אַלְפְרֵד בֶּרְנְהַרְד נוֹבֶּל (1896–1833)

שנה שנה בעשרה בדצמבר מודיעים עתוני העולם מי ומי הם החתנים החדשים של פרס נובל (לשלום, ספרות, חימיה, פיסיקה ורפואה). אותה עת נזכרים אנו מחדש בחוקר השוודי הגדול, ממציא הדינאמיט. אדם דגול זה הקדיש את ההון העצום שרכש הודות להמצאתו, לטיפוח המדע לסוגיו, ובכך הוא מוסיף להביא תועלת לאנושות שנים רבות אחרי מותו. מעשה זה אופייני הוא לאיש, שהוכיח תמיד רגשי אחווה כלפי בני־האדם והעלים את אישיותו. הפרס ומאות חתניו זוכים לפרסומת גדולה, אולם האישיות הדגולה העומדת מאחוריהם נשארה אלמונית כמעט.

אביו, עמנואל נובל, זכה לסייר מילדותו ברוב ארצות העולם. בגיל צעיר היה לאדריכל ויועץ שליט מצרים; מהנדס נערץ ופרופיסור בבית־הספר הגבוה לטכניקה בשטוקהולם. בשעה שאלפרד נובל נולד (ב־21 באוקטובר 1833) בשטוקהולם, הוזמן האב באופן דחוף על ידי הממשלה הרוסית לפטרבורג. האב הועיד את כל בניו להיות טכנאים. אלפרד חייב להיות מהנדס־מכונות, והוא נשלח בגיל שבע־עשרה לאמריקה, בה כיהן בשירות הצי מהנדס־המכונות השוודי הנודע, יון אריקסון. בהיותו בן 21 עובר אלפרד מארצות הברית לרוסיה, הנתונה במלחמה קשה עם צרפת ובריטניה. הנצחון תלוי במידה ניכרת בהישגיו של בית־החרושת שהוקם על ידי נובל האב, המייצר ציוד מלחמתי (מוקשים וטורפדות). אלף פועלים עובדים בשלוש משמרות ולנובל הצעיר ניתנת הזדמנות מצויינת, כדי להוכיח מה למד באמריקה.

בבוא השלום חוזר האב עם בניו ומייסד מפעל לייצור חומרי־נפץ; אולם ההון הדרוש להשקעות עדיין איננו. אלפרד הצעיר נשלח לפאריס, לחפש משקיעים; על־פי המלצת נאפוליון השלישי מוכן הבנקאי היהודי פראירה להלוות למשפחת נובל מאה אלף פראנקים לייסוד בית־החרושת. חומר־הנפץ בו משתמשים – הניטרוגליצרין – נתגלה עוד לפני עשרים שנה. אולם העבודה בו קשה, כיוון שהוא מכיל כמות ניכרת של רעל. נובל משכלל את ההמצאה הישנה, פותר בעיות טכניות מסובכות, ובשנת 1864 הוא מקבל פאטנט על שמו. חומר הנפץ החדש מביא תועלת רבה בכריית מנהרות, אולם הוא גורם גם נזק. בית־החרושת עצמו נהרס, פועלים רבים נהרגים, וביניהם גם אחיו הצעיר של אלפרד, בשנתו העשרים ואחת.

האסון עורר התרגשות רבה בכל רחבי שוודיה. שום מקום אינו מוכן לשכן את המפעל המסוכן, ונובל נאלץ להעביר את מפעלו הקטן לאניה רעועה, העוגנת בלב אגם. שבועות אחדים אחרי האסון מזמינה הנהלת הרכבות השוודית כמות ניכרת של החומר המסוכן, הדרוש לה לכריית מנהרה בסביבת שטוקהולם. עתה יכול היה נובל לחזור ליבשה.

המקרה בא לעזרת נובל. כף־זכוכית נשברה וחומר־הנפץ נשפך על האדמה. נובל עוקב בתשומת־לב אחרי התערובת החדשה וקובע שהמקרה נתן בידו אפשרות להגברת כוח הנפץ והפחתת הסכנה הכרוכה בהובלתו. הוא קורא לחומר החדש “דינאמיט”.

מסע מזהיר ואיום נערך עתה בעולם כולו. נוסע מפקיד ארגז קטן במלון בניו־יורק. השוער יושב על הארגז ומנקה עליו את נעליו, בשעה שרואה לתדהמתו עשן אדום העולה ממנו. הוא ממהר להוציא את הארגז לרחוב ולרוץ בחזרה למלון. כעבור שניות אחדות מזעזעת התפוצצות עזה את כל הסביבה, וההרס גדול. העולם אינו מספיק להתאושש, וכבר אירעה התפוצצות נוראה שניה. אניה מובילה מאתיים חביות דינאמיט לפאֶרו. בהתקרב האניה למטרתה היא טובעת על כל צוותה ומטענה. מקום האסון הבא – סאן־פראנציסקו: 14 הרוגים. באותו חודש מתרחשת התפוצצות קטלנית בסידני ובמאי אותה שנה (1866) נהרס בית־החרושת של נובל בגרמניה.

שרשרת האסונות מעוררת בהלה. הכל מושכים ידם מן החומר המסוכן. שום אניה אינה מוכנה לטעון דינאמיט. אולם שם ההמצאה מתפרסם בעולם, והאסונות סוללים דרך חדשה. גרמניה, פינלאנד, אוסטריה, הונגריה, שוויץ, איטליה, ספרד ופורטוגאל מזמינות את נובל לייסד בית־חרושת. אחר־כך כובש הדינאמיט את בריטניה, צרפת, יפאן, אפריקה הדרומית, קאנאדה, אמריקה ועוד. נוצרת רשת עצומה של מפעלי נובל – טרסט בינלאומי עצום.

ושוב בא המקרה לעזרתו. אצבעו נפצעה והוא שם עליה קולודיום. הפצע כואב ואינו מניח לו להירדם. הוא הולך למעבדה, כדי להקדיש את הלילה לעבודה. ניטרו־גליצרין על השולחן, קולודיום על האצבע… צץ במוחו רעיון: אולי אפשר לקשור את שני החמרים? הניסוי עולה יפה, וכוח הנפץ של הדינאמיט מוגבר עוד יותר. חומר חדש זה מבצע את הפיצוצים הקשים ביותר; הוא כורה את מנהרת סנט־גוטהארד המפורסמת בשווייץ.

נובל נודד ממקום למקום, נמצא כל הזמן בדרך בין מפעליו. בשנת 1891 בנה לעצמו חווילה ומעבדה בסאן־ראֶמו. אולם החוקר בן הששים אינו מתעתד עדיין לפרוש למנוחה. הוא ממציא המצאות חדשות לבקרים, וזמן קצר לפני מותו הוציא את הפאטנט ה־120 על שמו.

אולם נובל היה אדם בודד. החברה דחתה אותו ואנשים רבים ניסו לנצלו. הוא סבור היה שהחומר שהמציא יביא קץ למלחמות. איש־המעשה והחרשתן הגדול חולם על שלום נצחי ומעיר לברטה פון־סוטנר (מכרה של הרצל) המכנסת קונגרס שלום בשווייץ: “בתי החרושת שלי ישימו קץ מוקדם יותר למלחמה מאשר הקונגרסים שלכם. ביום, בו יוכלו שני גדודים להשמיד זה את זה בשניה אחת, יירתעו כל עמי התרבות ויפזרו את צבאותיהם”. כאשר נוכח, כי חזונו אינו מתגשם – היתה אכזבתו רבה.

נובל רוצה לשרת את האנושות בהונו העצום, וקובע פרסים לאנשים שתרמו לאנושות תרומה נכבדת בחמישה שטחים. טכנאי־ההרס ובעל בית־החרושת לנשק היה לרודף־שלום נלהב. כל הונו – שלושה וחצי מיליון כתרים שוודיים – מוקדש למטרות נשגבות. האקדמיה השוודית מחליטה על הפרסים המדעיים, וועדה של הפרלמנט הנורבגי מחליטה בדבר פרס־השלום.

פרס־נובל הראשון חולק ב־10 בדצמבר 1901, ביום השנה החמישי לפטירתו של איש־המדע והחוזה הגדול.

כשנובל ניסח את צוואתו בנובמבר 1895, קבע שאחד מן הפרסים השנתיים יינתן “לאיש שיצר בשדה הספרות את היצירה החשובה ביותר, המצטיינת בשאיפה אידיאליסטית”. הוא קבע כמו כן שהפרס יחולק על ידי “האקדמיה בסטוקהולם”, והתכוון ללא ספק לאקדמיה השוודית.

