איני זוכר עדיין סרט, שזכה להכרה אוניברסאלית כל־כך. פרס עשר השנים האחרונות, אם אין זכרוני מטעני, בקאן או בוונציה. בפאריס, שמעתי אומרים, הוא רץ בד־בבד עם “אורפיאו נגרו” ואילו אצלנו – ראשון כל הרצים…
מבינותם של אנשי ביקורת־הקולנוע לא עניינתני מעולם. אנשי־מחשבה שאין מלאכתם בכך ראויים, אולי, ליתר כובד־ראש במקומותינו. אך צאו וראו: לעניין “הירושימה” – הכל תמימי־דעים!
לעילא מכל ספק – מלאכת מחשבת של אנטי־ אמנות. שיא שיכלולה, קצה גבול עצמת־מחצה של – של כמו אמת. ואולם אלף מיני כמו אמת אינם מצטרפים לחשבון אמת קטנה אחת לאמיתה. חזיר – אפילו ריח־מימוזה עולה ממנה, אינו אלא חזיר!
“סיפור־אהבה”, אומרים לי… אך ריבונו־של־עולם! על איזה שיח תלוייה בעולמך אהבה אשר כזו? מדאם נקלעה להירושימה ונוחתת ישר לתוך מיטתו של אדריכל יפני צעיר. כל אושר שלא ידעה עד־עתה, נמצא צרור למענה פתאום בקופסא אחת של שלושה ימי אהבה, שכולה חכמה, כולה שירה, כולה בשילות, כולה “אמת־חיים” עמוקה־מני־ים…
“אמת” זו המשורטטת בבית־מתפרות־ריאליזם־השוטים; הגזורה על פי קו חלצי צופים, הרואים עצמם למודי נסיון; הדומה לשמלת־ערב, שאתה מבחין בתפריה ומוצא בה שיורי־סיכות וסימני־גיר… אמת זו של אהבה הסרוגה לשלושה ימים וחצי, בדיוק, על מנת שתהא חקוקה בלבך לנצח… אהבה הדומה להתנגשות מטוסי־קרב סילוניים באמצע־השמים, הנה פוגעים, הנה נשרפים… אהבה זו עולה מארץ מכאובות הירושימה! עד לכאן צריכים היו לגררה, כדי ללמדנו מעט פילוסופיה!
הירושימה ובשר ילדיה החרוך. הירושימה ועיניה המנוקרות, חטמיה המחוצים. הירושימה ועצמות אזרחיה שהיו לאפר. הירושימה וכל חם־השמש על ככרה האחת – לעטר בה נשף־אהבה צרפתי קצר!
מדאם אהבה בימי נעוריה חייל גרמני, מאנשי הוורמאכט. בנות־דורה, בנות־גילה, נושאות בלבן זכרון אהבות אחרות, לנערים בני־עמן, שמתו על קידוש שם ארצם. היא, “הקטנה מנוואר, הגזוזה מנוואר, המסכנה מנוואר”, מבכה את הגרמני שלה. מבכה מתוך שברון־לב. מבכה כל ימיה.
עזה כמות, לא כן? אהבה־שבלב אינה יודעת איפוא תחומין? כמה יפי יש בה, יפי ענוג, יפי־מעונים!
אך תלך נא הגזוזה מנוואר, משרכת־הדרכים הקטנה מנוואר, לעזאזל! לא אהבתה בכוריה, הזורחת אלינו כנגה־עץ־רקב, ולא טעם רקבון־התפוחים המתקתק של אהבתה האפילה מעניינים אותנו… אותנו מעניינים נושאי דגלה של פרשת־עגבים זו; הסופרים, הבמאים, שאר כל ה“הומניסטים” אניני־הטעם… הם – ואורח־מחשבתם!
יש הבדל, רוצים אנו לצעוק! יש הבדל בין אהבה לאהבה. חשוב לנו מאד לדעת את מי אוהבים, מתי אוהבים, על מה אוהבים! נערה מתנה עגבים עם כובש־עמה? אוהבת גרמני? אוהבתו עד כלות כל נפשה בה? ניחא… אך לקום ולתארה בפנינו תיאור ענוג כל־כך, מעודן כל־כך? לא, לא הכל מותר ולא תמיד הוא מותר – באמנות. לא כל מה שיפה – יפה הוא באמת. כל הפורש לפנינו אהבה מעין זו – הוא ליטראט, שאין לו יראת־כבוד בפני החיים. הנוטל לעצמו היתר לכרכה בטרגדיית הירושימה – הוא ציניקן, שאין לו ענווה בפני המוות. ומי שטורח לעדנה, לתכננה בדם־קר ולבצעה בסרגל ומחוגה – הוא שרלטן, המסוגל למכור את אמנו לבית־הבובות הגדול, בקצה ככר־הלבבות אשר לשוק הצלולויד האנטי־אמנותי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.