אין לך כלי מחזיק־ברכה לבעליו יותר מן השלום. משום כך — ביחוד משום שאין אנו רוצים, כמו שאומרים, לעורר כלבים נרגזים משנתם – לא נחזור כאן על קיא חובשי בתי־הקפה ולא נטיל פירוד נוסף בין מיודענו, מר פ., לבין תיאטראותיו.
מלה אחת, אולי, לחתימת־הפרשה – וכוסית יין־כרמל לחיי כולנו. מי יתן ונתרצה איש לאחיו, בעולם שהחרחרנות היא אורחת־הכבוד על שלחן כל מחלוקת, המתעוררת בו לשם־שמים!
מקום שהדין עם כולם, אמר מי שאמר, אין הדין עם איש ושגגת האחד שקולה כנגד שגגת־חברו. טעות היתה איפוא בידי ידידנו פ. שכינה את ותיקי שחקננו בשם “זקנים”, ואלו זקנינו – טעו בתואר ה“נרקיסיסט” שהכתירו לו לראשו. איגואיזם מתפנק דומה אולי לנרקיסיזם – ביחוד בלילה, שעה שמתעבה החשכה – כדמיונו של גמל־הכבש לגמל, אך אין לאמר עליו כי איננו ליגיטימי באדם, שאומנות־הבמה היא עיקר כל עיסוקיו!
איני רוצה לדוג, במי־אפסיים אלה, דגים של ימי־שפל. איני חתול בצות, לעזאזל! יעלום נא בחכה אלה שלשבחם אינך יכול לאמר אלא דבר אחד; מים עכוּרים הם מים־עכורים – דגי זהב לא תמשה מתוכם! אלא שעם כל הענווה ויראת־הכבוד איני יכול שלא להעיר כי מקום שהכל שוגגין – הדין עם כולם. עם ידידנו פ. – שהטיח דברים כנגד שלטונם־של־דילטנטים, מערכת־כוכבי־השמש בתיאטרון והפוטש המוזר ב“קאמרי” – ועם אנשי התיאטרון, שגינוהו על גסות־רוחו, גם יחד. מי צודק ממי – איני יודע ומשום דרכי־שלום – איני רוצה לדעת.
לא לדעת ולא לסכסך… אולי – מלה אחת: אני לא הייתי אץ כל־כך למחול לו לאותו ג’ק־מקרוב־בא על בזיוני, אלו הייתי איש “הבימה”. מבארי הוא שותה – ומרקק לתוכה? מצד שני – אוי לבאר ואוי למימיה! אלו אני תחתיו – לא הייתי מניח לה לכת זו של גאוני־במה לשחק עמי משחק פסטרנאקים. משום שאיני רוצה – או איני יכול – לעקור למקום אחר, אגזור על עצמי שתיקה?
הא, לא… ואם תמצי לאמר – כן! לא מפתם הוא אוכל? אמנם כן… אך לא לחם־חסד! הרי שאיננו חייב, להם חצי־דבר! אף־על־פי־כן –סָמוך על שלחנם! שמע מנייה: חייב, כביכול, תודה! כאן, חי נפשי, מין מהומה… כאן רק השד יודע מהו־מה! לא לרוחי, אף לא לטעמי – אך לך ומצא כאן, סוף־סוף, מיהו־מי!
מעיד אני עלי שכתבתי והתריתי בו, במר פ., התראה חמורה. “כמה צ’נטאבו”, שאלתיו פעם בלשונו שלו, “יש בפזו?” מן הימים שסובבתי עדיין בחוצות־מכסיקו, מגבעתי בידי, זוכר אני כי מאה… “ותיאטראותינו כמה הם?” חזרתי ושאלתי. שלושה, לכל היותר – ארבעה! עד שאתה מתעטש, איפוא, גימ"ל פעמים – אמרתי לו – אתה פוגע בכבוד כולם וחותם בכך על גזר־דינך במו ידיך…
קלות־הראש שבדבר! נניח נא כי מיודענו פ. איננו ממצניעי־הלכת – מימי לא טענתי כי היה – ואינני תמים כל־כך… אדרבא, נניח כי יש בו הרבה מהעמדת־הפנים וציד־הכותרות. נניח כי יצר התנשאותו – או, נאמר נא, פשוט, שחצנותו – אינה עולה בד־בבד עם הענווה שהיה חייב לחוש כלפי אורח חיינו, דברי־ימינו, משקעינו התרבותיים. נניח שהיינו סבורים… כי סבורים היינו, שקודם לכל דבר אחר היה חייב ללמוד עברית כהלכתה – קצת חומש, נאמר, אם לא רש"י… נניח נא שהוא מאמין מחמת יהירות, שאין עמה חכמה – כי לשון דבור הדומה לכנור שנימיו עשויות מעי־חמור נשמעת בפיו כרבעיית סטרדיוואריוסים – מה בכך? כלום אינו עולה בכושרו המקצועי על אלה שהיו צריכים להיות, אולי משרטטי־חצרות ונעשו אמני־במה?