נובל התענין מאז ומתמיד בספרות. בשעת ניסוח הצוואה, ב־1895, כשמלאו ששים ושתים שנה לממציא הגדול, הקדיש חלק ניכר מזמנו לחיבור מחזות. הוא החליט לקדם את הספרות, שכן התענין בה מנעוריו. הוא שלט שליטה מלאה בחמש לשונות, לרבות רוסית. בנעוריו חיבר שירים בשפה האנגלית, המגלים כשרון פיוטי ניכר. הוא הושפע מן המשורר האנגלי שלי, סיגל לעצמו את השקפת עולמו בשטח האידיאליזם האוטופי. שלי כתב את השיר המפורסם על פרומיתיאוס הכבול, ובשירו זה חזה מראש את ההתפתחות המדעית והטכנית שנתחוללה במאה התשע עשרה. הוא מת בשנת 1822. שנים מועטות אחר מותו הומצאו אמצעות טכניות חשובות. הרכבת הראשונה נסעה באנגליה ב־1825, טלגרף החשמל שוכלל ב־1938 ופאראדי גילה את תגליתו המהפכנית בדבר האינדוקציה המגנטית. ברתה פון סוטנר שהיתה מקורבת לנובּל כתבה בהספדה על הממציא, שאלמלא היה האיש ממציא גדול, היה נעשה ללא ספק סופר חשוב. זמן קצר אחר מות נובל, בדצמבר 1896, ניגשה האקדמיה השוודית לניסוח תקנון חלוקת הפרסים. נקבע, שהזכות להציע מועמדים ניתנת לאקדמיה השוודית ולאקדמיות, מוסדות וחברות הדומות לה. נבחרו חמישה חברי־אקדמיה, שעליהם הוטל תפקיד חלוקת הפרס. מאז הוצעו יצירות ספרותיות שנכתבו בשלושים לשון. עוד בשנה הראשונה הוגשה מועמדותם של עשרים וחמישה סופרים, וכעבור שנה הוצעו שלושים וארבעה. בדרך כלל מגישים מועמדותם של שלושים סופרים מדי שנה בשנה. פעמים חוזרים השמות משנה לשנה. מתמטיקאי שוודי חישב, שהאקדמיה עשויה לקבל תשעה עשר אלף ספרים לעיון. לאיחסון ספריה זו דרושים עשרים ושלושה מחסנים ומאתים תשעים ושנים פקידים העסוקים שבע עשרה שעה ביום במשך שלושה חדשים רק בקיטלוג הספרים ובסידורם.

בפעם הראשונה זוכה המשורר הצרפתי סולי פרודהוֹם בפרס. דעת הקהל העולמית מחתה על ההתעלמות מטולסטוי, וארבעים ושנים סופרים ואמנים שוודיים אף חתמו על כרוז־מחאה בענין זה. הם לא ידעו, שהסופר הרוסי הגדול הוצע שלא כחוק, וכי הועד אינו רשאי להציע מועמדים. כעבור שנה ניתן הפרס להיסטוריון הגרמני תיאודור מוֹמסן, והענקה זו גילתה את התפיסה הרחבה של האקדמיה. היא לא הצטמצמה בתחום הספרות הטהורה וכללה גם את ההיסטוריה. עם זאת יש לציין, שמומסן היה ונשאר ההיסטוריון היחיד שזכה לכבוד הגדול המהווה פרס נובל לספרות.

בשנת 1903 השפיעה המתיחות הפוליטית בין נורבגיה ובין שוודיה על חלוקת הפרס, וביורנסון הועדף על איבסן. ביורנסון היה הסקנדינבי הראשון שזכה בפרס, ורבים באו בעקבותיו. בשנת 1904 חולק הפרס לראשונה בין שני משוררים של שני עמים, מיסטראל הצרפתי ואֶצ’גראַי הספרדי. הענקת הפרס להאֶנריק סינקיאביץ' בשנת 1905 גילתה, כי קיימת נכונות לכבד נציג של אחד העמים הסלאביים. טולסטוי עדיין היה בחיים, אך מועמדותו לא הוצגה, וכך זכה בפרס הסופר הפולני, שיצירתו – הרומאן ההיסטורי “קוו ואדיס” – תורגם בימים ההם לרוב לשונות אירופה.

ב־1906 בא תורה של איטליה, וקארדוצ’י זכה לפרס בשנת השבעים לחייו. בשנת 1907 היה מאבק קשה על חלוקת הפרס, כיוון שהוצעו סופרים חשובים כגון: סווינבורן האנגלי, בראנדס הדני, בורג’ה הצרפתי ועוד, אולם בפרס זכה קיפלינג האנגלי, כתוצאה מפשרה מוצלחת. הסופר שבה לסטוקהולם לקבלת הפרס ביקר באחד מבתי הספר והבטיח לאחד הנערים לשלוח לו את ספרו המפורסם על הג’ונגל. ואמנם יש לציין, שהספר הגיע למועד ובו ההקדשה: “יש לקיים הבטחה הניתנת לנער”. בשנת 1908 ניתן הפרס להוגה דעות הגרמני, אֶוּקן. כעבור שנה שוב הגיע תורה של הספרות הטהורה, בשעה שהפרס הוענק לסופרת הדגולה סלמה לאגרלוף. כעבור חמש שנים נבחרה הסופרת לחברת האקדמיה והשתתפה במשך עשרים וחמש שנה בחלוקת הפרס.

הסופר הגרמני פאול הייזה, שזכה בפרס בשנת 1910, לא הוצע מעולם על ידי מוסדותיה הרשמיים של ארץ־מולדתו. מלומדי אוניברסיטאות שונות הם שהציעו לכבדו לרגל יום הולדתו השמונים. אין ספק, שמזכיר האקדמיה ווירסון, הפריז בכתבו במכתב הלוואי להצעה, ש“גרמניה לא זכתה לסופר גדול ממנו מימי גיתה”. בשנת 1911 הועלתה מועמדתו של סטרינדברג, אולם הוא מת בימים ההם. אחר הענקת הפרס למשורר־המחזאי הבלגי מוריס מאַטרלינק, שוב בא תורה של גרמניה, כשהפרס הוענק לגרהארט האופטמאן, בן החמישים, בשנת 1912. עד אז לא זכו בפרס אלא סופרי אירופה. בשנת 1913 כיבדו בו את המשורר ההודי הדגול טאגורי, וההחלטה עוררה קורת־רוח כללית. עם זאת יש לציין כי איש מבין חברי האקדמיה לא היה מסוגל לקרוא את יצירות טאגורי במקור.

בשנת פרוץ המלחמה העולמית הראשונה לא חולק הפרס, והפרס של 1915 ניתן באיחור של שנה, ב־1916, לרומן רולאן. בהענקת הפרס היתה גם משום ריהאביליטציה, שכן גונתה פעילותו הפוליטית של רולאן לא רק בגרמניה, אלא אף במולדתו, בצרפת. פרס 1916 שוב הוענק לסופר שוודי, פון היידנשטאם, חבר האקדמיה. כעבור שנה הוענק הפרס לשני הסופרים הדניים, גיילאֶרופ ופונטופידאן. פרס 1918 לא חולק ופרס 1919 הוענק ב־1920 לסופר השווייצי שפיטאֶלר. פרס הכבוד שהוענק לקנוט האמסון ב־1920 נתקבל בהערכה כללית, אף כי זקנתו ביישה את נעוריו ופגעה בזכויותיו הספרותיות. האקדמיה בחרה ב־1921 באנאטול פראנס, וכעבור שנה פנתה למחזאי הספרדי בנאַבנטה. חלוקת הפרס ב־1923 למשורר האירי ייטס עוררה קורת־רוח כללית. בשנת 1924 קשה היתה ההכרעה בין חסידי שני סופרים פולניים, ריימונט וז’רומסקי. לבסוף הוחלט לכבד את המחבר של “האיכרים”. אכן ריימונט מת כתום שנה, ולא זכה לספק הוכחות נוספות לכשרונותיו האפיים.

המחזה המוצלח ביותר של ג'. ב. שאו, “ז’אן ד’ארק”, הכריע את הכף לטובת המחזאי והמספר הבריטי. שאו קיבל את הפרס מתוך היסוסים, ולבסוף החליט להקדיש את הכסף לקרן מיוחדת, שתפקידה שיפור היחסים בין שוודיה לאנגליה בשטח הספרות.

יש סוברים, שבלחץ מוסוליני הוענק הפרס ב־1927 לסופרת גראציה דלדה. הענקת הפרס לברגסון בשנת 1927 שוב היתה הזדמנות לנטוש את קו הספרות הטהורה. הובאה בחשבון בהענקת פרס זה השפעתו החזקה של הוגה הדעות הדגול על יוצרי הספרות המודרנית. המספרת הנורבגית סיגריד אונדסאֶט זכתה בפרס ב־1928 על הרומאנים ההיסטוריים שלה. ב־1929 הוענק הפרס לתומאס מאן, והסופר, שקנה לו שם־עולם, קיבל אישור נוסף לכשרונו הגדול. מועמדותו הוצעה חמש שנים לפני כן, אולם לא קל היה להעניק את הפרס לסופר גרמני. הרומאן שבזכותו קיבל מאן את הפרס, “בית בודנברוק”, פורסם עוד בשנת 1901, היינו עשרים ושמונה שנים לפני כן.מעניין שהאקדמיה התעלמה מן הרומאן החשוב “הר הקסמים” שראה אור ב־1924.

