(1909 – שוודיה)

נולדה ב־20 בנובמבר 1858 – מתה ב־16 במרס 1940.

הסופרת השוודית הנודעת היתה בת למשפחת כמרים, שפעלו משך 300 שנה במחוז וורמלאנד ושדאגו לשלימותה הנפשית ולבריאותה של האוכלוסיה. הנערה נתחנכה בשטוקהולם, למדה תחילה בבית ספר תיכון לבנות ואחרי כן בסמינר למורות. עם סיום לימודיה שימשה עשר שנים כמורה בלאנדסקרונה. בעודה בגיל צעיר גילתה נטיה לספרות, וכתבה תחילה שירים קטנים, בעיקר סונאֶטות. האגדה הנודעת, ה“סאגה” על גוסטא ברלינג, השפיעה עליה מאוד, שכן נתרקמה אגדה זו במחוז ילדותה. הסצינות הדמיוניות באגדה זאת משכו את לבה והעסיקו את רוחה. ב־1889 ניגשה לחיבור פרקים אחדים של היצירה ושיגרה את כתב היד למערכת כתב העת “אידוּן” בתחרות לסיפור קצר. היא זכתה בפרס. עידוד זה המריצה להפעיל את נטיותה לספרות. הסיפור “גוסטא ברלינג” הופיע בשוודית ב־1891, ושנה לאחר מכן בתרגום דני. בשנת 1894 פירסמה כרך של סיפורים קצרים “קשרים סמויים”. כרך זה עורר את תשומת לבו של המלך אוסקר, שפנה לאקדמיה השוודית וביקש להעניק מילגה צנועה למחברת. מילגה זאת שיחררה אותה מתפקידה כמורה, והיא יצאה בשנת 1895 למסע־לימודים לאיטליה.

ב“גוסטא ברלינג” הנחיתה על הנאטורליזם, ששלט אז בספרות השוודית, מכה ניצחת. ביצירה זו, כמו בכרך הסיפורים הקצרים, הצליחה להחיות את ההתעניינות בפולקלור השוודי. ביצירתה השניה, הרומאן “פלאי האנטיכריסט”, אספה את פרי ביקורה באיטליה. ברומאן זה, שפורסם ב־1897, גילתה לראשונה את המיסטיציזם הדתי, שבא לידי ביטוי ביצירה זו וביצירה שלאחריה, “אגדות ישו”. שני הרומאנים האלה מוקדשים לבעיות העדות הדתיות, שגילו פעילות רבה בשוודיה בימים ההם. בשנת הופעת “פלאי האנטיכריסט”, ב1897, היתה הקנאות הדתית עזה ביותר בשוודיה. קבוצה של איכרים, תושבי דאלארנה, עלתה לארץ ישראל. דבר זה השפיע השפעה מרובה על לאגרלוף, והיא החליטה לגולל את פרשת המהגרים־העולים האלה בצורת רומאן. היא בקרה במשקים החקלאים השוודים האלה בארץ ישראל בשנת 1900. כעבור שנה כבר הופיע הכרך הראשון – “בדאלארנה” – של האפוס העממי הגדול – “ירושלים”, שגולל את התפתחות המאורעות עד תקופת ההגירה. שנה לאחר מכן, ב1902, הופיע הכרך השני בשם “בארץ הקדושה”. ב“אגדות כריסטוס” (1904) עדיין דנה בנושא דתי, אולם פרשה ממנו וחזרה אל אגדות מולדתה. כך נכתב האפוס הסיפורי הגדול “בית ליליאנקרונה” (1911). בשנת 1912 פירסמה שלושה כרכים שאינם חשובים ביותר. רושם עמוק יותר על שוודיה ועל העולם עשה הרומאן: “מסעו המופלא של נילס הולגרסון”, אשר נכתב, כדי לשמש חומר קריאה לבתי הספר היסודיים. כתביה המקובצים הופיעו בשנים עשר כרכים למשנת 1911. הם תורגמו לכל לשונות התרבות ופירסמו את שמה של המחברת מחוץ לגבולות שוודיה. יצאו לה מוניטין עד כדי כך שאגודות ספרותיות רבות בחרו אותה לחברה, ושוודיה ופינלנד היו ראשונות בנידון זה. בשנת 1907 העניקה לה אוניברסיטת אופסלה את התואר “דוקטור לפילוסופיה מטעמי כבוד”. בשנת 1908 חגגה שוודיה את יום הולדתה החמישים כחג לאומי ממש, ושנה לאחר מכן הוענק לה פרס נובל לספרות. בשנת 1914 נבחרה לאקדמיה השוודית, האשה הראשונה שזכתה לכבוד זה. בשנת 1897 העתיקה את מושבה מלאנדסקרונה לפאלון והשתמשה בכספי פרס נובל לגאולת אחוזת משפחתה. שם עסקה כאביה וכסבה, בחקלאות, ומשם יצא שמה ברחבי תבל.

