(1910 — גרמניה)

נולד בברלין ב־15 במארס 1830 — מת במינכן ב־2 באפריל 1914.

סבו היה מדקדק מפורסם, אביו — פרופיסור באוניברסיטה, הוא למד פילולוגיה קלאסית באוניברסיטות ברלין ובון וסיים את לימודיו ב־1852 במחקר על שירת פרובנס. בסיורו באיטליה עסק במחקר ובשירה, שעוררו את תשומת לבו של מקסימיליאן השני מלך בוואריה, אשר הזמין את המשורר והחוקר הצעיר למינכן. מאז נמנה עם מקורביו. ב“זכרונות מימי הנעורים” (1900) מעלה הייזה תיאור נאמן ומעניין על ראשית דרכו ביצירה. עם חברו עמנואל גייבל פירסם “שירים סיפוריים” (1852) ו“שירים איטלקיים” (1860). שני האוספים האלה, שנועדו לפילולוגים בלבד, נהפכו לנחלת הכלל בזכות הנעימות שחוברו להם ע“י הוגו וולף. במרוצת השנים השלים הייזה עיבוד של אגדות עם איטלקיות, תרגום שיריהם של משוררים איטלקיים מן המאה השמונה עשרה ותרגום שלוש קומדיות איטלקיות מימי הרנסאנס. הוא חונן בדמיון עשיר ביותר ופירסם בחמישים שנה למעלה ממאה רומנים. יש הרואים בסיפורו הקצר הראשון “לאראביאטה” את שיא אמנותו הסיפורית. המעולות ביצירותיו הן: “הבודדים”, “שומרי כרם מראן”, “הקנטויר האחרון”. הוא פירסם גם שירים סיפוריים כגון “אוריקה” (1852), “הכלה מקפריסין” (1856), “טקלה” (1858). הוא ניסה כוחו גם בשטח הדראמה, אולם לא זכה להצלחה גדולה. מחזהו “מריה מגדלנה” (1899) עורר התעניינות כיוון שנאסר ע”י הצנזורה. כל כתביו הופיעו החל מ־1871 עד 1914 ב־38 כרכים. “יצירות דרמטיות” הופיעו בין 1864 ל־1905 אף הן ב־38 כרכים. בשנת 1910 הועלה לדרגת אצולה.

הוא היה הסופר הגרמני הראשון אשר הוכתר בפרס נובל “על אמנותו המושלמת והאידיאליסטית, שבאה לידי ביטוי בפעילות ממושכת וראויה לשבח בשטח השירה, הדראמה, הרומן וסיפורים קצרים בעלי שם עולמי”.

בחייו הארוכים עבר פאול הייזה כמה וכמה שלבים בדרך יצירתו הספרותית. אך בסוף חייו נשאר בכל זאת מה שהיה בגיל עשרים־וארבע: חבר בחוג הסופרים במינכן, שבראשו עמד עמנואל גייבל (1884—1815). הם העריצו את גיתה, את הספרות הקלאסית, את הצורה הקלאסית, את הסגנון הנאה, ושנאו את הכיעור. הייזה היה חביב האלים והאנשים; מרחף היה בעולמות עליונים, עוצם עיניו ואוטם אזניו מסבלם של נדכאים. גיבורי יצירותיו דמו אף הם למחברם: ברחו מפני העוני והסבל. הייזה חיבר אמנם למעלה מחמשים דרמות, אך על הדרמה של החיים לא ידע הרבה. הוא העדיף את הפיוט על הטראגי. לעומת זאת היה כוחו רב בשטח הנובילה יותר משהייזה מעצב את דמויותיו הוא מציירן. וכן מיטיב הוא לצייר תמונות יפות, המצטיינות לעתים גם בפלאסטיות מסויימת; אך אין הוא מסוגל לזעזע אותנו. יחד עם זאת יש לציין, כי לעתים עלה בידו ליצור יצירת־מופת, כגון הסיפור “לאראביאטה” (“העקשן”) המצטיין בשלימות הקומפוזיציה, בעיצוב אופיין של הדמויות, בתיאור נלהב של הים. אולם גם זו אין השפעתה עמוקה, והיא מצטמצמת רק בגדר האסתיטיקה ואינה נוגעת בעיקר. בשנות הופעתו הראשונות, 1850—1870, גבר בספרות המאבק בין הריאליזם מזה והרומנטיקה מזה. זרמים אלה לא הופרדו הפרדה גמורה ורבים הסופרים והמשוררים של אותה תקופה, שביצירותיהם ניכרים סימניהם של שני הזרמים האלה גם יחד. ואפילו גבר הזרם האחד, הרי השני לא נדחק מפניו כליל.

בין 1870 ל־1885 נחלש הכוח היוצר בספרות הגרמנית. קם דור של אֶפיגונים, וכאן מקומו של פאול הייזה, שהמשיך במסורת הקלאסית־הרומנטית. יחד עם זה יש לציין את שלימות הצורה ביצירותיו ואת עדינותן הבלתי־רגילה. שיריו על מות ילדיו — “טוטנ־לידר” — נוגעים עד הלב. כאב שכול מזעזע הוא את הקורא בבתי השיר הנאים להפליא.

כוונתו של נובל היתה להעניק את הפרס לסופרים צעירים לשם עידוד, אולם הדברים התפתחו בכיוון אחר לגמרי. בדרך כלל ניתן הפרס לסופר לא בראשית דרכו ביצירה, כי אם בסופה. אם נעיין בתולדות פרס נובל לספרות במשך חמשים שנה, נראה שארבעה־עשר מקבלי הפרס הגיעו לשנתם החמשים, שנים־עשר היו בני ששים, שמונה עברו את שנת השבעים לחייהם ורק ששה מהם היו בני ארבעים, בערך. הזקן שבחבורה נעלה זו הוא תיאודור מומסן; בן שמונים־וחמש היה בשעת קבלת הפרס. גילם הממוצע של חתני הפרס לספרות הוא 62. הייזה היה בן שמונים בשעה שהוענק לו הפרס. בימים ההם נבחר לאזרח כבוד של מינכן והוענקו לו אותות כבוד והצטיינות הרבה, ורבים מבין מורי הספרות באוניברסיטות הגרמניות מעוניינים היו שהפרס, בעל החשיבות העולמית, יוענק לסופר הישיש והנערץ. ביחוד חתר לכך קארל דוד אַף ווירסן, המזכיר הקבוע של ועדת פרס נובל שנמנה עם מעריציו הנלהבים של הייזה. באיגרת ההמלצה שלו כתב: “לגרמניה לא היה גאון כזה מימי גיתה. סיפוריו הקצרים של הייזה הן יצירות מופת מושלמות”.

הייזה הנהו נציג מובהק של האידיאליזם בספרות. עולם היופי כבש את ליבו, לכן אהב את איטליה בכל לב ובה בחר כמקום עלילה לרבות מיצירותיו. התמסר לתיאור הפרט והתעלם מהחברה. הקפיד על יפי הצורה, על יופיין החיצוני והפנימי של דמויותיו. הייזה זכה בפרס ברוח דרישתו של אלפרד נובל, בה נאמר שיש להעניק את הפרס “ליצירה בעלת אופי אידיאליסטי” — והרי כזאת היתה יצירתו.