ב־1930 זכה בפרס בפעם הראשונה סופר אמריקאי סינקלר לוּאִיס. הוא יצר דמות, שמעטים כמוה בספרות המאה העשרים, דמות אשר עם שלם הכיר בה את עצמו. ב־1931 החליט להתפטר מתפקידו כדי שיוכל הוא עצמו לזכות בכבוד, אלא שנפטר בינתים והפרס הוענק לו אחר מותו.

ג’ון גלסווֹרתי היה מועמד לפרס פעמים אחדות, אך זכה בפרס רק ב־1932. אחדים מחברי הועדה המליצו על הענקת הפרס לה. ג. וולס, אולם ידם של חסידי גלסוורתי היתה על העליונה. גם בשנת 1933 נתעוררו חילוקי דיעות, ולבסוף הוענק הפרס לסופר הרוסי שהיגר מרוסיה, איבן בונין. תרומתו המקורית של לואיג’י פיראנדלו לדראמה המודרנית זיכתה אותו בפרס ב־1934. גם פרס 1936 נפל ביד מחזאי בעל שיעור קומה, יוג’ין או’ניל. שנים אחדות לפני כן הועלתה אחת מיצירותיו החשובות ביותר “האבל יאה לאלקטרא” על במות אמריקה ואירופה. המחזה הוצג גם על במות שוודיה והשפיע השפעה עזה על השופטים. מעניין לציין, שאחד מחתני הפרס, רומן רולאן, העלה אותה שנה את מועמדותו של זיגמונד פרויד, אולם יוצרה המפורסם של הפסיכואנליזה נאלץ בסופו של דבר לסגת ולוותר על הכבוד לטובת אחד מתלמידיו החשובים בשטח הדראמה.

חתן הפרס לשנת 1937, הסופר הצרפתי הדגול רוג’ה מארטין די־גאר, לא הוצע על ידי ארץ־מולדתו. מחזור הרומאנים הגדול, “משפחת טיבו”, שכרכיו החלו להופיע בשנת 1922, התקרב בימים ההם לקיצו. מחזור זה עשה רושם רב בחוגי הספרות בכל אירופה, והשופטים הגיעו לידי מסקנה, כי אין רומאניסטן במאה העשרים העשוי להתחרות בסופר הצרפתי הדגול. כך הוענק לו הפרס על מחזור הרומאנים הגדול, שכתיבתו נסתיימה ב־1940.

שעה שפרס 1938 הוענק לסופרת האמריקנית פירל בוק, נתעוררו ספיקות, אם אמנם ראויה הסופרת לפרס החשוב. הכריעו את הכף הביאוגראפיות המופלאות שכתבה על הוריה, זוג מיסיונרים בסין, שני כרכים שעלו לדרגת ספרות קלאסית בימינו. הסופרת נתפרסמה גם ביצירותיה על חיי איכרים בסין, ותיאוריה הצטיינו במהימנות ובעושר הפרטים. נושא רומאנים אלה כמעט שלא היה ידוע לקורא המערבי. בשנת 1939 בא לראשונה (ועד כה גם לאחרונה) תורה של פינלנד כאשר סילאַנפא זכה בפרס. אין ספק שמלחמת הגבורה שנלחמה פינלנד אותה שנה השפיעה על ההחלטה הזאת. גם פרס שנת 1944 הושפע מן הצד הפוליטי. יוהאנס וו. ינסן הדני לא יכול לבוא לסטוקהולם לקבל את הפרס בגלל הכיבוש הגרמני של ארצו. בשעת חלוקת הפרס ב־1945 התייצבה ליד בן יוטלנד זה המשוררת הצ’יליאנית גאבריאלה מיסטראל. סופרת זו זכתה לכך, ששיריה תורגמו לשבאדית על ידי המשורר היאלמאר גולברג, וחברי האקדמיה התרשמו עמוקות מאישיותה ומאמנותה.

הרמאן האֶסה, חתן הפרס ל־1946, היה הסופר הגרמני הראשון, אשר נטש את ארצו בגלל עריצות מושליה עוד בימי המלחמה העולמית הראשונה, השתקע בשוויץ והיה לנתין ארץ זו. האֶסה וחתן אחר של פרס נובל תומאס מאן, היו נציגי התרבות הגרמנים ונאמניה בתקופת המלחמה.

אנדרה ז’יד חתן הפרס לשנת 1947 נחשב זה שנים אחדות לאחד מראשי הספרות הצרפתית, שהשפיעו השפעה עזה על דורות אחדים. רבים התפלאו ותמהו שהפרס לא הוענק לו קודם לכן. חתן הפרס של 1948, תומאס אליוט, רשם ברפסודיה השירית שלו, “ארץ השממה”, בשנת 1922, תמונה בלתי נשכחת לפשיטת רגלה של הציביליזציה המודרנית.

אם נסכם את חלוקת הפרס ביובל השנים הראשון של המאה נראה, כי שבעה פרסים נפלו בחלקה של צרפת, ששה בידי גרמניה וחמישה בידי בריטניה, ארבעה בידי ארצות הברית. הארצות שזכו בשלושה פרסים הן: איטליה, נורבגיה, דניה ושוודיה. ספרד, שוויץ ופולין – כל אחת מהן זכתה בשני פרסים, בלגיה, רוסיה, פינלנד, הודו וצ’ילה – כל אחת מהן זכתה בפרס אחד.

בעשר השנים האחרונות הצטיינה חלוקת הפרס בצדקת הערכתה וזכתה בדרך כלל לאישור הציבור הרחב. חתן הפרס ל־1949, ויליאם פולקנר, היה האמריקאי הרביעי שזכה לכבוד זה. ערב צאתו לסטוקהולם לטקס קבלת הפרס, מסר הסופר הצהרה מעניינת: “אבקשכם קודם כול שלא לשכוח דבר אחד, אינני סופר. רבים מאוד הדברים שאינני יודע. אין אני אלא אדם האוהב לספר סיפורים. ואשר לעבודתי מרגיש אני, שאין יצירה ביצירותי שתהא טובה במידה שהיתה צריכה להיות. סבור אני, שספרי נכשלו, שכן ספרים – או שהם נכשלים או שהם מושלמים. השלימות אינה יודעת דרגות… דומה, נולדתי כדי לנדוד על פני תבל”.

בשנת 1950 הוענק הפרס לסיר ברטראנד ראסל, סופר בעל מוח מתימטי ואנליטי, היודע להרצות גם על דברים עמוקים במעוף פשטני של אדם שחונן בכשרון של מספר. אפשר לקבל את השקפותיו או לחלוק עליהן, אך בדבר אחד יודו אף יריביו: ראסל הוא בעל משנת־חיים באספקטים המציאותיים במיותר שלה. ראסל התכוון בחייו הארוכים להציל את העולם מפני עצמו. ישועה שהוא מטיף לה רציונאלית, בהירה וקרובה לכל החי את חייה של החברה המדינית המודרנית. זקן מופלג זה קולו נשמע כאזהרה אחרונה של הנפילים המהלכים בתוכנו, המבקשים לפני פטירתם להציל עולם זה. אין זה ענין אלטרואיסטי־הומאני בלבד. אם נקבל את דבריהם ברצינות, זוהי חובה. חובתו של יוצר הגולם היא להשמיד את הגולם לפני שישמיד הוא את כל הסובב אותו. דומה, אין כראסל מוכשר לשמש מציל צלילות דעתנו. שריד אפיגוני אחרון זה של הרנסאנס נתברך בהיקף ידיעות רחב ביותר, בתחומי התענינות ותחושות בקנה מידה של באֶקון, עד שאין דומה לו בתקופתנו. בשנות חייו הארוכות, העשירות בתורה ובפולמוס, הגיע למעמד של אחד המתימטיקאים, הפילוסופים, הלוגיקנים, הפובליציסטים, המחנכים והסוציאולוגים הבולטים ביותר בדורנו. הוא היה איש המעש, כיון שפלגי מרצו השופעים לא יכלו לבוא על סיפוקם בעבודה מדעית בלבד. כנצר אחת המשפחות הותיקות ביותר באצולה האנגלית, לא מצא כל טעם בתואר “אירל”, שבא לו בירושה, אך קסם לו עונש מאסר בבית־כלא על עבירה פלילית לשם כתיבת מחקר מתימאטי. נוסף על ברכת הידיעה והנסיון, נתברך ראסל בסגולה מיוחדת, המסמיכה אותו לעצור את האדם בן זמננו במרוצתו השוטפת לתהום. מחשבתו ודרך הנמקתו של ראסל הברורות והשקופות כבדולח הוכתרו בפרס נובל לספרות.

