העט הצרפתי, ראשון כל העטים בעולם, הוא אולי האחד בימינו אלה, שאינו שוכח כי אף הכחול, המעודן שבמיני־הדיו עשוי עפצים, שהורתם ולידתם בעקיצת צרעה. שנון, אך מנומס, הוא יודע כי אמנות־הבקורת היא מלאכה שיש בה מקצת דיני־נפשות. עצם המושג “בקורת”, “כתיבה שבבקורת”! אפילו רכ־רכה, זלופה בטפטפת מי־אזנים, אתה טועם בה טעם פצעים, שפצע פעם חרק קטן אחד את בלוטי־האלון… הדיו ארסי מן הנייר, שאותו הוא מכסה. דומה, אולי, לרעל המכונה “צ’יצ’ינה”: פראי־בורניאו מושחים בו את חציהם. רופאים מפיקים ממנו חינין. טפה אחת לכאן, או לכאן – הרי כל ההבדל בין סם־חיים לסם, שעל צלוחיתו אנו מוצאים גלגלת־אחת ושתים־עצמות.
הצרפתים הוכיחו כי אינם זקוקים לשיעור בפסיכופרמקולוגייה־של הבקורת. שמם יצא בעולם כהומניסטים, שאינם שוחקים את סממניהם על מנת לשוות למחץ כל כרדום משנה ארס. אדרבא, גינוני־החן שהם נוהגים בבעלי־דבבם; האלגאנס בכתיבתם; נוסח־הבולבארים הלאטיני שלהם – אפילו אינם מחלימים, אומרים עליהם כי יש בהם כדי לשכך כאב…
וכך, מתון־מתון, פורתא־פורתא, ברוב חן ומתוך נפנוף־מגבעות, שחטו את בחירי־ציירינו בסכינים קטנות – על אבן אחת.
ידידי מאז, קיסרי, אוחזנו השבוע באוזנינו ומכריחנו למצות את כוס־המרורים עד תומה: הנה כך מצינו כתוב ב“נובל־ליטראטר”, כך סחו לנו ב“קאמפור”, כך מצינו כתוב ב“אר”, “פיגארו”, “פארי־פרס”…
איני מכחד כי תמונת עולמנו אינה עולה בד־בבד עם תמונת־העולם הצרפתית. באורח סכמטי, אני משער לעצמי, הם רואים אתה כך:
צלחת ובתוכה – על מצע־בצלים של צלי־זהב – טווס. זו – לה פראנס. פתח זנבו – פאריז ובתוכו – פרח, תרבות־הגאלים. עכשו יינות, גבינה… שלחן־העולם ערוך לפניך!
יודע אני כי לבוא עמם בריב־דברים על פילוסופיה אשר כזו אינו מעשה־חוצפה בלבד. לחלוק על דעתם, שעה שהם עוסקים באמנויות־יפות – ספרות, ציור או עגבים – הרי זה מעשה־טירוף…. כאילו אמרת לגחון על פי מנהרת גן־האם, לדחוק ידך פנימה, לתת אצבעך על שני קרונות־הרכב העולים מתחנת ככר־חמרה ולעצרם בדרך עלייתם לתחנת מצדה… אפילו אתה אבא גוג, רגליך בים עטלית, ברכיך על אם דרך־המלך, מרפקך על צוקי מערות־הגיר על כרי־ההרים – אי אתה יכול… כל שכן בקומתך!
אף־על־פי־כן ארהיב נא עוז בנפשי ואעצור! אעיז נא ואומר להם לאדונים, נוצרי ספל־הזבובים המעוטר של אמנות־ימינו, כי חלף כל הפרסטיג’ה שלהם בדברים־שברוח, אין אנו משוכנעים כי הפגינו הפעם, מה שקורין, כדורגל הוגן…
מדוע לא? משום שאומה קטנה זו, ישראל, חוצבת אור מתוך עצמה – לא כמאה ליטראות־זהב, אלא כמיליגראם אחד של מתכת לבנה, קורנת, דומה לאורניום? לא, אף כי יש משהו גם בכך… תננה בגיטו, תננה בכיס כל תרבות שבעולם והיא מחרכת את עצמותיה ומשאירה כויות... משום שמקסימליאן גוטייא, ראנא בארוט, פראנק אלגאר, פלורליאן פאז ושאר כל מבקריה האמנותיים של פאריז אינם מוסמכים לפסוק הלכה? מוסמכים מאד, לעזאזל, מאד מאד!
אף־על־פי־כן לא היה זה פייר־פליי…
נבחרתנו אימנה עצמה למשחק ליגטימי, על מגרש פתוח, מסומן לתחרות שכלליה אוניברסליים. “לא”, אומרים לה פתאם שופטי־הקו. “כך משחקים אצלנו, בפאריז. אתם, בחורים, שחקו אחרת… שמים עתיקים מדינה צעיר… שחקו ובתוך כך – רקדו לנו הורה…”
מדוע הורה? מדוע אחרת?
“פרואנים”, חוזרים ידידינו ואומרים לנו, “מביאים לנו מחולות־אינקא. וייטנאמים – באלט הדו־סיני. כושים – שירי־כשפים אפריקניים. כל אומה מביאה עמה תבלין משלה…”
אך מרא דעלמא, מדוע תבלין? מי אנו בעיניכם –סוחרי קנמון? “זנגויל”, הו אומרים “אם לא קנמון…”
לכך לא היינו מוכנים. מה שהבאנו אנחנו – לא היה אכזוטי, לא פיקנטי, לא מפתיע בזרותו. סתם יצירות־אמנות. דווקא אירופיות. דווקא מודרניות. דווקא מופשטות. כיוצא באלה שיש להם שם, בפאריז, למכביר.
“בכך”, רוטנים הללו, “אין אנו מעוניינים…”
כל שורה שלהם אומרת כי אכן, לא היו מעוניינים. ריח סנוביזם עולה אלינו מן הדברים. כמין – סלחו לנו, ידידים יקרים – מין ריח משפט קדום… מה ששרוי לכם, אסור לנו?
“המ…מ…” הם חוזרים ורוטנים. “והרי ציפינו… ציפינו, למשהו מיוחד…”
מעבר לגורדי־שחקיה של מנהאטן מגיע קול־הצופן, המשודר עתה מלוויני־השמש, לפאריז ולירושלים בעת־ובעונה אחת. על שום, מה,איפוא, משהו מיוחד? ימים אלה של טרגדית קאריל צ’סתן, לאר, אגדיר, קלעים באליסטיים, עולם אחד!
לא רצו לראותנו כמות שהננו. הרי שלא ראוּנו כלל…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.