(1912 — גרמניה)

נולד באוברזאלצברון שלזיה ב־15 בנובמבר 1862 — מת ב־ביוני 1946 באגנטדורף ריזנגבירגה.

בנעוריו שאף להיות פסל וביקר בבית ספר לאמנות בברסלאו, אחרי כן השתלם במדעי הטבע במאֶנה. נסיונו הספרותי הראשון “גורל הפרומתידים” (1885) הכריע את גורלו. אחר “שומר הרכבת תיל” (1888) פירסם את מחזהו הראשון “לפני עלות החמה” (1889) שהוציא לו מוניטין. הסגנון הנאטוראליסטי המובהק של המחזה עורר התנגדות חריפה, כשהוצג לראשונה ב“במה חופשית” בברלין. בהשפעת איבסן כתב את הדראמות המשפחתיות “חג השלום” (1890) ו“אנשים בודדים” (1891). מחזהו “האורגים” (1892) זכה להצלחה עצומה. האורגים כקבוצה מהווים את הגיבור הראשי והמחזה מפורר לפי הסגנון הנאטוראליסטי לשורה של סצינות, שהקשר ביניהן אינו הדוק ביותר. במחזותיו “קולגה קראמפטון” (1892), בקומדיה הסאטירית “הפרווה” (1893) ובעיקר בחזיון “עלית האנה’לה השמימה” (1894) השיג האופטמן את השיא בקוטר הנגדי, ביצרו ניגוד משווע בין דלות החיים ובין זוהר הספירות העליונות. במחזה האחרון בולטת גדלותו של הסופר כמחזאי פסיכולוגי. בבחירת נושאיו רגיל היה לעבור מן הקצה אל הקצה. ולא ייפלא, איפוא, כי נושא המחזה שלאחריו הוא הניגוד הסוציאלי בימי מלחמת האיכרים ב“פלוריאן גייאר” (1895) בו השתמש באותם אמצעים נאטוראליסטיים הידועים לנו מן “האורגים”. עברה שנה ושוב בחר לו נושא אגדי סמלי “הפעמון השקוע”. עם הסוג הראשון נמנים “העגלון הנשל” (1898), “רוזה ברנד” (1903) ו“העכברושים” (1911) ועם הסוג האחרון “היינריך העני” (1902) ו“פיפה רוקדת” (1906) שנכתבו בהשפעת ברוינינג. לרגל יום הולדתו השבעים הופיעו מחזותיו בשישה כרכים. מחזותיו האחרונים: “החלום גדול” (1942), “אפיגניה באויליס” (1943), “מות אגאממנון” (1948), “אלקטרה” (1948).

הוא חיבר רומנים רבים ותולדות חייו בשלושה כרכים.

פרס נובל לספרות הוענק לו “במיוחד בגלל פעילותו בשטח הדרמה המודרנית”.

האופטמאן היה בן למשפחת אורגים ותיקים. אבי סבו היגר בסוף המאה השמונה עשרה מבוהימיה לשלזיה. סבו עדיין היה אורג, אולם בשובו ממלחמת החירות פרש ממקצוע זה והיה לבעל בית מרזח בשם “הכתר הפרוסי” בזלצברון. בנו רוברט קיבל את בית המרזח מאביו, ושם נולד לו גרהארט הצעיר בארבעת ילדיו. סביבתו, משפחת אורגים ומוזגים, משתקפת בשתי יצירותיו הידועות ביותר של האופטמאן: “האורגים” ו“העגלון הנשל”. גרהארט לא הצטיין בלימודיו והוריו הוציאוהו בעודו רך מבית הספר, ובגיל שש עשרה העבירוהו אל אחד מדודיו, שהיה חקלאי. שם ספג רשמים מכריעים: הטבע מזה ורוח הנצרות האדוקה, ששררה באותו בית מזה, הטביעו חותמם בנפשו של הצעיר. עד מהרה נתגלו בצעיר נטיות אמנותיות, ואף כי חיבר חרוזים מראשית ימי נעוריו החליט להירשם בבית הספר לאמנות בברסלאו. המשמעת הקשה בין כתלי האקדמיה היתה לו למעמסה, והוא עבר ליינה אל אחיו הקשיש קארל, שנמנה עם תלמידי הקל. המגע עם הרעיונות החדשים במדעי הטבע, תורת התורשה והתפתחות הגזעים, היו לצעיר לחוויה עמוקה.