בשנת 1951 שוב הוענק הפרס לסופר שוודי, לרומאניסטן פאֶר פאביאן לאגרקוויסט. היתה זו אחת ההזדמנויות הנדירות שבהן העניקה האקדמיה השוודית את הפרס לספרות לאחד מחבריה. לאגרקוויסט הצטיין כמחזאי, כמשורר וכמספר. הוא פירסם למעלה משלושים וחמישה ספר, והוכר בדרך כלל כסופר השוודי החשוב ביותר מאז מלחמת העולם הראשונה. הוא פתח פרק חדש בספרות השוודית והוא המחזאי היחיד בדורו בעל שיעור קומה. מבקרים שוודיים רואים בו גם את אחד המשוררים החשובים ביותר של שפתם. השקפת עולמו אירופית יותר מהשקפת עולמו של כל סופר שוודי אחר. לאגרקוויסט נבחר מבין שמונה עשר “בני אלמוות” של האקדמיה השוודית בשנת 1940 וישב על כסאו של וורנר פון היידנשטאם שנפטר. הוא נמנה עם אותה קבוצה מצומצמת המעניקה את הפרס לספרות שנה שנה. בשנת 1950 עשו אגודות הסופרים של שוודיה, נורבגיה, דניה ופינלנד יד אחת והציגו את לאגרקוויסט כמועמד. מאחר שפרס 1949 הוענק לפולקנר האמריקאי, הכשיל לאגרוויסט את עצמו, כי קולו הכריע את הכף לטובת המספר האמריקאי. לאגרקוויסט זכה לשם עולם במחזהו “התליין” שהציג את הנאציזם בימי מלחמת העולם השניה במלוא אימיו וזוועותיו. הוא זכה להצלחה עולמית ברומאן הסמלי “הגמד”, שעלילתו מתרחשת בתקופת הרנסאנס. הוא הוכיח, שספרות הצפון, אשר שמות יוצרים כאיבסן וסטרינדברג מבהיקים בה, לא זו בלבד שלא הועמה, אלא אף נתעצמה בימינו. יצירתו של לאגרקוויסט היא עדות נאמנה, כי הספרות הסקנדינאבית ידעה לשמור על רמה אמנותית גבוהה גם בהיותה מכוונת דרכה לבעיות אקטואליות, וכי היא מוסיפה להיזון מכוחות יצירה מחוננים מאוד, המצעידים אותה אל פסגת היצירה העולמית המודרנית בזכות השקפתם הנכונה על פני תקופתם ברוחם ההומנית הלוחמת ובבקורתם האמיצה המיטיבה לגלות את פגעיה והתורמים תרומה חדשה לגיבוש תפיסת המציאות, ילידת זמנם.

פרס 1952 נפל בחלקו של הסופר הצרפתי הגדול פרנסואה מוריאק, סופר, שהשפעתו ניכרת לא רק על הספרות הצרפתית בלבד, כי אם גם על חיי הרוח של צרפת כולה ובחוגים קאתוליים רמי־מעלה בארצו ומחוצה לה. זהו אדם וסופר בעל “אני מאמין” קאתולי אדוק, ואמונתו הנוצרית היתה לו לסימן־היכר ספרותי ומשמשת נקודת־מוצא לדיעותיו החברתיות־מדיניות, אך המתקדמות שבהן אינן עולות בקנה אחד עם עמדתה הרשמית של הכנסיה.

חלוקת הפרס לשנת 1953 עוררה הדים נרחבים בעולם כולו, שכן ניתן הפרס לאותו מדינאי דגול – סאֶר וינסטון צ’רציל. באנגליה אין מעריכים כראוי את המדינאי הסופר, כפי שנוהגים בצרפת. אין זה מקרה, שאנגליה כמעט שאינה יודעת פרסים חשובים לספרות. האנגלים מעדיפים את המעשה על המחשבה. סופר גדול הראוי להוקרה – מעניקים הם לו את ה“אורדר אוף מריט”. בקבוצה זו אפשר למצוא את ת.ס. אליוט, את ברטראנד ראסל ואת גילברט מארי. וינסטון צ’רצ’יל הוא חבר במועדון קטן זה עוד מלפני שנים רבות. האנגלים חשבו, כי יצאו בכך ידי חובתם, והנה לפתע פתאום הוענק פרס נובל לספרות לצ’רצ’יל. הדבר עורר התרגשות גדולה באנגליה. האנגלים הטובים ראו פחיתות כבוד בכך, שראש ממשלתם ועושה ההיסטוריה שלהם הורד לדרגת סופרים ומחזאים. מובן שהנחה זו מוטעית מעיקרה שכן שיעור קומתו הספרותי של צ’רצ’יל גדול למדי. אין להבדיל בין יצירתו של צ’רצ’יל בשטח הספרות ובין יצירתו בשטח המדיניות. כתביו נבעו ממעשיו. ומשום כך יש להתייחס אליהם בהוקרה. האקדמיה השוודית הוכיחה הפעם, שספרות גדולה – לא מן ההכרח שתהא כתובה דווקא. גם המלה המדוברת עשויה להתעלות לדרגת ספרות טהורה. אם נאומי דמוסתינס וקיקרו נחשבים לספרות ממדרגה ראשונה מדוע תימנע הערכה זו מנאומיו הנפלאים של צ’רצ’יל? לויד ג’ורג, למשל, היה נואם גדול, אולם איש לא העלה על דעתו לראות בו סופר אף כי פירסם ספרים אחדים. אף ספר זכרונותיו רב הכמות לא ייחשב לספרות. צ’רצ’יל משך בעט מגיל עשרים ושתים, בהיותו כתב צבאי, והחל מרכז את כתבותיו בצורת ספרים. אחרי כן פירסם את תולדות המלחמה העולמית הראשונה בחמישה כרכים ותולדות המלחמה העולמית השניה בששה כרכים. ספרו על אביו הוכר כביוגראפיה קלאסית. ההשפעה ההדדית של מחשבה ומעשה הופכת את צ’רצ’יל לדמות מיוחדת במינה, ואין אנו מוצאים מדינאי או סופר שיוכל להתחרות בו בנידון זה.

בראשית 1954 נפוצה ידיעה בעולם שאמרה, כי הסופר האמריקאי ארנסט מילר המינגווי קיפח חייו בג’ונגל האפריקני. אותה שנה זכה הסופר בפרס נובל לספרות. זהו סופר לוחם – אחד משלושת הסופרים האמריקאיים המינגוויי, סטיינבק ופולקנר, שחוללו מפנה בהתפתחות הרומאן המודרני לא רק באמריקה, אלא גם באירופה. בתחרות איגרוף נפגעה עינו, משום כך נפסל לשירות צבאי במלחמה העולמית הראשונה. הוא היה לכתב צבאי, והגיע לקריירה מזהירה של שירות בחזיתות שונות. תחילה שירת ביחידת אמבולנס של הצלב האדום, אחרי כן הועבר לצבא האיטלקי, שם נפצע קשה, ועל שירות מזהיר העניקה לו ממשלת איטליה שנים מאותות ההצטיינות שלה הגבוהים ביותר. אחרי כן היה כתב צבאי ביוון ובתורכיה, ובשנת 1922 נסע ללוזאן לועידת השלום. שם ספרו הראשון שפורסם ב־1925, “בזמננו”, אופייני ליצירתו. “פרידה מן הנשק”, שראה אור בהיות מחברו בגיל שלושים, זכה להערצה כללית בעולם כולו. מאז משוטט המינגוויי בעולם, משתתף בצייד באפריקה, מתאר הופעות ספורט לסוגיהן, לרבות מלחמות שוורים, ויוצר בשדה הספרות. ספרו על מלחמת האזרחים בספרד, “למי צלצלו הפעמונים”, נמנה עם הרומאנים המפורסמים ביותר של המאה.

שנים על שנים הועלתה מועמדותו של האלדור קיליאן לאקסנס באקדמיה המלכותית השוודית בשעת הדיונים על בחירת חתן פרס נובל לספרות, ותמיד עורר שם זה סערת מחאות. היתכן – הקשו חברי האקדמיה – להעניק את הפרס לאיש, אשר אמר על האמנה האטלנטית, שהיא אגודה של סהרורי־מלחמה? בשנת 1955 עם הפשרת המלחמה הקרה, נשבה רוח חדשה באקדמיה. אויביו של לאקסנס החרישו, וחסידיו הגדולים התגברו בנקל על המכשולים והמספר הגדול, איש הצפון הרחוק, נבחר. לאקסנס הוא אחת הדמויות המשונות ביותר בספרות הסקנדינאבית. עם כל נטיותיו השמאליות הוא קאתולי אדוק בארץ שרובה ככולה פרוטסטנטית. הוא טוען שאין לא¹ כל שייכות לקומוניזם, אבל הוא שייך לתנועת השלום וזכה לפרסים ספרותיים בברית המועצות. יצר הנדודים ויצר הכתיבה לא הרפו ממנו. הוא נסע לאיטליה, התעניין בסור־ריאליזם בצרפת ועשה שנים בארצות הברית. בשבתו בהוליבוד התידד עם אמני הבד, אך במיוחד הושפע מן הסופר אֶפטון סינקלר. זמן קצר אחר פרוץ המשבר הגדול באמריקה עזב מדינה זו מזועזע עד היסוד ממראות הרעב שראה שם ולא חזר אליה עוד. הוא עשה זמן רב בברית המועצות בשנים 1932–1938, ולאחרונה ב־1953, אך הוא מכחיש בתוקף את הטענה בדבר השתייכותו למפלגה הקומוניסטית. חסידיו אומרים עליו שיצר סגנון חדש, רווי סערה ומתח, שעיקרו ליריקה פיוטית, וכוחו ביכולתו למזג את הדמויות והנופים שבספריו בפנורמה עצומת־ממדים של ריאליזם תוסס. לאקסנס היה מועמד לפרס גם בשנים הקודמות, אך הכשילתו “שמאליותו”, אף כי היא טבועה בחותם דתי. שנה לפני בחירתו “נוצח” על ידי המינגוויי. ב־1955 יותר מאשר כרגיל התנהלו סביב חלוקת הפרס דיונים בעלי אופי פוליטי כללי. דאג האמרשילד, מזכיר או"ם, שהוא אחד מן הממונים על מתן הפרס, לקח חלק פעיל בדיונים, מתוך שאיפה להפגין את רוח השותפות החדש של המערב עם המזרח. אחד המועמדים לפרס היה אז סופר סיני. האחראים להענקת הפרס טוענים, שסופר סובייטי לא יכול היה לזכות בפרס שכן לא הציעה האקדמיה הסובייטית מעולם מועמד משלה.

