(1906 – איטליה)

נולד בוואלדיקאסטלו בלוקה ב־27 ביולי 1833 – מת בבולוניה ב־15 בפברואר 1907.

הוא היה בנו של רופא, ובעודו צעיר התעניין בספרוּת הקלאסית ובגדולי משוררי איטליה: דנטי, טאסוֹ, אלפיירי. לוּקה סופחה לטוסקאנה ב־1847, וקארדוצ’י למד באוניברסיטת פיזה, בה רכש לו בשנת 1855 את התואר דוקטור לפילוסופיה. שנים אחדות עסק בהוראה פרטית ואחר כך נתמנה בשנת 1861 למרצה לספרות איטלקית באוניברסיטת בולוניה, תפקיד בו כיהן למעלה מארבעים שנה. פירסם שורת מחקרים בתולדות הספרות וערך הוצאות של השירה האיטלקית הקלאסית, לרבות שירי לורנצו דה מדיצ’י. ב־1881 פירסם את האוסף “השירה הבארבארית במאות ה־15 וה־16”. חשיבותו העיקרית – בשטח השירה. הוא נחשב לגדול משוררי איטליה במאה האחרונה. שיריו מצטיינים בעושר רעיוני, בסגנון מזהיר וביפי הלשון. הוא לחם בשצף־קצף בכנסיה ובדת. היה פאטריוט נלהב, תחילה רפובליקאני ואחרי כן מלוכני, אך תמיד תמך במאבק עם אוסטריה ולמען העצמאות.

שיריו הראשונים כונסו בספרו “חרוזים” (1857), “הימנון לשטן” (1865) שעוררו מחלוקת קשה. גם הקובץ “אודות בּארבאריות” (1887) עורר מחלוקת בגלל השימוש בקצב השירים הקדמונים. הקובץ האחרון של שיריו הוא “חרוז וקצב” (1901). כל כתביו הופיעו ב־20 כרכים בין 1889 ל־1909. בשנת 1890 נבחר לסינאט והיה זמן מה גם ציר הפרלמנט.

הוכתר בפרס נובל לספרות “לא רק בגלל ידיעותיו המרובות ועבודותיו בשטח המחקר אלא בעיקר לאות הוקרה על האנרגיה הפלאסטית, עושר הסגנון והכוח הלירי שבהם מצטיינות יצירות־המופת שלו בשירה”.

קארדוצ’י נולד בעיירה קטנה בטוסקאנה, ואמנם ניתן למצוא ביצירותיו אותה שלימות הצורה האופיינית לאמניה הגדולים של פיראֶנצה. מוצא אתה ביצירות הללו את כל רעננות העיר, את עליצותה ואת רגשנותה הנלהבת. רגשנות זו באה לידי ביטוי גם בשטח הפוליטיקה. קארדוצ’י נחל אותה מאביו. האב, הרופא, היה “קארבונארו” מסור ואף הלך לכלא על השקפותיו הפוליטיות. לא ייפלא איפוא אם גם נפש בנו היתה ספוגה קנאות והתלהבות למען המהפכה. אביו היה מורו ורבו הראשון, ורק לאחר זמן החלו מוריו הנזירים לרסן את נפשו, נפש האמן התוססת שלא ידעה מנוחה. בגיל עשרים ושתים הוסמך להוראה בפיזה, ומיד לאחר מכן ניתנה לו משרה בעיירה קטנה בטוסקאנה, בה פירסם את ספר שיריו הראשון. הביקורת לא קיבלה את המשורר החדש באהבה ובהוקרה אלא בעין זועמת. והוא קיפח עד מהרה את משרתו בשל השקפותיו הפוליטיות והדתיות. הוא עבר לפירנצה וניסה למצוא מחייתו בעריכת יצירות הקלאסיקנים. אגב עבודה זו הגיע לידי התעמקות יתירה ביצירה הקלאסית. כשזכה לאחר זמן במשרת הוראה בפיסטוייה הקים משפחה. לא יצאו ימים מרובים עד שהופנתה אליו תשומת לבם של השלטונות והוא נתמנה למרצה באוניברסיטת בולוניה. מאז הקדיש קארדוצ’י את חייו לשירה, להוראה, למשפחתו, אולם בראש ובראשונה לרגש הפאטריוטי. הוא היה לוחם מטבעו והמערבולת הפוליטית גרפה גם אותו. טובת המולדת הדריכה אותו בכל צעדיו. מעט מעט נתקרב לשושלת סבויה והשלים עמה. בגיל חמישים וחמש נתמנה לסינטור, וכעבור עשר שנים, כשתקפתהו מחלה, נאלץ לוותר על ההוראה, בה עסק בהתלהבות ומתוך רגש חובה ארבעים שנה.