פרס נובל לספרות הוענק לה “על אשר ניגנה על המיתרים המעולים ביותר שבלב האנושי. שמה נתפרס בעולם גם מחוץ לגבולות שוודיה, בהיותה פועלת בנאמנות לרוח הבורא”.

אחד מספריה היפים ביותר הוא “מסע הפלא של נילס הולגאֶרסון מעל שוודיה”, שחיבורו קשור בסיפור המעשה שלהלן:

המורה הראשי דאלין הזמין אצל המורה סלמה לאגרלוף ספר קריאה, שממנו ילמדו הילדים, כמעט בלי להרגיש בכך, את הגיאוגרפיה ואת האגדות, את עולם הצמחים והחי של ארצם, המכוסה ברובה יערות. בספר מסופר על נער־האיכרים הרע מגליל בלאקינגא הקטן שנהפך לאצבעוני והעורך מסע על פני שוודיה יחד עם אווזי הבר. בשעת המסע לומד כיצד להיות לאדם, להאבק, לסבול ולהקריב את עצמו, עד שבהגיע מועד שובו למקומו, הוא נמצא ראוי לקבל שוב צורת אדם. סיפור מעשה זה נתחבב מאד על הילדים בכל אתר ואתר.

והנה כשסיימה סלמה לאגרלוף את הספר, לא נראה בעיני המורה הראשי דאלין. מיד שיגר מכתבי מחאה למחברת. אמנם התוכן לא נדון ברותחין, אבל הצורה! הוא הגיה בעפרון צבעוני את סגנונה של המחברת. הפך את הדו־שיחים לנכונים יותר מבחינת הלשון. שופט עוד יותר חמור ממנו היה שר החינוך לעתיד לבוא, פרידטיוב בארג, אשר התנגד לכך שיוכלל בספר, כפי שנאמר בו באמת, כי מורה בית ספר עוסק במעשה שריקה. זה גרם לחילופי מכתבים ממושכים, אלא שסלמה לאגרלוף לא נכנעה הפעם. היא טענה שמורה בית ספר רשאי לעסוק בשריקות, עם זאת הסכימה למחוק את המקום בו מסופר, שאותו מורה שורק איים על חניכיו בפרגול.

אך הגרוע ביותר הוא שהרשתה לאווזי־הבר שלה לעבור על פני ההוסקארנה, המקום בו ניהל המורה הראשי דאלין את בית הספר לדוגמה שלו. “הילדים פרצו החוצה”, סופר. דבר זה אסור לעשותו. “זה כשלושים שנה לא התפרצו ילדי החוצה” כתב המורה הראשי הנרגז. “במגרש המשחקים מותר להם להתרוצץ, אולם בשעת העלייה או הירידה במדרגות הם מתנהגים למופת”. המחברת נאלצה איפוא לתקן את הכתוב בנוסח: “הילדים צעדו בשורות ערוכות למופת החוצה”. ואמנם כך כתוב בספר. גם מנהל משרד החינוך השוודי העיר כמה הערות. לדעתו היה סיפור המעשה דמיוני יתר על המידה. הוא פונה במידה יתרה לדמיון הילדים ודבר זה עלול להפריע להם ליהפך לאזרחים מועילים בהכרה. אחרים מצאו שגיאות בעניני זואולוגיה, ואף על פי כן זכה הספר בהצלחה יוצאת מגדר הרגיל. רק בשוודיה עצמה נמכר במיליון טפסים. שכר הסופרים איפשר לה לרכוש את האחוזה מארבאקא, בה ייצרה קמח שבולת שועל בשביל תינוקות, אולם תעשייתה זו נסתיימה בכשלון.

