אני עובר על מכתביה, הצרורים עמי במגרתי, ואיני יכול שלא להודות בנפשי כי סומא היה רואה וחרש שומע:
רצים… כאלו שנים… רצים ומתקרבים אל קו־הגמר!
עכשיו אני צופה בהם אחורה ויודע: לבה הגיד לה… הגיד שלא תעצור כח, שכלו כל הקצין… את סוף דרכה ממרתון עשתה כמי שחושש לעוית־שרירים.
ואולם שריריה היו מצומתים יפה. לא החולשה היא שהיתה בעוכריה. הכריעה אותה – הבהלה…
נדמה לה שהיא רצה, רצה ואינה עוצרת, רצה ואינה מפנה ראשה… אך בדומה למה שמצינו בספורי־כשפים – חוזרת, מעשה־שטן, על עקביה.
הנה היא יוצאת בפתח פאת־צפון, עושה דרכה אל־מול פניה, רצה יום תמים… כיוון שיורדת עליה חשכה, היא מגעת לאכסניא אחת. פותחת והנה הוא, פונדק ליל־אמש…
למחר היא יוצאת בפתח פאת־דרום, עושה דרכה אל־מול פניה, רצה יום תמים. כיוון שיורדת עליה חמה היא רואה אכסניא בלב־יער. פותחת – הוא־הוא, פונדק שלנה בו אמש…
כך היא יוצאת מזרחה, יוצאת מערבה… כל פאת־רוח שהיא יוצאת – חוזרת לעת־ערב למקומה…
בהלה קופצת עליה!
כל האומר שנתפשה, בשעת סלוק־מאורות, למוצא־של־חולשה – גוזרין עליו כי יעמוד ויניח אצבעו על מוצא אחר שלפניה. מה עוד יכלה לעשות ולא עשתה? על סף ביתו של מי יכלה להניח את כשרונה, את חם־לבה, את רצונה העז לשחק – כהנח ילד בסל־נצרים? חולשה? לא היתה לנו, בכל רחבי־ממלכתנו, אשה אמיצה, חזקה, מטה שכמה לסבול יותר ממנה!
כמה פעמים, במרוצת ימי חייה למודי האכזבות, כוננה לעצמה מזבח? כמה פעמים נאלצה לנתץ את אבניו ולהסיען ממקומן, נתץ ועקר, נתץ והסע? הנה בשילה, הנה בבית־אל… היא המסתתת, היא המכתפת, היא הבונה, היא המכהנת… אני רואה אותה בדמות נושא־תרפים… פסיליו טעונים לו על חמורו והוא מחזר על פתחי כפרים ועיירות, נודד ומביא עמו את דבר אלוהיו!
לא, חייה לא היו ערוכים מחצית כנגד מחציתה. את כל עצמה טענה על קרון אחד. אומנותה עמה – אפילו שאר־כל־הדברים אינם בידה, הכל בידה. אין אומנותה עמה – אפילו שאר־הדברים בידה, אין לה בידה דבר…
על כרכך אתה נזכר בבנות־דורה. הללו זכו לשם, למעמד, לתהלה ואף לנצח־של־עשר־שנים… היא לא זכתה אלא למנוד־ראש.
אלא שגדולה היתה מכולן! גדולה משום שקיימה את אומנותה מתוך יאוש, מתוך נעיצת־צפורניים; גדולה משום שלחמה בגבה אל הכותל, לחמה כשהיא כורעת על ברכיה, לחמה כשהיא נפולה. בכל יאושה, כל חליה, כל שברון־לבבה לא הניחה את חרבה מידה וכשכלו כל הקצין – נפלה עליה.
אל תתנו עיניכם בנוצצים, במצליחים, בנישאים־על־אלף־כפים. תנו עיניכם בה ובשגיון־רוחה. שכמותה מעלה את האומנות ומשווה לה גדולת בראשית. כסבורים אתם שמפרסמת את האדם ומוליכה את שמו למרחוק? לא בכל־עת היא מפרסמת ולא לכל מקום היא מוליכה. כסבורים אתם שכבוד היא נותנת, תהלה היא נותנת, חיים של הרחבת־דעת היא נותנת? בדידות היא נותנת ולב אכול־נוחם.
אך כמה צריכה היא להיות גדולה, אמנות זו אשר למשחק! כמה היא צריכה להיות גדולה, אם לה ולכל אשר כמותה אין חיים אלא בצלה!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.