ב־1956 חזר שוב המקרה, בו מוענק הפרס לסופר לא ידוע ביותר. חואן ראמון הימנז היה בן שבעים וארבע בשעת קבלת הפרס ב־1956. הוא היה משורר וסופר ספרדי, שהיגר בימי מלחמת האזרחים מספרד לפורטו־ריקו, משם עבר לקובה והשלים את ימי חייו בארצות הברית. הוא החל לכתוב בגיל שבע עשרה ונחשב עשרות שנים לאחד המשוררים הספרדיים החשובים ביותר.

חתן הפרס ב־1957 היה הסופר הצרפתי המוכשר והדינאמי אלברט קאמי, שהיה בן ארבעים וארבע בשעת קבלת הפרס. הוא נמנה עם הסופרים מתווי הדרך. באמצעים פשוטים הצליח להעלות רעיונות נשגבים שהיוו נר לרגליו של הנוער בן זמננו והדריכוהו בדרך חתחתים של שידוד מערכות ושינוי ערכים אחרי מלחמת העולם השניה. ספרים רבים רבי־עמודים לא פירסם, אולם כל יצירה משלו היתה בחינת מועט המחזיק את המרובה וקיפלה בדפיה המעטים ביחס – בשורה לאנושות המתפתלת בחבליה, בשורה של אמת, צדק וחירות. בימי נעוריו נטעו החיים בלבו תחושה של חוסר־ שחר. תוך זמן קצר נוספו גורמים אחרים, שהפכו את החיים לחסרי־שחר בעיני האדם הצעיר אשר הסכין לחשוב באופן הגיוני מדי ומעמיק מדי. באו ימי מינכן, מלחמת עולם, נפילתה של צרפת. המאבק עם חוסר השחר היה ליצירת חייו. האדם משתוקק לחירות ולאהבה, אולם בכל מקום הוא מוצא משטר חברתי אנוכיי, ביורוקרטיה נוקשה, עולם ממוכן, המכשירים אותו להיות לקרבן הטבח הבלתי אישי של המלחמה המודרנית. קאמי נהפך לשליח צדק של המרד. סיזיפוס מלך קורינת נראה לו לקאמי כסמל הנצחי של האנושות, שכן נידון לגלגל עד עולם אבן גדולה במעלה ההר ומשהגיע לפסגה הוא רואה אותה חוזרת ומתדרדרת למטה במדרון. קאמי טען, כי עצם מאבק ההעפלה אל ראש ההר דיו למלא לבו של אדם ובדין איפוא שנראה את סיזיפוס כמאושר. שלוש שנים אחר הענקת הפרס אשר קיבלו בגיל צעיר חסר־תקדים כמעט, של ארבעים וארבע שנים, – קיפח קאמי את חייו בתאונת דרכים כשהוא בפסגת היצירה והתהילה.

מסירת פרס שנת 1958 למשורר והסופר הרוסי בוריס פאסטרנק עוררה התענינות שלא היתה דוגמתה בכל ימי קיומו של הפרס קרוב לששים שנה. הפרס ניתן על הספר שנכתב ברוסית, “ד”ר ז’יוואגו“, שלא פורסם בברית המועצות, ושהסובייטים אף ניסו למנוע פירסומו בחוץ לארץ. הוא פורסם בתרגום איטלקי ראשונה ובלשונות אחרות אחר־כך. הסופר האיטלקי אלברטו מוראביה היה מועמד לפרס אותה שנה. אולם שיקולים פוליטיים הכריעו את הכף. הענקת הפרס לסופר הרוסי הטילה סערה בברית המועצות, והסופר הסובייטי גורש מאיגוד הסופרים, ואף נשלל ממנו תואר סופר סובייטי. החלטה זו נתקבלה פה אחד על ידי נשיאות איגוד הסופרים הסובייטיים, ונאמר בה, שפעילותו של פאסטרנק אינה עולה בקנה אחד עם תואר סופר סובייטי. ועוד נאמר בהחלטה, שגירושו משורות האיגוד בא כגמול על ירידתו המדינית והמוסרית, על בגידתו בעם הסובייטי, בענין הסוציאליזם ובמגמות השלום והקידמה, מאחר שקיבל תשלום בצורת פרס נובל למען הגברת המלחמה הקרה בעולם. בימים הראשונים אחר הענקת הפרס חששו רבים, שהסופר יאלץ לשאת בבזיונות ובהשפלות פומביים. ואולי אף יהיה צפוי לגורלו של סוקרטס, להשמדה פיסית, שהרי פשעו של פאסטרנק דומה לפשעו של סוקרטס. כסוקרטס גם הוא איש חכם ואמיץ, שלא נרתע מהצגת ראי האמת בפני החברה בה הוא חי. מבקריו ברוסיה, גם חבריו למקצוע, שגרשוהו מאגודתם, לא קראו כלל את ספרו, שכן לא נתפרסם הספר בברית המועצות. משפטו הוצא בלי שהשופטים יראו את ההוכחות ל”פשעו", לא בגלל מה שאמר אלא בגלל העובדה שהעז לומר. היו עתונים שהשוו את רדיפת פאסטרנק בברית המועצות לגירוש איינשטיין מגרמניה על ידי היטלר. עם זאת קשה היה לנדות אדם שזכה לכבוד בינלאומי. הממשלה הסובייטית עשתה כל מה שהיה ביכולתה כדי שמקרה פאסטרנק ישמש מופת, ושסופרים סובייטים אחרים לא יעזו ללכת בדרכו. הבטאון הרשמי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית “פראבדה” ראה ברומאן “כתב־פלסתר, חסר ערך אמנותי”.

הסופר נאלץ לבסוף לדחות את הפרס. היתה זו הפעם הראשונה מאז ימי היטלר, שקבלת פרס נובל נדחתה. המנהיג הנאצי הכריח שלושה גרמנים לא לקבל את התואר. היטלר זעם, כשפרס נובל לשלום הוענק בשנת 1935 לעתונאי האנטי־נאצי קרל פון אוסיצקי. בשנת 1938 סירבו שני גרמנים לקבל את הפרס, אחד בשטח החימיה ואחד בשטח הרפואה. אוסיצקי שהיה בימים ההם כלוא במחנה ריכוז לא סירב לקבלו. נשיא האקדמיה השוודית, ד"ר הנריק ניברג, הצהיר לרגל הסערה שזעזעה את העולם, שהוא וחבריו לא תיארו לעצמם שהקרמלין יגיב בצורה חריפה כזו על הענקת הפרס לפאסטרנק. “הענקנו את הפרס על סמך הערכה ספרותית בלבד, אולם הרוסים הפכו דבר זה לענין פוליטי” – אמר. פאסטרנק שהביע תחילה נכונות לקבל את הפרס, נאלץ לחזור בו וסירב. הוא הצהיר, ששינה את דעתו “מרצונו הטוב וללא התייעצות אף לא בידידיו”. במברקו של פאסטרנק לאקדמיה השוודית נאמר: “מתוך התחשבות במשמעות שניתנה לתואר זה בחברה, אליה אני שייך, אני נאלץ לדחות פרס זה, שאיני ראוי לו. אל נא תתיחסו במורת רוח לסירוב זה הנעשה מתוך רצוני הטוב”.