אילו היינו מחפשים הוכחה חותכת לסברה הידועה, כי אישיותו של כל יוצר ספרותי קשורה קשר בלתי ניתק לסביבתו החברתית והלאומית, להשפעות חייו בתוך עמו וארץ מולדתו, – לא יכולנו למצוא דוגמה טובה לכך, מאשר יצירתה של הסופרה השוודית סלמה לאגרלוף, כותבת המשוררת אלישבע. אם נניח אפילו, שלא ידוע לנו מאומה על כל אלה, – אל ארץ מוצאה וקורות חייה, דומה, כי גם אז היינו יכולים לנחש ולצייר לנו בדמיוננו את כל המקורות שמהם נבעה היצירה הזאת, ואת סביבתה הארצית והרוחנית של הסופרת, בצורתם הנכונה.

ארץ מולדתה זו משתקפת בכל יצירותיה. ואולי לא כל כך בדרך הישירה של תיאורי מראות הנוף ומחזות ההווי, – אף כי גם אלה תופסים מקום ניכר בסיפורה, – כמו לפי עצם אופיה הכללי, הגוון השולט שבה והאוירה הנפשית המיוחדת במינה, שהטביעה עליה את חותמה.

אך מתחת לאופי השקט והרציני הזה של קלסתר החיים צפונים מקורות אחרים, עוד יותר עתיקים מאלה. ההווי הפשוט הכפרי של הארץ שומר בתוכו אוצר מופלג של מסורת, פולקלור, אגדות ואמונות תפלות למיניהן, אשר שרשן טמון עמוק בעבר הרחוק, בתקופות הקדומות של עובדי אלילים. ואף בעולם הפנטסטי הזה ניכר אותו האופי, המציין את טבע הארץ ואת תושביה. אין זה עולם־האגדות האוורירי־דמיוני של העמים הקאֶלטים, למשל, הדומה למסגרת של קישוטי־נוי קלים מסביב לחיי ההווי היום־יומי ואין גיבורי המיתולוגיה והדימונולוגיה הסקנדינביות דומים לאותם יצורי הדמיון הקלים, המרחפים, כביכול, מעל לשטח העולם הרגיל מבלי להתמזג אתו, – רוחות שאננים, לפעמים שובבים, ומלאי ערמה ולעג, אך אינם מזיקים ואינם מפחידים. בעיני המסורת של האכר הסקנדינבי מופיעים דרי העולם “ההוא” ככוחות טמירים המעורבים בחייו יום ולילה. ואף הם כבדי תנועה במקצת, חסרי רוך ופיוטיות; ואם לא תמיד זועמים הם, בכל אופן עומדים הם תמיד כאורבים לו ועוקבים אחרי חייו במבט של בקורת ואזהרה חמורה, ואף מתערבים במהלך החיים על מנת לעשות שפטים, מעשי עונש ונקמה. הרגשת העונש, העלול לבוא מידי העולם העליון הזה, הטמון מעינינו, היא הנימה היסודית באוצר המגוון של אגדות קדומים אלו. הוא הדין גם בגיבורי האגדה ההיסטורית או היסטורית למחצה, ה“סאגה” הקדומה, המספרת על עלילות גיבורים: דמויות ומעשים שכולם עוז ומרץ, ולפעמים גם הוללות.. דומה, כי כל דמויות הגיבורים הללו חצובות גם הן מאיזה חומר כבד שאינו מסוגל למסור קוים דקים של הזיות פיוטיות, כי אם רק את הקוים הכבדים, הבולטים ביותר; מעין דמויות ענקים החקוקות באבן של אותם הרי הצפון עצמם…

שני המקורות האלה כאחד – הטבע והווי האנשים מזה, ועולם המעשיה והמסורת מזה – מונחים ביסוד כל יצירתה של סלמה לאגרלוף.

הטבע באופן ישיר לא מצא לו ביטוי בהרבה מיצירותיה, אך הוא מרגש תמיד כרקע כללי מאחוריה. כמעט אין לך ספור – וביחוד בין ספוריה הקטנים – שאין אנו נתקלים בו, פה ושם, בתמונות קטנות של נוף וסביבה, השזורות בגוף הסיפור; והן מוסרות באופן מפליא את גונה הכללי של ארץ צפונית זו על הריה, יערותיה ואגמיה המרובים; ולא רק את מראות העין החיצוניים הם מוסרים לנו, כי אם את נשמתם הפנימית של הטבע והארץ. גם כאן חסרים לרוב הצבעים הבהירים ובולטים לעין, מראות טבע המפליאים בהדר חיצוני, ועל ידי כך מתבלטים ומצטיירים בבהירות יתירה רוב פרטים זעירים ודקים, המופעים כמו בתוך ציור אקווארילה העשי בצבעים רכים וחיוורים במקצת, שנסוך עליהם חן של פשטות ולבביות מיוחדת במינה.