אין לך מדה מגונה באדם ממשוא־פנים! הפלגנו בשבחו של מר פ. – אל נחטא בלשוננו לבעלי־דבבנו… דברים רבים יכולים אנו להטיח כנגדם – אך לא דברי לעז על התכחשות צרת־עין ליצירה מקורית; אם אמנם לא נתן ה“קאמרי” עיניו בכתב־יד כלשהו – לא בעונה זו, אף לא בסמוכה לה – אין זה משום שוועדת־הריפרטואר שלו היא, למעשה, אותה דאמה בשינוי פיג’מא, אותם לחכנים סביב אותה פנכא – אלא משום שדומה עליהם כי רמתם עולה על שלנו… הבקורת – בכך איני כולל, כמובן, רכילאיות ממין זכר – רואה את הדברים באור שונה במקצת, אך אותו עולם עצמו, כידוע – אחד הוא לניוטן ואחר לכלבלבו!
מר פ. דבר סרה וחזר בו מדבריו. אם ליבון דברים – לא נתלבן אמנם דבר. אם קרבן־חטאת – “מכתב־החרטה” שלו שקול כנגד מאה אילי־נביות! לא אני האיש, לא זו השעה ולא זה, כמדומני, המקום לסלוקי־חשבון. נניח נא איפוא לדברים להשכח, להפיג חומם, להעלות קרום. די לנו בבזיון במותינו ובצער במאינו – ואך למותר הוא לחזור על פרשת הדברים מראשיתה.
מראשיתה – היתה פרשת הדברים כך: מר פ. נתמלא חימה, מתואמת באורח ספונטני עם הצלחתו ב“מלאך־האבן”, והחל מטיל בשלוש במותינו אש־מקלעים כזו, שלא נותרו מהן חיש קל אלא כתמי־פחם. סבור היה כי מה שמותר לנו, שכירי־העט, שרוי אף לו. אלו נמלך בנו תחילה, היינו מצילים אותו, אולי, משתי שגיאות. ראשית – דברים אלה למדנו משמו של גדול זרזירי־הקולמוס אשר מעולם, פייטרו ארטינו – חייב אדם לדעת מניין הוא יורק על מי! יורקים על פרנסואה הראשון – כדי שקארל, מלך הספרדים, יעלנו לדרגת חשמן. יורקים על קארל – כדי שפרנסואה, מלך צרפת, ישגר לנו מתנות כסף! אין יורקים לא על דוכסי־וונציה, שמפתם אנו אוכלים, ולא על האפיפיור, שאחת היא לו אם ירקנו בפניו ואם לאו… פייטרו פ. – בניגוד גמור לאותו פיטר ארטינו – שילח רעמיו גם באלה שאת לחמם הוא אוכל, גם באלה ששוב אין לו מה להשיג מהם, הרי שטעה טעות אחת. שנייה שבידו מהי? רמזתי לו פעם, אלא שלא החכים; אנחנו, שכירי־העט, מצויידים יפה: עתוֹנוּתנו –ופנקסי־חשבונותינו הישנים… “קאווה קאנם”, אמרנו לו אז. כך נמצא כתוב על רצפת־פסיפסים אחת בפומפיא; “הזהרו, כלב נושך!” אותנו לא יוכל איש להכריח כי נחזור בנו, אם אין אנו רוצים בכך, ואלו הם, הבמאים?
כאן, רבותי, עולה מסך על האחרונה בסצנותיה של אופרת־סוסים זו. מר פ. נדרש לחזור בתשובה – ואף אמנם חזר בו. אני מתגלגל מצחוק, תחת שלחני, לזכר הדברים. על גאליליי אומרים כי נתחייב לשנן בשעתו, שבוע בשבועו, במרוצת שלוש שנים, שבעה פרקי־תהילים. כיוון שהיה קם מכרוע על ברכיו, היה רוקע ברגלו ואומר: “אפור סי מואובה – אף־על־פי־כן – נע תנוע!” אם אמנם רקע ברגלו, אם לחש את הדברים לתוך שרוולו, או סתם הרהור הוא שהרהר בינו לבין עצמו – רוצה הייתי לדעת מה עשה מיודענו פ. שעה שנתרצה לשגר מכתב־חרטה, איני יכול להשבע, אך משהו אומר לי כי החליק על זקנו ומלמל: “אפור – דילטאנטים, כוכבי־מערוך מקומחים, שחקני־פורים!” אם כך – מה הועילו הללו בנידויים ומה הועיל הוא בתשובתו?
איני רוצה לחרחר כאן איבה. רואה אני אנשים בעלבונם – ומשפיל עיני ארצה. אך נשירת־שיער היא, כמדומני רק אחד מסימני־היכרו של הטיפוס. כיוון שחבשנו לראשנו כיפת־ליצנים – נפטרנו מכל מחלות במאינו ובמותינו? מילא, דברים שהיו – היו!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.