באביב 1883 יצא האופטמאן בחברת אחיו קארל למסע בארצות המזרח התיכון. מתוך רגישות לבעיות סוציאליות זועזע ביותר על ידי העוני הרב שראה בערי ספרד ואיטליה, מאשר יפי הטבע והערים. עם זאת עדיין לא נטש את תכניותיו להיות פסל. לתקופה קצרה חזר לרומא, אולם הגורל התערב בחייו. הוא חלה בדבר וארוסתו החזירה אותו לגרמניה. עם החלמתו באביב 1885 התחתנו והשתקעו בברלין. תחילה ניסה את כוחו כשחקן ונסיונותיו אלה מצאו את ביטוים בטרגיקומדיה “העכברושים”. התקרבותו לתיאטרון העלתה את כשרונו על הפסים הנכונים. התקרב לחוג סופרים נאטורליסטיים בברלין ובהשפעתם כתב את מחזהו הראשון “לפני עלות החמה”. מבקר התיאטרון היהודי גרמני אוטו בראהם יסד בברלין בימים ההם “בימה חופשית”, שמטרתה היתה לערוך מחזות המתארים את המציאות כמות שהיא. בראהם, שהציג עד אז על בימתו סופרים מתורגמים: איבסן, טולסטוי וזולה, שמח שב־20 באוקטובר 1889 ניתנה לו סוף־סוף ההזדמנות להציג מחזה של סופר גרמני. סביב ההצגה פרצה שערוריה גדולה. התלהבותם של הצעירים לא נפלה משנאתם של הזקנים. מאז נמשך הקרב סביב יצירתו של גרהארט האופטמאן, ורק כעבור עשרות שנים אחדות נסתיים בנצחונו המזהיר. אוטו בראהם היה כעבור שנים אחדות למנהל “התיאטרון הגרמני”, החשובה בבימות ברלין, ועל בימה זו ואחרי כן על בימת “תיאטרון לסינג” גיבש להקה שהוליכה את מחזות האופטמאן לנצחון.

האופטמאן לא היה סופר נאטוראליסטי בלבד, אלא גם סופר סוציאליסטי, היינו לא סוציאליסט במובן מפלגתי, אלא סופר, אשר שאף לשינויים במבנה החברה, לטובתה עצמה ולטובת הפרט. היצירה החשובה ביותר בנידון זה היא “האורגים”, אולם מזמן לזמן התרחק הסופר מן הנושא הסוציאלי והעמיד במרכז מחשבתו בעיות אחרות. ב“עלית נשמתה של חנה’לה” הגיע הנאטוראליזם ביצירתו לקיצו. אחרי כן חיבר את הדראמה הגדולה ממלחמת האיכרים “פלוריאן גייאר”. יצירתו לאחר מכן היתה “הפעמון האבוד” — אגדה גרמנית.

