנה אחת יעלה בה אף מסך־התיאטרון. על מלוא אומרים כי יעקור משכנו לכאן ויהא מנהלו. רוצה אני לקדמו, איפוא, בברכה… אל תראוהו לקפה שהוא שחור. נצותיו – צחורות כשלג!
לא כל אדם זוכה לעלות מתוך אפרו ולכונן לעצמו קן חדש. הוא – זכה. לרשותו יעמוד כאן היכל מפואר ותיאטרון, שכל לוחותיו חלקים. אם ישקיע בו את מרצו, השראתו ונסיונו, אם יתמכר לכך בכל מאודו, אם לא יחזור ויתפס לחולשותיו – שהן חולשות מזג, לא כשרון – יקים לנו כאן תיאטרון אמנותי מעולה, מקורי, חדש באמת.
“שחקנים!” אני שומע קריאות־בינים של כמה־וכמה תורכים. “היכן ישיג לכם שחקנים, כדומה למשל לפלוני, גלמוני, קלמוני?”
תנוח דעתכם! הוא עשאם שם – הוא יעשם עתה כאן! רק על יערות־הבמבוק של הרי־הודו אני קורא כי אינם פורחים אלא אחת לחמשים שנה. שחקנים פורחים, צצים עולים, בכל פעם ובכל שנה.
כולנו נהיה עמך, מר מלוא! אם תתרועע עמי – לא תצטרך לנסות את מזלך פעם שלישית – בבית־שאן… עמי לא תצטרך אף לקנות לך שונאים. חנם אשיגם לך!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.