במוסקבה לא נמסר על החלטתו של פאסטרנק לדחות את הפרס, ותחנת השידור הסובייטית, הבטאונים הספרותיים והעתונות היומית הוסיפו לגנות את הסופר כ“מהגר פנימי” שפנה עורף למולדתו. הקרמל אירגן “זעם המונים” נגד פאסטרנק בכל רחבי ברית המועצות. הסתה זו אף לוותה התפרצויות אנטישמיות גלויות. השוו את פאסטרנק היהודי ליהודה איש קריות. “האגדות הלאומיות מיחסות לגיבוריהן אלמוות, אך בשום מיתולוגיה אין מוצאים בוגדים הזוכים לחיי עולם, – כך נאמר באחת ההתקפות על הסופר. אין אגדה על תחיתו של יהודה, אך לבגידה כוח חיוני רב, והיא עשויה לקום לתחיה, ביחוד אם לא התכוננה למות. ד”ר ז’יוואגו לא מת, לא רצה למות, בלי שישלים את שרשרת מעשיו הבוגדניים. בעודו בחיים הוא דוהר לעבור לצד אויבי המהפכה. כאשר מת, הופיע בחיים חדשים כגיבור של יצירה ספרותית והתחיל במעשיו סביב כדור הארץ, כדי לבגוד במולדתו בכל מקום שאפשר. ד“ר ז’יוואגו נמצא כיום בין הקרובים לו והיוצר פאסטרנק קיבל את שלושים השקל – את פרס נובל”. כך כתב הבטאון הספרותי “ליטאראטורנאיה גאזטה” בגליונו מ־25 באוקטובר 1958. אך לא די בכך: מ־1 בנובמבר הופיע באותו עתון סדרת גידופים משולחי רסן מצפוני וחינוכי נגד פאסטרנק. “רק אדם נגוע בשנאה עיוורת והרחוק מאוד מן העם עלול לשקר כך על המהפכה הגדולה של אוקטובר”, כתב “אמן העם” של ברית המועצות, א קאפ.

ברור, שכל המסע נגד פאסטרנק אורגן מגבוה. הסופרים קיבלו פקודה לגרשו מאגודתם, אלפי אזרחים הציפו את המערכות במכתבים, אף כי לא קראו מעולם את הרומאן. העולם החופשי לא עבר בשתיקה על השערוריה. אגודת הסופרים השוודית, איגודי סופרים בכל רחבי העולם החופשי, אנשי רוח, אמנים וחתני פרס נובל מן השנים הקודמות שיגרו איגרות מחאה לממשלת ברית המועצות על אשר אילצה את פאסטרנק באיום סאנקציות נגדו לוותר על פרס נובל לספרות. האקדמיה השוודית אף שקלה אם תפנה אל מיניסטריון החוץ השוודי שיתערב לטובת פאסטרנק. נורבגיה הודיעה, שתחזור ותדון בשאלת ביטול חוזה התרבות שלה עם ברית המועצות, מכיון “שמקרה” פאסטרנק הוכיח, שלנורבגיה ולברית המועצות מושגים שונים לחלוטין בדבר משמעות המלה “תרבות”. הלורד ברטראנד ראסל, חתן פרס נובל, ששיתף בשנים האחרונות פעולה עם הקומוניסטים בשאלת איסור השימוש בנשק גרעיני, הביע “תיעוב” נוכח העמדה הסובייטית. שר החוץ האמריקאי, ג’ון פוסטר דאלאס, אמר, כי המקרה מעיד, כי השלטונות הסובייטיים תובעים צייתנות מוחלטת הן במחשבה והן במעשה. ההתקפה על פאסטרנק נמשכה בינתים בברית המועצות במלוא העוצמה. מזכירו הראשון של הקומסומול כינה את הסופר “כבשה רעה” ואמר, שהוא “גרוע מחזיר”. הוא הביע בטחונו, כי השלטונות הסובייטיים לא יטילו כל מכשולים בדרכו של פאסטרנק אם יחליט להגר מברית המועצות. הסתלקותו מתוכנו תטהר את האוירה, אמר המזכיר. תגובתם החריפה של הרוסים הוכיחה למי שעדיין זקוק היה להוכחות, ששליטי רוסיה חוששים מפני הביטוי החופשי של הסופרים. הרוסים נתרשמו מן התפקיד שמילאו הסופרים במרד ההונגרי ובמהומות בפולין ב־1956, והחליטו לצמצם חירותם של סופרים ברוסיה בכל מחיר, ואפילו יביאו בכך נזק לתעמולה הסובייטית מחוץ לגבולות ברית המועצות. ה“ניו־יורק־טיימס” כתב במאמר ראשי, שאינו תמה על פאסטרנק שנכנע לדרישה וויתר על פרס נובל. להיפך יש להתפלא, מנין שאב הסופר את הכוח להתנגד זמן רב לדרישות. נצחונו של חרושצוב על פאסטרנק הוא נצחון פירוס – כתב העתון. בני אדם בכל העולם ובתוכם גם קומוניסטים יעמדו על מלוא משמעות הטרגדיה הזאת. אמריקה יצאה מחוזקת ממקרה פאסטרנק בהחלטתה, שמשטר כזה לא יקום בה לעולם. אחד העתונים האמריקאיים תמה על כך, שפאסטרנק לא הוגלה לסיביר, הוא הציע לחרושצוב להגלות את הסופר איש האמת, שהוא יהודי, לישראל והביע את בטחונו שהסופר יתקבל שם בסבר פנים יפות.

בנובמבר 1958 הודיע פאסטרנק לחרושצוב, שבעקבות הודעת ממשלת ברית המועצות, שאין היא מתנגדת ליציאתו של פאסטרנק מרוסיה, הוא מודיע על דחיית הפרס ומבקש לבל יינקט נגדו צעד דראסטי כגירוש מתחומי ברית המועצות שפירושו לגביו הוא מעין פסק דין מוות. יום לפני כן קיבלו סופרי מוסקבה באסיפה, שהשתתפו בה 800 איש, החלטה הקוראת לשלול מפאסטרנק את נתינותו הסובייטית והמביעה תמיכה בהחלטת מוסדות אגודת הסופרים הסובייטית על הוצאת פאסטרנק מאגודת הסופרים הסובייטיים. כינוס סופרי מוסקבה גינה את הסופר כאויב המהפכה וכינה אותו בשם בוגד. נתבע גם גירושו של הסופר אל מחוץ לגבולות ברית המועצות. “איש מבין סופרי מוסקבה שוב לא יושיט ידו לפאסטרנק, האיש אשר מכר את מולדתו”, – נאמר בהחלטה. מענין לציין כי אף הסופר הסובייטי הגדול מיכאיל שולוחוב הצטרף להחלטת אגודת הסופרים.

באיגרת פאסטרנק לראש ממשלת ברית המועצות נאמר: “ניקיטה סרגייביץ' נכבד, פונה אני אליך אישית וגם אל הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ואל הממשלה הסובייטית. נודע לי מפי החבר סאמישנסקי, שהממשלה לא תתנגד ליציאתי מברית המועצות. בשבילי אין דבר זה אפשרי. אני קשור לרוסיה בלידתי, בחיי ובעבודתי. אין אני מתאר לעצמי פרידה ממנה או חיים מחוץ לגבולותיה. יהיו טעויותי בהווה ובעבר אשר יהיו לא יכולתי לתאר לעצמי, כי איקלע למרכזה של מערכה מדינית, שנפתחה במערב סביבי. משעמדתי על כך, הודעתי לאקדמיה המלכותית השוודית על ויתורי מרצון על פרס נובל. יציאה אל מחוץ לגבולות מולדתי לגבי דידי כמוה כמוות. ועל כן אבקשך שלא לנקוט נגדי אמצעי קיצוני זה. במלוא הכנות יכול אני לומר, כי על אף הכל פעלתי משהו למען הספרות הסובייטית, ועדיין בכוחי להיות לה לתועלת”.

יושב ראש איגוד הסופרים הפולני אנטוני סלונימסקי, גדול משוררי פולין, היה היחיד מבין כל אנשי הרוח מאחורי מסך הברזל, שהעז לברך את פאסטרנק לקבלת הפרס בשם אגודת הסופרים הפולנית כאשר ניתן לו הפרס. אותו פרס, שדחהו אחרי כן, כשהוקע בארץ מולדתו. סלונימסקי לא נרתע מפני מסע ההשמצה והוסיף לשיר שכתב אז לועידת אונסקו בפאריס שבע שורות.

מענין לציין, שפאסטרנק אינו אשם ביותר בשערוריה אשר קמה מסביב לספרו. באפריל 1954 בתקופת ה“הפשרה” אחר מות סטאלין הופיעו בירחון “זנאמיה” “פואימות” אחדות מתוך נובילה בפרוזה “ד”ר ז’יוואגו“. בהקדמה כתב המחבר שה”נובילה" תושלם במשך הקיץ, והוא “סיפור המקיף תקופה מ־1903 עד 1929 ובסופו יבוא אפילוג הקשור לתקופת מלחמת המולדת הגדולה. גיבור הסיפור הוא רופא והוגה המחפש את האמת ואשר מת ב־1929. בתוך כתביו, מימי נעוריו, נמצאו פואימות אחדות והן יצורפו אל הספר כפרק של סיום. חלק מהן מתפרסם כאן”.

ב־1954 לא נמצא איפוא פסול בספרו של פאסטרנק, אף כי הביקורת הסובייטית ציינה את ה“פואימות” כ“חסרות־חיוניות” וכ“בלתי הולמות את ימינו”. אך מאז נפרש ערפל כבד על הסיפור ועל כל שהתהווה סביבו.