מן הראוי לציין, שבהצגות הבכורה של הצגות האופטמאן נכשלו יצירותיו כמעט תמיד כשלון חרוץ. רוב מחזותיו זכו להצלחה גדולה רק כעשר שנים אחר הצגתם. כך קרה ל“קוליגה קראמפטון”, ל“ביבר פלץ”, ל“פלוריאן גייאר”, ל“מיכאל קראמר” ולמחזות אחרים. אחת מהצלחותיו הגדולות הראשונות היה “בעל העגלה הנשל” אשר רבים רואים בו אחד ממחזותיו הטובים ביותר. הוא מתאר כאן נושא חביב עליו — גבר בעל־אופי חזק שנכשל בגלל אשה קלת־דעת; אדם היורד ושוקע, אולם דווקא בירידתו הוא מפתח את הכוחות האיתנים החבויים בנפשו. כוונתו של האופטמאן ברוב מחזותיו להאדיר את הנשמה, את הניצוץ האלוהי באדם. גם המחזה הסוציאלי חביב עליו ביותר. ומחזהו המפורסם ביותר מסוג זה הוא “האורגים”, מחזה היסטורי, שעלילתו מתרחשת בשנות הארבעים של המאה הקודמת. סבו של הסופר עצמו היה אורג, והסיפורים שהנכד שמע מפיו היוו את הגרעין המרכזי של הדראמה. המרד ההיסטורי של שנות הארבעים נסתיים בכשלון האורגים. למחזה זה אין גיבור מרכזי. הסופר מתאר את הניגוד הנמרץ בין בתי האורגים העניים ובין ארמונו המפואר של החרשתן דרייסיגר. אנו רואים את החדר בבית דרייסיגר בו מוסרים האורגים, נשים וילדים, את תוצרתם. שם משלם הפקיד פייפר את השכר העלוב, מקציב מפרעות או מסרב להקציבן, — הכל כאוות נפשו. רק אורג אחד מעז לומר את אשר עם נפשו. האורגים סובלים חרפת־רעב, ואין בידם להרוויח בעמל מפרך את הדרוש לצרכיהם החיוניים ביותר. השלטונות אוסרים על האורגים לשיר את שירם המהפכני. הם מתאספים לפני ביתו של החרשתן ושרים את שירם על אף האיסור. בתוך הבית נמצא רק איש אחד, המגלה הבנה לדרישת האורגים. האורגים מרי הנפש מסתערים על הארמון והורסים אותו. לבסוף בא הצבא ויורה על האורגים. המחזה אינו מכריע אם יבואו ימים טובים יותר או שהכל יישאר כפי שהיה. המחזה היה הראשון שהוציא מוניטין למחברו. בזכות מחזה זה נחשב האופטמאן לנאטוראליסט ולסוציאליסט, אולם לא המניע הסוציאלי הוא העיקר במחזה. הסופר מדגיש את ערכה של הנשמה ואת הכוחות הטמונים בה: המשפט “לכל אדם כיסוף מסויים” חוזר ונשנה במחזה. שלטונות גרמניה דחו את המחזה בגלל השפעתו הפוליטית, והצגתו נאסרה פעמים רבות. כש“התיאטרון הגרמני” הודיע על הצגת המחזה הגיב הקיסר הגרמני בחריפות, וחדל מבקר בתיאטרון. המהפכה הגרמנית קיבלה את המחזה בברכה חמה והעלתה אותו על הקרשים.

האופטמאן כתב גם מחזות ריאליסטיים גם אגדות פיוטיות. יצירתו “עליית נשמתה של חנה’לה” היא תערובת של הנאטוראליזם והדמיון הפיוטי. עם סוג זה נמנית גם האגדה “פיפה רוקדת”. זוהי אליגוריה סימבולית, המצטיינת בכוח פיוטי רב והשואבת מן המסורת הקדומה של האגדה הגרמנית. יש כאן תערובת של קווים ריאליסטיים ודמיוניים, שזיכתה את היצירה בהצלחה בימתית ניכרת.

הקאריירה של האופטמאן החלה באוקטובר 1889, כשלהקת “הבימה החופשית” שבראשה עמד הבמאי היהודי־הגרמני אוטו בראהם העלתה על קרשיה את המחזה “לפני צאת החמה”. ההצגה עוררה שערוריה, אולם פירסמה ברבים את שמו של המשורר הצעיר. האופטמאן יצר במשך חמישים שנה מפעל ספרותי כביר הכולל למעלה משלושים מחזות, רומאנים וסיפורים. הוא הצטיין הן כמחזאי הן כמחבר רומאנים ובשני סוגי יצירות אלו נשאר תמיד משורר. תחילה היה נטוראליסט, האיר פינות חשוכות בחיי החברה המודרנית. האדם הוא מרכז התעניינותו. כל יצירתו אינה אלא שרשרת ארוכה של מלחמה סוציאלית, ביצירתו חלו חליפות, הוא מחליף את השירה בפרוזה ולפעמים הוא מצרף את שתי הצורות כגון ב“עליית נשמתה של חנה’לה”. חיי הסבל מתוארים בפרוזה והחלומות על כניסה לגן העדן — בחרוז. רבים סבורים, שדבק בו בהאופטמאן מתכונת הפסל, ענף אמנותי שעסק בו בנעוריו. דמויותיו הספרותיות פלסטיות הן. בין כשהן שייכות לעולם המציאות בין אם הן לקוחות מעולם החלום ובין אם הן תועות בין דרישות המציאות והרוח. הדמויות המרובות מצטרפות למסכת שלימה. האופטמאן דן בשאלות החברה, המדיניות, נאמנות, הדת, החיים והמוות, הטבע והרוח ובראש וראשונה בשאלות האהבה. הוא מצטיין גם בשטח הקומי גם בשטח הטראגי ואף ניסה ידו בטראגיקומדיה, כגון “החבר קראמפטון”.