חלק חשוב ביותר לוקחים ביצירתה, — כמעט ברוב הגדול של סיפוריה, כגדולים כקטנים, — חיי ההווי ומסורת העבר שבדברי ימי ארצה. על החומר העתיר הזה מיוסדים בעיקר, בשלמותם או בחלקים שונים, רבים מסיפוריה, וביניהם הידועים והחשובים ביותר, כמו “גוסטא ברלינג” ואחרים. באותה מידה, ואולי עוד יותר, ינקה היצירה הזאת מן המקור השני — הוא עולם האגדה והמעשיה העממית; והיא מעבירה לפנינו שורה ארוכה של דמויות אגדיות ואגדיות למחצה, גיבורי קדם של הסאגה הצפונית ויצורי העולם הנסתר, המהווים בהכרתו של האכר ואיש ההמון בן־ארצה חלק בלתי־נפרד במהלך החיים. בדבר הזה, בהחיותה ובשמרה על הדמויות האלה, שילמה הסופרת בלי ספק מס חשוב לחיי ארצה, לתולדותיה ולרוחה וזכתה לשם של סופרת לאומית חשובה, המדברת בשם מולדתה בפני כל העולם.

אך לא רק בהשפעה הזאת, הטבעית והישירה, שילמה הסופרת את המס הזה לארץ מוצאה. עוד יותר, אולי, רשאים אנו לראות את עקבות ההשפעה הזאת בעצם סגנונה הכללי של יצירתה, ואפילו באותן היצירות, שמסגרתן החיצונית מעבירה אותנו לארצות רחוקות ואף עלילתן יוצאת, לכאורה, הרבה יותר רחוק מגבולות המקורות הלאומיים האלו. את אותות ההשפעה הזאת והאופי האחיד של יצירתה מוצאים אנו בזה, כי אף בכל הסיפורים האלה, — ובאמת בכל סיפוריה בלי יוצא מהכלל, — מורגש אותו האופי המקרב אותם לסגנון דברי אגדה ומשל. דמויותיה, אף הפועלות בתוך מציאות ימינו ממש, אינן נראות כדמויות “ריאליסטיות” כלל; הן דומות יותר לדמויות המסוגננות של סיפורי מוסר עתיקים, תכנן וסגנונן הם סמליים בהחלט; וכולן מזכירות לנו דיוקנאות המופיעים בשורה ארוכה על רקע של מסכת רקמה עתיקת ימים, בעלת תוכן אגדי דתי — דמויות כהות, שאותה רוח של רצינות יתירה, קדרות ועצב נסוכה עליה במידה מרובה.

נוסף לכל היסודות האלה, שבהם גידלה וחינכה והזינה את הסופרת עצם הארץ שבה צמחה וגדלה יצירתה, — ישנו עוד אחד, והוא החשוב ביותר לפי ערכו הרוחני והאנושי. אפשר להגיד, כי הוא מהווה את עצם נשמתה של היצירה הזאת. זהו יסוד של מסורת מוסרית רבת־הדורות, מסורת כבירה שהסופרת ספגה אל תוכה.

