(1911 — בלגיה)

נולד בגנט ב־29 באוגוסט 1862 — מת ב־6 במאי 1949 בניצה.

תחילה שימש כעורך־דין בעיר מולדתו, אולם כשעבר לפאריס ב־1887 הצטרף לאסכולה הסימבוליסטית של הספרות הצרפתית. מ־1896 ואילך הקדיש את עצמו לספרות בלבד. בשנת 1889 פירסם את קובץ שיריו הראשון וגם את מחזהו הראשון: “הנסיכה מאלין”. “העוורים” (1890) הוא הראשון בשורת מחזותיו הסימבוליסטיים. “שבע נסיכות” נכתב ב־1891. כעבור שנה זכה לאחת מהצלחותיו הגדולות על הבימה ב“פיליאס ומליזנדה”. ב־1894 כתב שלושה מערכונים לתיאטרון מאריוניטות: “אלאדין ופאלומידס”, “בחוג המשפחה”, “מותו של טינטאגילס”. בשם “אנאבלה” פירסם ב־1895 תרגום מחזהו של פורד “חבל שהיא זונה” בצירוף מבוא מזהיר. אספקט חדש ביצירתו הדרמטית נפתח במחזה ההיסטורי למחצה “מונה ואנה” (1902). מחזהו “הצפור הכחולה” (1910) הוצג גם בעברית על ידי תיאטרון “הבימה”. “ראש העיר של טילמונד” מוקדש לכיבוש בלגיה על ידי הגרמנים במלחמה העולמית הראשונה. ספרו “חכמת הגורל” (1898) מסביר את רקע מחזותיו. ספרו המפורסם “חיי הדבורים” מורכב משלושה יסודות — פילוסופיה, התבוננות בטבע ודמיון. ברוח זו פירסם את הספר “אינטליגנציה של הפרחים” (1921), “החידה הגדולה” (1924), “חיי הטרמיטים” (1927). מבחר מחזותיו בשם “התיאטרון של מוריס מאטרלינק” הופיע ב־1904. מרבית כתביו תורגמו ללשונות שונות. לרגל יום הולדתו השבעים ב־1932 זיכהו מלך בלגיה בתואר אביר.

פרס נובל לספרות הוענק לו “על סגולותיו הספרותיות המגוונות מתוך יחס מיוחד ליצירתו הדרמטית המצטיינת בעושר הדמיון ובאידיאליזם פיוטי המוסווה לעתים ע"י צורת האגדה. הוא חונן באינטואיציה עמוקה הפונה בצורה מיסתורית לרגשות הקורא”.

מאטרלינק נמנה עם סופרי הסימבוליזם. זרם ספרותי זה הופיע בראשונה עוד בימי הרומאנטיקה. ויקטור הוגו מספר במבוא ליצירותיו, שתיאר את גיבורי מחזותיו כדמויות סמליות. אף זולה שמר ביצירתו על תכונות רומאנטיות מסויימות ואף פיתח אותן. ברומאנים שכתב, ממש כמו במחזות איבסן, רואים אנו סמל מסויים המשמש כמוטיב עיקרי. הסימבוליזם מתפרש כתגובה נגדית לנאטורליזם. ביצירת בודלאֶר ובמשוררי הפרנס רואים אנו את הסטייה מן הריאלי בכיוון האידיאלי הנצחי. דור המשוררים החדש מוצא בצורת־ביטוי חדשה זו דבר מה ההולם אותו, אולם אין מטרתו דומה למטרותיהם. אפשר היה לשוב אחר בודלאר ומשוררי הפרנס בקו ישר לצורות הקלאסיות ולמלאן תוכן עמוק ומודרני יותר. אולם הדור החדש מסרב לטעון על עצמו את מעמסת הצורות. הסופר אינו רוצה להיות מדען, אלא מוסיקאי. אין בדעתו להקים לעצמו אנדרטה, כוונתו לבטא את רשמיו. אין הוא רוצה לפנות אל ההגיון, אלא לדובב את החושים ואת האינטואיציה. רצונו להרעיד את נשמת הקורא בקצב אחד עם נשמתו שלו.

המשוררים החשובים ביותר של הזרם הספרותי החדש הם פול וורלין וארתור רמבו. אולם הסימבוליזם אינו אסכולה ספרותית אחידה. מנהיג אחר של אסכולה זו הוא סטיפן מאַלַרמה, ומשוררים שונים מאלה שהזכרנו לעיל כגון פרנסיס ז’אם נמנים עם אסכולה זו. כשאנו מחפשים באסכולה החדשה אותם דברים שאינם ניתנים לביטוי, את העדפת הרגש המיסטי על ההגיון, נמצא את הדבר לא בצרפת, אלא בבלגיה. אמיל וורהארן (1855—1916) היה אחד הליריקנים החשובים ביותר של האסכולה החדשה. הוא יצר שפע עצום בקצב החרוז החפשי. עמיתו בנפש ובמולדת הוא מוריס מאטרלינק, שקירב את השיר העממי לחרוז הסימבולי. הדראמות שחיבר הן טראגדיות ללא גיבורים, אף כי השתמש בשמות שונים מן האגדה. הוא משורר הבימה שמטרתו האחת והיחידה היא להסביר לנו את הסודי המסתתר מאחורי תופעות החיים. יכול היה לבחור כסיסמה את דבריו של אחד מגיבורי “אוצר העניים”: כשברצוננו לומר דבר־מה באמת נאלצים אנו לשתוק". חלק חשוב בדו־שיח שלו הן שלוש הנקודות המופיעות תכופות בין המשפטים. הפרוזה שלו היא מוסיקה, אולם לא של המלים, אלא של השתיקה ושל ההפסקה בין המלים. יצירתו היא תערובת של מיסטיקה וסמליות, והיא מצטיינת בציורים עדינים של מצבי רוח. היא דומה בהרבה לרומאנטיקה הגרמנית בראשית המאה התשע עשרה ולנובאליס התולה תקוותו בתת־מודע, בבלתי־מוגדר והחותר לקשר הדוק יותר אל החלום. מאטרלינק חותר אל המעמקים המסתתרים מאחורי המלים. לשוא נחפש בו את הערצת הצורה והביטוי האופיינית כל כך לסופרי הפרנס. מחזותיו אינם מוגדרים מבחינה סוציאלית, וקשה להכריע מה הסביבה בה מתרחשת עלילתם. הדמות העיקרית ביצירתו היא המיסתורי הלובש צורה של אהבה או של המוות. מחזותיו הם בעיקרם אגדות, הנפשות — זוגות נאהבים, רגישים ועדינים ביותר, ומפלצות־רשע. בשורה ארוכה עוברים לפנינו סמלים מסמלים שונים — מערה אפילה, מגדל, שער שאין לפרצו. גיבורה הראשי של היצירה נשאר תמיד — סוד החיים. אותו מחזה, שזכה להצלחה עולמית “הצפור הכחולה” (הוצג על ידי “הבימה”) הוא משחק אלגורי יותר מאשר דרמה סימבולית. מאטרלינק הוא אחד הכשרונות החשובים ביותר של האסכולה הסימבוליסטית ואולי היחיד באסכולה זו אשר יצר יצירות דראמאטיות העומדות על רמה ספרותית גבוהה, ועם זאת הן בימתיות. אפשר לומר, שהוא יצר סגנון בימתי מיוחד, אף כי הוא מצטיין גם כמשורר, כהוגה דעות וכמסאי.