השבוע פרפרו לנו ידידינו, אנשי התיאטרון, פרפרת כלבבם; מספרים, מספרים מחכימים.
שנה אחת – אירועים הרבה. סבורים היינו – חיים קלים, חיי־קלעים… אך צא וראה: אלפי שעות עמל, שעות משחק!
טרודים שבכולם – כוכבי מרום! הללו אינם שוקעים כלל. האכנם עתה בשמם? לא יזכו לכך! אם אפרש כאן בשמו של מישהו – יהא זה תמיד שמי שלי! נאמר איפוא מארס, נפטון, ונוס? פיוטי מדי! אך נאמר, אולי, כך: מר טוקאי, מר פורט, מר בורדו, מרת מדירה…
טוקאי, אני קורא, “הופיע” השתא שלוש מאות פעם. בורדו – ארבע מאות. ידידתנו, מרת מדירה – קורצת לנו משמי־הלילה זה שנה תמימה!
מי היה צריך לה לסטטיסטיקה זו ומה היא מוסיפה – אינני יודע… אך ניחא נא, ניחא! נקראנו לעיין בה? נעיין… שאלה היא שנשאלת – מה בקשו לאמר לנו שם, בלשון מספריהם? אם להכותנו בתמהון – הנה אנו מזיחים מגבעותינו, במכה אחת של אצבע־צרדה, ונמלאים תמיהה! אם לעורר רחשי־כבוד – אנו מסירים אותן ונשארים עומדים בגילוי־ראש! רצו להוכיח כי ראויים הם להערצה? הנה אנו מעיפים אותן באויר! להטעים כי אינם חסים על עצמם, אך יפה היינו עושים אלו חסנו עליהם אנחנו? עינינו כבושות בקרקע ואלו מגבעותינו – מהודקות לנו, מתוך צער, על לוח־לבנו!
עכשיו, שהשיגו את מבוקשם, רוצה אני לאמר משהו משל עצמי. ברשותכם, מר זקף, מר פזר, מרת אתנחתא? אומר נא איפוא שלא ברשותכם, ואלו אתם – אינכם חייבים לשמוע!
רואים אתם דלת זו שבחדרי? הנה שם – חורו־של־מנעול! שבע פסיעות עד קצה הפרוזדור, עמדו ומנו… שלוש טבעות יש לי כאן בידי, רואים? אני מטילם לפני באויר… הנה הטלתי! עכשיו הפכו פניכם והעיפו אחריהן מפתח… רוצה אני שיכנס בכולן ויצא בכולן. הא, לא – כך היה מעיף לי אותו אף סומא! רוצה אני שיכנס בשלושתן, יצא בשלושתן – ויתקע ישר בפי חורו של אותו מנעול!
קשה? אעיז נא ואומר כי רבותותיכם – קשות יותר! להופיע ערב־ערב – הרי אחת. לחזור ולהכין אחר־כך בבקרים, את ההצגה הבאה – שתים. לגזול מנוחה מעצמכם וליתן יד לעסקי־רדיו – שלוש. לקריין בכל שעה שנותרה לכם לפליטה – ארבע. לצאת למסעי־מקרא, בימי־מועד ובכל לילי־ששי – חמש… אך לא, המתינו! כל זה יחד – קל עדיין למדי. אך להופיע, לחזור, לשחק ולקריין, לתסכת ולתסרט, לשדר ולבדר ואף לפתוח ספר – הנה מה שקשה באמת!
לי אתם צריכים לספר, כי עייפתם? אלו ידעתם, לפחות, היכן עיפותכם מגעת ולמה היא מביאה!
אך הנה תגיע ליז, יגיעו כספיה… הנה ישלימו, סוף־סוף, את מקדש־חוניו. הכל ישתנה אז מן הקצה אל הקצה, לא כן? משער אני לעצמי כי יוותר לכם אז רגע לעצום עין, לנוח מרוגזכם, להרהר… או אז נצחק כולנו! נצחק, אומר אני לכם, יחדיו, על חבורה בלה אחת, שלא היו לה עתים למקרא, לא פנאי ללמוד עברית, לא שהות לתור את ספרותנו ולא אורך־רוח להטות לה אוזן… אך עצבנית היתה כל־כך, שחרף כל עייפותה לא מצאה עוז בלבה להודות, כי מי שמופיע ערב־ערב, בוקר־בוקר, צהרים־אחר־צהרים – אינו מבחין, אינו מסוגל להבחין ואינו רוצה להבחין, בין מה שנראה כמעולה, חדש ורענן בעולם, למה שהוא מעולה, חדש ורענן באמת!
לכם, עייפי שלי, מקדיש אני סצנה קלה זו. עברית אתם יודעים? מסופקני… עברית יש ללמוד, האמינו לי, ואלו אתם – לא למדתם, לא שניתם! אך דבר זה, לא שניתם! אך דבר זה, הנה, אמרתי ואיני רוצה לחזור עליו… זה יהיה ראשון־כל הספרים בעולם ששום דבר לא יאמר בו פעמים! הבא נראה, איפוא… יפתח הגלעדי, באהלו. משחיז, נאמר, דרבן־ברזל ומרכיבו על חניתו.
יפתח: תמר! תמר!!
תמר: כן, אבא? כן?
יפתח: הוציאי אותו מכאן, תיש ארור! צונף, אינך שומעת?