ארץ מולדתה, שוודיה, — ארץ קטנה בערך וצדדית במערכת מעצמות העולם התרבותי, שדרכי התפתחותה הרוחנית אינם מעסיקים ביותר את העולם הגדול, — היא אחת הארצות הנוצריות־פרוטסטנטיות המובהקות, שעוד מימי העבר, ימי “מלחמת שלושים שנה” במאה ה־17, הופיעה כאביר תנועת הריפורמציה בעולם הדתי והרימה את דגלה להצלת “האמונה הטהורה”. יש במקורות הרוח הדתית־מוסרית של הארץ הזאת, כמו גם בשאר תופעות ההווי שלה, הרבה מאותה רוח הרצינות המאומצת, מעין רוח של “פוריטניות”, מעין אותה השאיפה למקורות האמונה והמוסר הטהורים, המופשטים, העילאיים, מאותה השקפת עולם המעדיפה על הכל את תיקון נפשו של האדם בדרך חייו, ואם התנועה הפוריטנית באנגליה נתנה לנו בזמנה את “מסע עולי הרגל” של בוניאל, הרי שוודיה נתנה לעולם את “ירושלים” של ס. לאגרלוף – ספור שיש בו מעין חוט תורשה נסתר המקשר אותו לאותה היצירה האליגורית־התמימה של העולם הפוריטני שבמשך דורות רבים שימשה מורה־דרך להמוני אנשים תמימים בחיפושי תיקון־נפשם. גם בסיפור הגדול הזה, החשוב בלי ספק בין כל סיפוריה של לאגרלוף, מוצאים אנו אותם היסודות של “סיפורי המשל”, כעין אגדה בעלת כיוון מוסרי, הנרקמת אמנם מחזיונות העולם הזה, הקרוב לזמננו, אבל כל מגמתה הסופית אינה אלה “מוסר השכל” הצפון בה. הוא הדין בנוגע ליצירותיה האחרות, כמו “נפלאות האנטיכריסט”, למשל; כמעט אפשר להגיד, כי היצירות האלו לא רק שהנן בעלות אותה המגמה המוסרית בשלמותן, הם גם נפרדות לפעמים למעין שורה של “משלים”, כל פרק ופרק – מעין סיפור אליגורי לשמו, שערכו וכוונתו, וביחוד תפקידו היחסי בתוך מסכת הסיפור כולו אינם מתגלים לנו תמיד בנקל, כי אם רק אחרי החיפוש של אותה נקודת המוסר והמליצה אשר לשמה נכתב הפרק.

אולם סלמה לאגרלוף – איננה אדם תמים ומאושר, הנתון בתוך הגבולות הצרים של השקפות והנחות דתיות־מוסריות, המוביל את שומעי דברו לפי קו ישר לקראת פתרון דוגמתי אחד, המקובל מראש כהלכה שאין לעבור עליה. בזה, בעצם, כל כוחה של היצירה הזאת, כל ערכה האנושי העמוק, – ובזה במידה ידועה גם חולשתה. ראייתה היא יותר רחבה, והרגשתה מורכבת ומסובכת יותר, אף “מוסר ההשכל” היחיד אינו עומד תמיד בכל תקפו ואיננו ניצל מנדנודים וזעזועים נפשיים חזקים, המשתלטים עליה בשעת יצירתה. הסיפור “ירושלים” איננו יצירה שלמה, הנובעת ממקורות העולם המוגבל אשר ההלכה הדתית או המוסרית שולטת בו באין מפריע. זהו ספר חי מאין כמוהו, כעין וידוי של נפש אדם ערה ורגישה, בעמדה פנים אל פנים מול כל הסודות והחידות, כל הספקות והנגעים של הוויית האדם ויכול להיות, כי כל כמה שמשתדלת הסופרת בסיפור הזה לטוות בו את הקו היחיד של “סיפור המשל” שלה על מסקנותיו הרוחניות והמוסריות, – משתלטים על לבנו ונחרטים בזכרוננו עוד יותר כל אותם הדפים, שאינם בגוף הסיפור עצמו, ושבהם מתגלה אותה ההויה הנפשית ואותו החזון הרוחני שבתוכו נתונה הנפש הזאת, ולא הנחות המוסר הגלויות והקבועות שאליהם היא מובילה אותנו בסיפורה.

דפים רבים בספר הזה לא ייקראו בלי רטט עמוק בלב. יש שבהם עולה הסופרת למרומי השראת הרוח הנעלה, יורדת למעמקי ההבנה האנושית־מוסרית, נוגעת בסודות הטמירים ביותר ובבעיות הקשות ביותר של חיי האדם והעולם, שכולן מתרכזות, כביכול, באופן סמלי ומרחפות על הנקודה המסתורית הזאת, אשר נפש כל העולם צפונה ומתלבטת בה, – ירושלים.