אופיינית להאופטמאן השתפכות הנפש כגון זו שב“מיכאל קראמר”, האומר לתלמידו: “שעה שהדבר הגדול בא לו לאדם בחייו, שומע אתה, מתנדפות כל הקטנות כעשן. הקטנות מפרדת, הגדלות מאחדת, רואה אתה. רצוני לומר: כן צריך להיות. המוות הוא לעולם דבר גדול, שמע נא: המוות והאהבה. שים נא לב לזה… עזה כמוות אהבה, אומרים. אבל סרס את המקרא ואמור: כי רק כאהבה המוות… המוות — זוהי היצירה הרבה ביותר של החיים. זוהי יצירה גדולה של האהבה הנצחית… איפה נמצא חופנו? אי מחוז חפצנו? למה נגיל ונרעד לפעמים אל אשר לא נדע? אנחנו הקטנים, העזובים במרחביה. כאילו ידענו לאן אנו הולכים. גם אתה, בני, שמחת אלי גיל! — ומה ידעת? — מצהלות הארץ לא המה? שמי הכוהנים לא המה! לא זה ולא זה. ומה, איפוא, מה זה יכול להיות לאחרונה”.

האופטמאן אהב במיוחד לתאר מרידות. ב“האורגים” תואר מרד בעלי המלאכה בשנות הארבעים. הסופר מתאר בחיבה ובמסירות את עניים של החלכאים ואין ספק שהוא מתייצב לצד הפועלים, אף כי עלילת המרד נפסקת באמצע. “פלוריאן גייאר” מתאר את מרד האיכרים במאה השש עשרה. וכשם שב“אורגים” רואים אנו אורגים וחרשתנים, כך רואים אנו כאן איכרים ואבירים. גם המרד הזה נכשל כמרד “האורגים”, המרד הגדול אינו עולה יפה לדעת האופטמאן. “היודעים אתם מה עשיתם” צועק פלוריאן גייאר — העסק הטוב יותר, הדבר ההגון, הדבר הקדוש, אלוהים מסרו פעם לידכם ואולי לא יוסיף לעשות כזאת. בידכם היה כמרגלית בדיר חזירים… כל אחד מכם חשב כאותו שוטה בקומדיה: מן הדין שאני אמלוך, מוקיונים הייתם ועבדי הממון". המבקר התיאטרוני הגדול, אלפרד קאֶר, שהיה אחד הלוחמים הגדולים למען יצירתו של גרהארט האופטמאן, הביע את הסברה, כי מה שפורסם על ידי הסופר אינו אלא אחת הנוסחאות ולעולם לא הנוסחה האחרונה. הסופר ראה או הרגיש דבר מה ותיאר ביצירתו רק את אשר הרגיש או ראה. לא תמיד נתן לנו דראמה שלימה. תכופות נשמעת במחזותיו נגינה אחת, נגינה בודדת ללא צירופים, כאובדת ותועה בכלל העולם, אך נגינת אומן. לפעמים דווקא היא מושכת אותנו באהבה מיוחדת ואנו נכבשים לתמונה אחת, להלך רוח אחד או לדמות אחת.

השלטונות הגרמנייים לא חיבבוהו ביותר. גם משהוכתר בפרס נובל הורה הקיסר ווילהלם השני שלא להעניק לו את פרס־שילר, כיון שהיה מחברם של “האורגים”. הפרס החשוב ניתן לסופר חסר־חשיבות בשם יוסף פון לאוף, שגילה נאמנות לבית המלכות. על היחסים בין האופטמאן לתומס מאן ועל שנותיו האחרונות של האופטמאן מוסר ראובן בייזר פרטים מעניינים מאוד. הוא כותב. שבנובמבר 1922 חגגה גרמניה את יום הולדתו הששים של האופטמאן. תומאס מאן הקדיש נאום למאורע זה, הוא פונה להאופטמאן כסופר “האורגים” ו“חנה’לה” ומכנה אותו “מלך”. תומאס מאן כתב “כי מלך הנך כיום, מי יכחיש זאת, מלך עממי באמת…” נאומו זה של תומאס מאן עורר אי־רצון, כי חסידי המונארכיה והלאומנות הגרמנית התרעמו עליו על שלא היה מוכן להתייצב כגורם נגדי לעומת ההומאניזם הדימוקראטי של האופטמן.