השלב השני בטראגי־קומדיה חל בשנת 1956. בימים ההם שהה במוסקבה סרג’יו דאנג’לו מראשי הקומוניסטיים האיטלקיים ושמע, שספרו של בוריס פאסטרנק עומד לצאת לאור. קומוניסט איטלקי זה רצה שאחד מידידיו, המו“ל האיטלקי פלטרינלי, אף הוא חבר המפלגה הקומוניסטית כדאנג’לו, יהיה המו”ל הראשון במערב שיפרסם את הספר, ומשום כך פנה אל המחבר. דאנג’לו בא לכלל הסכם עם פאסטרנק, קיבל את כתב היד ובעת ביקורו בברלין מסר את החבילה לידי פלטרינלי. “מעולם לא העלמתי את כל העובדות הללו, וידידים ומכרים ברוסיה ומחוצה לה ידעו עליהן” – מוסר דאנג’לו והוא מוסיף: “ידעו על הענין אנשים אחדים התופסים עמדות חשובות במוסדות תרבות ושלטון סובייטיים”. תחילה לא נתקל דאנג’לו בהתנגדות כל שהיא. אולם בקיץ 1956 שמע באורח מקרי, שהרוסים הורו למנהיגי המפלגה הקומוניסטית האיטלקית להפעיל לחץ על פלטרינלי, שיחזיר את כתב היד. אכן משהו נשתנה בינתיים, ודאנג’לו מייחס שינוי זה למאורעות שנתחוללו אז בפולין ולסימני התסיסה בהונגריה. ההפוגה שהורגשה אחרי מותו של סטאלין קרבה אל קצה, ויצירות כיצירת פאסטרנק החלו להיחשב כהפגנות של מינות. בקיץ 1957 הוטחו דברים חריפים על קבוצת המנהיגים הקומוניסטיים שביקרו במוסקבה, על שלא ידעו להפעיל את כללי המשמעת על פלטרינלי, שעדיין נמנה אז עם חברי המפלגה. בתגובה ללחץ, שנתחדש עליו מצד מנהיגי המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, השיב פלטרינלי, כי החוזה מחייבהו שלא לפרסם את הספר לפני אחד בספטמבר 1957, המועד שנקבע להופעת הספר בברית המועצות. הוא הבטיח לחכות עד מועד זה, אך לא לאחריו. הטילו הרוסים למשחק את אחד הקלפים האחרונים: פלטרינלי קיבל מברק מאת פאסטרנק, בו נתבקש לוותר על הפרסום ולהחזיר את כתב היד. “אין רצוני להיכנס לתוך המסיבות, שבהן נאלץ פאסטרנק לשגר את המברק הזה”, כותב דאנג’לו. לו ולפלטרינלי היה ברור לחלוטין, כי המברק לא היה ביטוי לרצונו החופשי של פאסטרנק. פלטרינלי סירב להיענות לבקשה, שהופנתה אליו הואיל ובהתאם לחוזה כבר הספיק בינתים למכור את זכויות התרגום לאנגלית ולצרפתית לבתי הוצאה בלונדון. ואפילו היה מוותר על הפרסום היה הספר מתפרסם גם בלי התרגום האיטלקי. פלטרינלי ודאנג’לו הדגישו בהחלטיות כי שום חשאיות לא אפפה את העיסקה עם פאסטרנאק ושהרוסים עצמם קבעו מועד לפרסום הספר בברית המועצות.

שופטי הפרס היו נתונים ב־1959 במצב לא קל. הפרס לא יכול היה להינתן לסופר סובייטי מאחר שניתן שנה לפני כן לפאסטרנק ולא לסופר צרפתי, שהרי קאמי זכה בו אך שנתיים לפני כן. אנגליה לא יכלה להציג מועמד ראוי לשמו, חסרו מועמדים מתאימים גם מבין סופרי ארצות הברית. כך הועלתה אפשרות להעניק את הפרס לסופר איטלקי, ואחד המועמדים החשובים היה אלברטו מוראביה. לבסוף הוענק הפרס למשורר איטלקי, שהוא אמנם בעל רמה, אך נודע במידה מועטת מחוץ לארצו. נוסף על סגולותיו הספרותיות עמדה לו גם הזכות להיות איש שמאל, המקורב אל המפלגה הקומוניסטית. הבחירה באה לפצות את האנשים, אשר ראו שנה לפני כן בבחירתו של פאסטרנק משום “פרובוקציה שפלה”. בשעת הענקת הפרס לפאסטרנק הואשמה האקדמיה השוודית, שהחלטתה נבעה לא רק מהערכה ספרותית טהורה, אלא ממניעים פוליטיים, אנטי־קומוניסטיים. כעבור שנה חזרו אותן האשמות שאמרו, כי בהענקת הפרס למשורר סיציליאני לא נודע כמעט שהודרכו השופטים על ידי מניעים פוליטיים אלא בכיוון הפוך. יש סבורים, כי שוב היתה ידו של דאג האמרשילד, מזכירו הכללי של או“ם, בדבר, שכן השמיע את קולו ממרכז העצבים העולמי ודרש לדאוג למתן ביטוי מובהק להפגת המתיחות בעולם. כך נעשתה “קפיצה פוליטית” מן הקצה אל הקצה. בשעת הענקת הפרס לפאסטרנק שהה קוואסימודו במוסקבה כאורח איגוד הסופרים הסובייטיים והוא הגדיר אז את מחבר ד”ר ז’יוואגו כ“סופר זעיר־בורגני, החוזר לדרך הכתיבה של צ’אֶכוב… המפגר בארבעים שנה לפחות אחר התפתחות רוסיה”. הענקת הפרס לקוואסימודו הותקפה על ידי רבים ממבקרי הספרות. מבקר צרפתי נודע אף כתב מאמר בשם “עבר זמנו של פרס נובל”. מי הם השופטים? שאל אותו מבקר צרפתי והשיב: הם חיים בארץ, אשר תושביה אינם יודעים את אימי התקופה. אנשים אלה – טבעם מפתה אותם להזדהות עם תוכנן של יצירות תלושות. גאון אמיתי מטיל עליהם פחד, וערעורי ביקורת אכזרים, המערערים את שלוותם ושאננותם, גורמים להם מבוכה… מסננת הזמן החולף אשר מחד השכיחה רבים ומאידך הנציחה אותם ענקי רוח אמיתיים מעטים שדבריהם נשארו רעננים ואקטואליים מעבר לדפים המצהיבים – לא התחשבה מעולם במתן הכבוד הרשמי שהוענק לבני התקופה על ידי בני התקופה". גם מבירת שוודיה עצמה בקעו קולות ביקורת על החלטת השופטים. “בחירת חתן־פרס זה לא באה, אלא להדגיש את “האובייקטיביות”, כביכול, של האקדמיה השוודית: אם אשתקד הוענק הפרס לרוסי הפוזל לצידנו, הרי השנה זכה איטלקי, המפליג בגעגועיו דווקא אל הצד האחר… ואילו אנו – מסיים אותו סופר שוודי – היינו רוצים לראות בפרס נובל לספרות תעודה אמיתית לטוהר האדם ולגדלות היוצר”.

אם נסקור את חלוקת הפרס לספרות משנת 1901 ועד 1959 (ועד בכלל) נראה שחמישים וארבעה סופרים בני שמונה עשרה ארצות זכו בו. צרפת עומדת בראש הרשימה בקבלה תשעה פרסים (פרודהום, מיסטראל, רולאן, פראנס, ברגסון, די גאר, ז’יד, מוריאק, קאמי).

אנגליה תופסת את המקום השני, ששה פרסים (קיפלינג, שאו, גלסוורתי, אליוט, ראסל, צ’רצ’יל).

גרמניה זכתה בחמישה פרסים (מומסן, אֶוּקן, הייזה, האופטמאן, מאן).

ארצות הברית זכתה אף היא בחמישה פרסים (לואיס, או’ניל, בוּק, פולקנר, המינגוויי).

איטליה קיבלה ארבעה פרסים (קארדוצי, דלדה, פיראנדלו, קוואזימודו).

שוודיה קיבלה ארבעה פרסים (לאגרלוף, היידנשטאם, קארלפלדט, לאגרקוויסט)

נורבגיה קיבלה שלושה פרסים (ביורנסון, האמסון, אונדסט).

ספרד זכתה בשלושה פרסים (אֶצ’גרי, בנאבנטה, הימנז).

דניה זכתה בשלושה פרסים (גילרוף, פונטופידאן, יאֶנסן).

הארצות שזכו בשני פרסים כל אחת – הן: פולין (סנקביץ' וריימונט). רוסיה (בונין, פאסטרנק). שוויץ (שפיטלר, האֶסה).

הארצות שזכו בפרס אחד כל אחת: הודו (טאגורי). בלגיה (מאטרלינק). אירנלד (ייטס). צ’ילה (מיסטראל). פינלנד (סילאנפא). איסלנד (לאקסנס).