“ירושלים” שלה – היא גם ירושלים שבמציאות, עיר של בני־תמותה, אשר בחדירה מופלאה ידעה לגלות בה לא רק את המראות הנתפסים בכל מבט שטחי, כי אם את הדברים הטמירים שברוח, שקשה למצוא להם ביטוי בלשון היום־יומית וקשה לתפשם בחוש המציאותי הפשוט. אין זה רק מקום הקיים כנקודה גיאוגרפית אחת בגבולות כדור הארץ; הוא מקום של הוד והדר – אולם הוד והדר נורא וקשה מנשוא לרוחות בני תמותה פשוטים, על אוירתו הקשה של גזר־דין הנתלה אל ראשו של אדם, אשר קצר כוחו ליטול עליו את משא החידות ללא פתרון, שכסמל להן עומדת העיר הזו בטבורו של עולם… היא— ירושלים זו “של מטה” — הורגת את אנשיה; בה, כמו בתוך נקודה סמלית, נקודת המוקד, התרכז כל משא השנאה, הקנאות, הריב והזוועה של אנשים “השונאים אחד את השני בשם אלוהים”… והיא גם — ירושלים “של מעלה”, שאינה מתגלה לעיני הבשר הפשוטות, היא אותו חזון הגיל והזוהר, ההולך ומתרקם — הולך ומסתתר מעינינו בה במידה שאנו אומרים להתקרב אליו… היא — “ירושלים” הרוחנית והסמלית, אותה המטרה הקדושה וכמו באותן אגדות המוסר העתיקות — וכמו גם ברוב סיפוריה של לאגרלוף, ביחוד מתקופת יצירתה המאוחרת יותר, — נשמעת מתוך הדפים האלה הקריאה המפייסת והמעודדת אל דרכי המוסר הנעלות, דרכי אחווה ואחדות עליונה, אל רוח הקדושה והטהרה הנפשית, המסירות והאהבה. קריאת לב אדם חי נשמעת כאן, אדם המהיר לענות לקול הסבל האנושי, הכורע ומתפתל מתחת לנטל הרע השולט בעולם ובדרים בו.

ואולם, אם בזה, כאמור, כוחה המוסרי הגדול של יצירת לאגרלוף, — טמונה בזה גם חולשתה. ובזה יש לבאר אותה הרגשה של חוסר הסיפוק הגמור, שלא פעם הוא מלווה אותנו עם גמר הקריאה בספריה. הנפש הדואבת לא מצאה את תיקונה, ולא תמצאנו לעולם בתוך מערבולת חיי העולם שאינם נכנעים לקריאת המוסר הנעלה. הרגשת הכפילות הזאת, שאין להתגבר עליה, מצאה לה ביטוי חזר ובולט ביותר, באופן סמלי, במוטיב היסודי של סיפורה הגדול “נפלאות האנטיכריסט”. זאת היא אגדה קדומה בדבר הופעת פסל נפלא, עוזר ומושיע, בשעת חורבנו של העולם הישן, עולם עובדי האלילים. ואולם — במהלך הזמן הוחלף הפסל באחר, הדומה לו לכל פרטיו, ורק סימן אחד לזיוף ניכר בו — המילים החקוקות על עטרת הפסל: “מלכותי היא רק בעולם הזה”… — ולכן אין בידי המושיע הזה המזוייף להביא גאולה לעולם…הפרוד שבין העולם האחר, העליון, והעולם הזה, — אף לא זה של המציאות הפשוטה רבת החטאים ומעשי התועבה, כי אם כל עולם השואף לפתור את בעיית קיומו הקשה ולמצוא את תיקונו מבלי לפנות מחוץ לגבולותיו, — הוא המחליש את דברה של הסופרת והמכביד על יצירתה, הגוזל ממנה את הנימה הסופית, המעודדת והמבטיחה. ויש, כי אף נשמותיה הטהורות, הגאולות נשארות כעין דמויות ערטילאיות, המרחפות מעל לחיי העולם הזה. הם מגוללים לפנינו הזיות של טוהר וזוך וזיו מאין כמוהו, אך אינם מראים לנו כל דרך ללכת אחריהם, וחזון הגאולה נשאר ממנו והלאה, כאותה “ירושלים” השמיימית שאין לגשת אליה…