כעבור שלושים שנה כמעט, בשנת 1952, העלה תומנאס מאן שוב על נס בנאום אזכרה את העממיות שבמפעלו הספרותי של האופטמאן, אשר כיוון ביצירותיו היפות והטובות ביותר אל אנשי העם וצמח מאהבתו אליהם.

ב־1923 נסע תומאס מאן לטירול הדרומית. שם הוא נפגש עם האופטמאן. האופטמאן חיבר אז את הרומאן שלו “אי האם הגדולה” ואילו מאן עסק ב“הר הקסמים”. תומאס מאן שרוי היה בתקופת משבר רוחני. הוא כותב: “הייתי במצוקה סיפורית, תרתי אחרי דמות שחזיתיה מבחינת הקומפוזיציה שלה זה מכבר”. קווי דמותו של האופטמאן, אורח דיבורו ועוויות פניו, המיוחד שבהופעתו השפיעו על אותה דמות ברומאן של מאן. בעת פגישתו עם האופטמאן אמר תומאס מאן פתאום לעצמו, כפי שהוא מעיד: “זהו האיש”. כך נולדה דמותו של מינהר פיטר פפרקורן אשר ב“הר הקסמים”. ב־1924 יצא לאור “הר הקסמים” ומאז החלה דרכו של הרומאן בספרות העולם.

באחד עשר באפריל 1925 שיגר תומאס מאן מכתב ממינכן אל גרהארט האופטמאן. מכתב זה פורסם לראשונה בהסכמת מחברו, על ידי פרופ' ד"ר הנס מאיר, מחבר המונוגראפיה על תומאס מאן, בשנת 1954. מכתב זה, בו נאמרו בין השאר, דברים מפתיעים ביותר, הפך לסנסציה. “גרהארט האופטמאן היקר, הדגול והנערץ, הנח לי סוף סוף לכתוב לך — כותב תומאס מאן. נוקף אותי מצפון רע, יודע אני כי חטאתי. אני אומר חטאתי משום שלמלה זו נודעת משמעות כפולה: היא חזקה וקשה, כראוי, אך עם זאת, במקרה מסויים של צורך, גם מלה טובת לב, אינטימית ואפילו הומוריסטית שאמנם כוחה אסור שיהיה יפה לגבי מעשים שלא ייעשו. ניתן לי להגיד, כי חטאתי כשם שילדים חוטאים. האמן לי ואני מאמין כי תעשה כן: יש בי הרבה יותר מילד האמנות שמשערים כל אלה המפטפטים על “האינטלקטואליזם” שלי, ומשום שגם אתה הנך ילד האמנות, ילד נשגב, מלא הבנה ורחמים של האמנות, הרי תקוותי אתי, כי על ידי שורות אלו אזכה לסליחתך… חטאתי כלפיך. גרמתי לך עוול, אבל הצדק היה אתי. אינני טוען, כי ההצלחה מקדשת את האמצעים. אבל האומנם היו אמצעים אלה, היתה הרוח בה השתמשתי לגבי ענינים אנושיים חסרת דרך ארץ, רעת לב, חורשת מזימות? האופטמאן היקר והנערץ, זה לא היה ככה. אני מתעלם ממה שאתה יודע: כי אף אחד שאינו מכירך מקרוב, בכלל “לא ירגיש דבר”, כי בדיבור אחד, ענין זה לא נעשה פומבי. זה אינו מוסיף להצדקתי. תמיד ידעתי וטענתי, כי זהו ענין שביני ובינך. אבל ידידך הקרובים ביותר, תלמידיך ומעריציך הגיבורים שפירא, לרקה היימן, אוילנדברג, שיכלו מכל מקום “להרגיש” משהו על ידי הדמות, האומנם התרעמו על כך והתקוממו נגד זה? עובדה היא, הם לא עשו כך בחלקם. הם דווקא עשו את ההיפך ותופעה מוזרה זו, כך סבורני, צריכה היתה להשפיע גם על כעסך שלך…”