מובן שלא מעטים מערערים על ההחלטות. מסתבר, שועדת שופטים, ואפילו תהיה הנבונה והמחוכמת ביותר, לא תוכל לקבל החלטות – וזאת בחיי הסופרים – שיתקבלו על דעת הכל. הועדה נתונה במצב קשה מאז קיים הפרס בשנת 1901. קל הרבה יותר לחלק פרסים בשטח מדעי הטבע, פיסיקה, חימיה ורפואה. אפשר להגיע לידי עמק השווה מעל לגבול ארצות ויבשות. בספרות אין בידנו קני מידה פשוטים כל כך. בצוואת אלפרד נובל נאמר במפורש שיש להעניק את הפרס ליצירה המצטיינת בהלך רוח אידיאליסטי. הרי שסגולה זו היא המכרעת בחלוקת הפרס. רבים טענו, שהפרס ניתן לסופרים רפרזנטאטיביים שהגיעו לידי הישגים, שלגביהם אין מחלוקת. החלטות האקדמיה השוודית הן שמרניות בדרך כלל, וחלוצי הספרות בכל ארץ וארץ לעולם אינם פוסקים למתוח ביקורת על המוסד הזה. טענת השמרנות חסרה בסיס. אם נעלה על דעתנו ששאו הוכתר בפרס עוד בשנת 1925, ז’יד ב־1947, אליוט ב־1948 ופולקנר שנה לאחר מכן.

בדרך כלל אין מתחשבים בנתינות הסופרים בחלוקת הפרס. המושג “ספרות” אינו כולל לפי תקנות קרן נובל יצירות בשטח הספרות היפה, אלא גם יצירות אחרות המצטיינות בסגולות ספרותיות, הן בצורה הן בתוכן. השני בפרסי נובל שהוענק בשנת 1902 ניתן להיסטוריון הגרמני מומסן. שנים אחדות לאחר מכן הוענק הפרס להוגה הדעות הגרמני אֶוּקן. בדומה לכך חרגה הועדה מתחומה המצומצם גם בשנת 1953, כשהעניקה את הפרס לספרות לסיר וינסטון צ’רצ’יל. הועדה לחלוקת הפרס פסחה על סופרים מפורסמים לא מעטים: אוגוסט סטרינדברג, למשל, הסופר השוודי הגדול חי עד 1912, זאת אומרת לא פחות משתים עשרה פעם ניתנה הזדמנות לועדה להעניק לו את הפרס החשוב. נראה שחסר היה אותו רקע אידיאליסטי, עליו דיבר אבי הפרס. לשווא נחפש ברשימת חתני הפרס סופרים כגון: הופמנסטאל, רילקה, מוזיל, או ג’ויס. עם זאת יש לומר שרוב החלטות האקדמיה זכו להסכמה כללית בעולם כולו.

דעה אופיינית על פרס נובל לספרות מביעה הסופרת והמשוררת לאה גולדברג. תגובתה האישית בשעת הענקת הפרס לקאמי ב־1957 היתה שלילית. “ביום שהוכרז שפרס נובל לספרות הוענק לקאמי לא בלבד שלא שמחתי על כך, אלא אדרבא, כמעט שנצטערתי – כותבת לאה גולדברג. הרגשתי כאילו נעשה פה איזה מעשה אונאה, איזו מעילה באימון, משהו שאינו כהלכה לגבי אותה אחריות לאותו דבר בלתי נתפס, שאנו קוראים לו לעתים בשם שקשה להעלותו על הכתב: “ערכי תרבות”. הרגשתי זו לא נבעה משיקולי־דעת של סופר “טוב יותר” או “רע יותר”, אשר פרס גדול שכזה מגיע או איננו מגיע לו לפי ערכו הספרותי. נדמה לי שכל אדם בר דעת ובעל אורינטציה מסויימת בעניני פוליטיקה ספרותית חדל זה כבר להאמין, שאותו חבר שופטים היושב בבירתה היפה של שוודיה איננו טועה תכופות מדי בפסק דינו ושהוא נמנע מהביא בחשבון גורמים שונים ומשונים, שאין להם כל שייכות ליכולתו האמנותית של מקבל הפרס. תכופות היו הדיעות מחולקות בין קהל הקוראים המשכיל. ידענו גם זאת שאחת לכמה שנים רואה ועדת השופטים של פרס נובל חובה לעצמה לפרסם בעולם הגדול את הספרות הסקנדינבית, ושמשום כך גדול מספר מקבלי הפרס מארצות הצפון באופן יחסי ממספר סופרי שאר ארצות העולם. יתכן שכמה מן השופטים פוסקים כך במקרים אלה בתמימות גדולה, בתכלית הפשטות, משום שספרותם קרובה, יקרה, מובנת להם מספרויות אחרות. יתכן שאין זה אלא יחס טבעי ומובן מאליו של אדם לספרות עמו ולשונו… היו מקרים רבים למדי שלא יכולנו מחמת אי ידיעתנו את שפת המקור – לבדוק עד כמה צדקו או לא צדקו מעניקי הפרס. לעתים נדמה לנו שהלכו שבי אחרי האכסוטי שביצירה, למשל כשניתן פרס נובל למשוררת הצ’יליאנית גבריאלה מיסטראל ובשעת מתן הפרס לגראציה דלדה האיטלקית, שהיתה, אמנם סופרת טובה מאוד, אך מוגבלת במקצת בעולם “הרגיונאלי” של קאלאבריה שלה. גם הפרס שניתן בשעתו לאיבן בונין – שהוא באמת אמן סגנון רוסי מאין כמוהו – לא רק בזכות סגנונו המצויין ניתן לו אלא גם כדי שלא לתת את הפרס לסופר רוסי היושב ויוצר בברית המועצות. פעמים נגרפו השופטים בהתלהבות חולפת באופנתה של תקופה. והאם אין הדיעות חלוקות גם לגבי אותם סופרים שזכו בכבוד הגדול הזה בשנים מאוחרות יותר? ודאי יימצאו גם אנשים בעלי טעם שיאמרו, כי לא בצדק ניתן הפרס לתומאס מאן ולפולקנר. ומאחר שיושבים באותה ועדה בני אדם ולא אלים, ומשום שאין ערך ספרותי, אשר אפשר להוכיחו הוכחה פשוטה, שאיננה ניתנת לערעור, הרי אין גם לסמוך תמיד על הבחירה, ופעמים אין לומר בודאות “לזה מגיע ולזה לא מגיע”. ואכן גם על אלברט קאמי, על גודל כשרונו, על “חשיבותו”, על כוח הביטוי שלו אפשר להתווכח כמו על כל סופר אחר. אלא שהפעם הענין הוא לא בכך. הייתי אומרת: הענין מורכב לאין־ערוך יותר מבחינה אישית ואנושית אף מבחינת סדרם ההגיוני של הדברים. דומה עד 1957 לא היה פרס נובל “פרס עדוד לספרות”, אלא אדרבא, מעין פרס סיכום היה. מעניקי הפרס היו כמו מברכים על המוגמר. אמנם ייתכן, שסופר פלוני, גם לאחר שעשו האחרים את הסיכום, יפתיע את העולם ביצירה חשובה יותר מכל מה שכתב עד כה (והרי משהו מעין זה קרה את תומאס מאן ב“הרפתקן קרול” שלו, אף כי החלק החשוב של הספר נכתב שנים רבות לפני כן). אך לא זה העיקר: העיקר הוא שכבר נתגבש פרצופו הספרותי, עולמו המחשבתי, שכבר בשל והגיע לבגרות שלימה. ועתה יבוא כל אשר יבוא. אם יהיה הספר הבא טוב ממנו שוב איננו יכול לשנות את דעתנו על כל מה שכתב עד עתה, ומה שכתב עד מתן הפרס הוא היש, הקיים, השלם לפי דרכו. והנה את כל החישובים האלה אין ליחס בשום פנים ואופן לאלה שדנו על קאמי. הסימפאטי והשובה את הלב הוא דווקא אותה הרגשה שעכשיו הוא שרוי באותו תהליך התפתחות, העשוי להעלותו על שלב אחר, העשוי לחולל בו מפנה. לא רק עצם עובדת היותו צעיר ביחס – הוא נולד בשנת 1913 – ויש סופרים רבים אשר בגיל זה הגיעו למיצוי כשרונם אלא הרגשת “כתיבה צעירה” המצויה בכל ספריו היא המביאה אותנו לידי הרהורים אלה”.

רואים אנו שיש פנים לכאן ולכאן בחלוקת הפרס לספרות. כשמעניקים אותו לזקן, נהפך הפרס “לפרס סיכום”, וכשמעניקים אותו לסופר בן ארבעים וארבע ניתנה ההכרה מוקדם מדי, ואולי יגיע הסופר לשיא שנים רבות אחר הענקת הפרס. על כל פנים ניתן לומר בצדק, שכל סופר שזכה לפרס נובל לספרות ראוי לתשומת לבנו, וכל אדם משכיל חייב להכירו בגלל חשיבות הפרס. זהו אף הרעיון שהביא לכתיבת ספר זה.