תמר: שוב התיר עצמו? פרֵדי, קנטרן שכמותך! כלך לך, כלך!
יפתח: קשריהו, סוף־סוף, קשר כפול! אואו… תמר!
תמר: שוב פרדי?
יפתח: אזנים אין לך, לשמוע? ליזה! סלקיה מכאן, או שאני עוקר ויוצא לדיר! מין עיזה, שקורין “ליזה”!
תמר: אל תבעט בה, די!
יפתח: אלו היו לי קרניים – הייתי מנגחה, ואלו עכשיו… תמר!
תמר: כאן, הריני כאן…
יפתח: פרגית זו – אין לה מקום בלול?
תמר: חמקה ונכנסה מבעד לכנף־האהל… קיש־קש! לכאן, לא לשם, פתייה… ברברתא! הנה יצאה סוף־סוף!
יפתח: עייפתי, אני אומר לך, מעזים, תיישים, אוזים ופרגיות! מהו שבקשת לאמר?
תמר: ממתינים לך בחוץ!
יפתח: מי, דרך־משל?
תמר: זקן אחד…
יפתח: הכניסיהו ללול! כאן – מטילים!
תמר: ברתא? הנה עקשנית! ביצה־של־שחרית?
יפתח: ביצים, יקירתי, היא מטילה לי באהלי־שכנים! כאן – טפו… יפה שבחלוקי!
תמר: אל באפך, הופ! הנה אמחה בספוג…
יפתח: זקן, אמרת? מיהו?
תמר: פלצור, או משהו…
יפתח: פל… מי? הכניסיהו מייד!
פלצור: אל תטרחי… חי־חי… הריני כאן!
יפתח: אתה? שלג, ביום קציר!
פלצור: משהו, לא־כן? אני, זאת־אומרת, אליך… בשליחות, זאת־אומרת…
יפתח: שב נא… כר? כסת זו, הנה כאן… מתחת לראשך… כך! אני, אתה יודע, דימיתי לי ש – אופס, עמוד נא! פרגית זו יורדת עמי לחיי! צאי משם, ברתא, או שאני צולך על גחלים ומגלגלך באורז!
פלצור: אצלך, זאת־אומרת, לא נשתנה דבר, הא? חי־חי…
יפתח: צר כאן המקום לכולנו! מֶלון? הרי סכין… כולי אוזן, נכבדי!
פלצור: שולחי, זאת־אומרת, צוו לאמר כך: “מה שהיה – היה! ואלו עכשיו – קצין תהיה לנו!”
יפתח: אני – קצין?
פלצור: כך, זאת־אומרת, צוו לאמר…
יפתח: הרי לך! זקוקים לו ליפתח – ויוא וייא! אין זקוקים לו – זורקים אותו לכלבים! לא, חן־חן! לי אין… סור הצידה, פרדי!
פלצור: כך אצלך תמיד?
יפתח: קצתי בחיי, אומר אני לך! ליזה, פרדי, מכס, ברתא! יוצאים ונכנסים לי, כבמין בית־תה סיני!
פלצור: חי־חי! ובכן… לא?
יפתח: לא!
פלצור: לא –לא! גמרנו… אף־על־פי־כן?
יפתח: לא, אמרתי!
פלצור: לא, אז לא! כרצונך… ושמא בכל־זאת, היי, פטייה? אסותא!
יפתח: מיהו שזורר?
פלצור: אוהו! עכשיו מקרקרים… ברתא? הנה צנפו! גועים, אינך שומע?
יפתח: אם גועים – הרי מַכס! היכן הוא? מכסי, ראש־בקר! צא לי, סוף־סוף, החוצה!
פלצור: גמרנו, איפוא? תבוא ברכה על ראשך! מסכים הסכמה גמורה?
יפתח: קצתי, אני אומר לך, בחיי! שומע? “מו־מו…”
פלצור: ולצאת עמנו – אתה יוצא?
יפתח: לא, לא, לא! אני… די שם, ליזה! אני… מכסי! אוף, כן! יוצא ונס, אני אומר לך, פלצור! הרי לך עוד “מ־מו”, שמעת? המתן לי, ראש־עגל, עד שאחזור! יודע אתה מיהו שאומר “מ־מו”, בהמה גסה, מי שאומר “מ־מו” אחרון!
יוצא, נכנס, נכנס, יוצא! זה דברי לך, פלצור: היוצא אשר יצא מדלתי ביתי, בשובי מבני־עמון, והיה לה' והעליתיהו עולה!
“וידר יפתח נדר…” נתכוון, מן־הסתם, לעגל, לעז, לכבשה. אך כיוון שהיה בהול על פיו, נדר – ולא ידע מה נדר! לא ברתא, לא ליזה, לא מכס, לא פרדי יוצאים שם לקראתו. בתו היא שיצאה. יחידתו…
ואתם, עייפי שלי. מה הציק לכם, בימי ענייכם ומרודיכם? את מי נדרתם לטבוח, על מזבח אמונתכם, בשובכם מבני־המון? לא את עגלי־הזהב אשר לקופה? לא את אפרוחי הפרסומת? לא את בהמותיה הגסות של ברודווי?
אך את מי זבחתם באמת? מי יצאה מדלתי־ביתכם ראשונה? היקרה מכל, הבת לא־רוחמה, היצירה הקרוייה מקורית!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.