האופטמאן לא כעס. הוא קיבל את “דיוקן הרומאן” שלו בהבנה ובשקט. הוא קרא את “הר הקסמים” המושלם בהתפעלות רבה. הוא היה, כמו תומאס מאן, רחוק מכך להניח כי ינצלוהו לעומת ה“אחר”. גדולתו ההומניסטית התבטאה גם בסובלנותו כלפי הזולת. אפיזודה זו בין מאן והאופטמאן בענין דיוקן דמותו ב“הר הקסמים” מסייעת להבין יותר טוב את האופטמאן כאדם וכאמן ולהעריך נכונה את תכונותיו החיוביות ואת חסרונותיו. האופטמאן כתב בשנת 1937 ברפאלו מערכון בשם “המחשכים”. הוא הקדיש את המערכון לזכר ידידו היהודי, מכס פינקוס. מקום עלילת המערכון בעיירה שלזית והזמן — 1934. האופטמאן כותב ביומנו שהעלימו את מותו של “היהודי המלכותי”, כדי למנוע מוסר כליות מן העיר שהיתה חייבת לו תודה מרובה. באורח חשאי מוצא המת מן הבית. שומעים את טרטור עגלת המתים בכניסה. כאורח נוצרי יחידי משתתף בסעודה אחר ההלויה החגיגית הסופר הרדברג ורעיתו — דמות בה עיצב האופטמאן דיוקן ספרותי של עצמו. כלא־יהודי יחידי העז להיות נוכח בעת לויית ידידו. בנאום ההספד שלו מבליט הרדברג־האופטמאן לא את זכויותיו של הנפטר כאיש עסקים, אלא מעלה את ערכו כמייסד של ספריה עצומה. מעשה זה נראה בעיני הסופר ההומניסטי כזכותו הגדולה ביותר של הנפטר. הרדברג נושא גם את דברי הנעילה המכילים את המפתח לרעיון היסודי של המחזה: “לא רק אתם היהודים! זה פוגע בכולנו”.

מובן שמערכון זה שהכיל האשמות לא יכול היה לראות אור בתקופת הנאצים ולא נכלל משום כך גם בהוצאה כוללת של כתביו. מערכון זה זורק אור על התנהגותו של האופטמאן בשנים האחרונות של השלטון הנאצי בגרמניה. יחד עם זה אין ספק בדבר שהסופר נקט עמדה של אי הכרעה ושל תנודות בהשקפת עולמו אחר עליית הנאצים לשלטון, התנהגות האופיינית לכל מהלך חייו. האופטמאן לא הלך לגולה כדוגמת האחים מאן וסופרים רבים אחרים. הוא גם לא השמיע תגובה ברורה של שלילת הנאציזם. הוא השלים עם כך ששליטי “הרייך השלישי” השתמשו לרעה למטרות תעמולה הן בשמו הגדול והן ביצירתו הספרותית. האמת היא שהסופר הישיש חי את חווית מלחמת העולם השניה והתמוטטות גרמניה בבדידות עמוקה. מעטים יודעים שהסופר הישיש נתון היה במצב חומרי קשה ונאלץ להתקיים בדחקות, תוך חרדה לקיומו הכלכלי. יוצא איפוא ששום תועלת חומרית לא קיבל מן הנאצים. הוא נמלט למולדתו השלזית, לאגנטנדרף ליד הירשברג, ושם הא נפטר ב־1946. אמנם השלים עם כך שהשתמשו בשמו לרעה, עובדה היא שהוא עצמו לא שירת אף פעם את הפאשיזם. משום כך נטרו לו השליטים הנאצים איבה עמוקה והוא נשאר חשוד בעיניהם. בהוראות מדוקדקות של משרד התעמולה הנאצי נקבע בכל מקרה מה מידת הכבוד שיש לחלוק לגרהארט האופטמאן ולהצגת אחד ממחזותיו. רק בשירו “החלום הגדול” אשר חיבר לעת זקנה נתן הסופר ביטוי למרירות שנצטברה בלבו במלים רוטטות, נוכח הברבאריות הפאשיסטית ומצוקתה הרוחנית של גרמניה.