יש לציין במיוחד את סיפוריה הקצרים של סלמה לאגרלוף, שלפי השקפה ראשונה אולי מטושטשים הם במקצת ונשארים, כביכול, בירכתי יצירתה הגדולה והמסונפת, בצל. בהם מוצאים אנו בצורה מרוכזת ומזוקקת את כל היסודות האופייניים, וגם את המעלות הגדולות ביותר של סגנונה ואופיה בתור סופרת, ביניהם יש לא מעט מאותם סיפור האגדה והמשל, המיוסדים על אוצרות המיתולוגיה העממית, אחרים — כעין סיפורי זכרונות ודברי מסורה מחיי הדורות שקדמו לה; ישנן גם רשימות שהן ספק וידוי, ספר דבר קריאה והטפה היוצא מפיו של אותו אדם הנתון בתוך סבל העולם והשואף לתיקונו. לרבים מן הסיפורים הקטנים האלה יש דמיון מה ליצירותיו של “הקוסם הגדול”, יוצר המעשיה האמנותית — הנס אנדרסן, שגם הוא במקצת כבן־ארצה, יליד ארץ שכנה, הקשורה במידת־מה למולדתה היא על ידי צורות ההווי, דרכי הרוח והעבר ההיסטורי. אף סיפורים רבים של לאגרלוף היו יכולים לשמש דוגמה מעולה של סוג ספרות זה — מעשיה אמנותית, “מעשיה לבוגרים”. אמנם גם כאן נתנה אותותיה אותה מידת הרצינות המוגברת שכל יצירתה חדורה בה. אין אנו מוצאים בסיפוריה כל אותה המידה של התמימות הילדותית, ובעיקר — של רוח קלה ושובבה שהיא מהווה את החן העיקרי של יצירות אנדרסן. ואף נקודת “מוסר ההשכל”, הנקודה המרכזית שלשמה נוצר הדבר, מתבלטת בהם יותר, מרחיבה ומעמיקה את מטרותיה, ונימת ההטפה שבה איננה נאלמת אף פעם ואינה נסוגה מפני כל דרישה אחרת שהיא. אך הלמות הלב האנושי הדואב בכאב הולם והדורש את תיקונו, שהיא המנצחת על כל היצירות הללו, היא כל כך מרחיקת לכת ומגביהת עוף בשאיפותיה הנצחיות, — עד שכולנו נכנעים לה ללא־תנאים והיסוסים, ונפרדים ממנה במעין הרגשה של הכרת טובה ובהתרשמות עמוקה שלא במהרה תימחה.

לאגרלוף היתה ידידה נאמנה לעם היהודי. אמיל ברנהארד־כהן מספר על בקורו אצל הסופרת בינואר 1934, בהיותה בת שבעים וחמש. הימים ההם היו ימי רדיפת היהודים בגרמניה, והסופרת הראתה לרב־הסופר אגדה חדשה, שחיברה במיוחד לטובת הפליטים היהודיים שמצאו מקלט בשוודיה. היא סיפרה לו שאחת מידידותיה הקרובות ביותר, הסטודנטית היהודיה פאני אֶלקאן, שהיתה רגילה לעשות מפעם לפעם שבועות אחדים באחוזתה של הסופרת, היתה חביבה עליה כל כך, עד שאחר מותה של פאני הפכה את חדרה למוזיאון. הסופרת לא הרשתה לבצע שום שינוי בחדר זה, והכל נשאר בו, כפי שהיה ברגע מותה. “חדר פאני אלקאן” נתפרסם בכל רחבי שוודיה.

סלמה לאגרלוף גילתה התענינות מרובה באגדות עם ישראל והתכוונה לכתוב חיבור מקיף על חיי רבי עקיבא. היא דיברה בהתלהבות לפני הרב הגרמני על ביקורה בארץ ישראל. “עלה לארץ” — אמרה לו. “לך לארץ ישראל ותראה, ששינוי כביר התחולל בה. שם תמצא מקור חדש של השראה”.

הידידות בין סלמה לאגרלוף לפאני אלקאן ארכה למעלה מעשר שנים. הגברת אלקאן ליוותה את הסופרת ברבים ממסעותיה ועלתה עמה לארץ ישראל. “איש המערב מחפש את האלוהים, איש המזרח את האלוהי”, אמרה הסופרת ליהודי בשם ד"ר עזרא אריך שטייניטץ שביקר בביתה בשנת 1935 ועלה אחרי כן לארץ. למעלה משלושים שנה עברו מאז ביקרה הסופרת בארץ ישראל, אולם חוויות המסע היו רעננות בזכרונה. מאז לא חדלה להתעניין במפעל התחיה בנקודות ההתיישבות החדשות. היא קיימה מגע עם מכריה ועם ידידיה בארץ ישראל, והתעניינותה בארץ ישראל ובעם ישראל לא פסקה עד יום מותה.