ביצירותיו הראשונות מתגלה הרגש הלאומי העז, האופייני לו. את קובץ שיריו הראשון שהופיע ב־1857 הוא הקדיש לזכרו של ליאופארדי, ועוד אז פתח במלחמתו למען הקלאסיקנים. מדיניותה הפחדנית של ממשלת איטליה החדשה פוגעת ברגשו הלאומי, והוא מפנה נגדה את זעמו ולעגו המר. אף על הכנסיה לא חס ותקף אותה תכופות. היקף שירתו מתרחב, השקפת עולם עליזה יותר משתלטת עליו והוא עצמו שואף למנוחה, כפי שהוא מתוודה בשירו הנעלה, “שיר אהבה”. עם זאת אין הוא יכול להתכחש לאופיו המהפכני והוא שר שיר תהילה לגיבורי המהפכה הצרפתית הגדולה. אותה שעה גוברים בו הגעגועים על יפי העולם ההילני וב“אודות הבארבאריות” מתרוממת אמנותו לפסגות הכוח והיופי. ביצירה זו מוצאים אנו הרמוניה שלימה של סגולות נפשו הפיוטית. אנו חשים את התלהבותו ליפי הטבע, לתהילת המולדת, לזכויות האדם ולהערצת העבודה. הוא נהפך לחוזה הגדול של איטליה השלישית, השר שיר תהילה לגיבורי החירות ומתאר בתמונות מזהירות את יופיה של איטליה. באותו פרק זמן מוצאים אנו נושא חדש בשירתו – הערצת האהבה והמשפחה. בימי נעוריו “לחץ את לבו ביד ברזל”, כפי שמגדיר אחד המבקרים, ודיכא רגשות אלה. לפתע מתפרצים הם ומקרבים אותו אל האין־סוף, לסוד הנצחי ולאמונה.

שירתו מצטיינת בכוח עז ובמשמעת ברזל של אמן. תמונותיו והשוואותיו עזות־ביטוי; שיריו מצטיינים במוסיקה פלאית; אולם לעולם אינו מקריב את הרעיון על מזבח הקצב והמוסיקה. וקוויה היסודיים של שירתו הם הערצת חיי חכמה וגבורה, שיתוף ההלכה והמעשה, הערצת היופי הן בתקופה העתיקה והן בתקופה החדשה, טיפוח הזכרונות הלאומיים הנעלים והשאיפה לתהילה חדשה. אנו מוצאים בשירתו הרמוניה מופלאה של ההגיון והרגש, שיווי משקל נדיר, חריפות פלסטית ואמנות מושלמת שהפכה אותו בעודו בחייו לקלאסיקן.

גדולתו באה לידי ביטוי לא בשטח השירה בלבד, אלא גם בשטח הפרוזה. הוא היה גם מבקר חשוב ונואם מזהיר. הוא ידע לבטא את רעיונותיו במקוריות אינדיבידואלית ובצורה בלתי אמצעית. מאמריו היצוקים בכשרון בלתי רגיל מצטיינים בשנינות, בסאטירה ובססגוניות רבה. אישיותו הלוחמת התבטאה גם בפרוזה, וברשימות הביקורת הוכיח, שהוא מסוגל לצייר פורטרטים נהדרים גם במסות גם בנאומי זכרון לרגל הזדמנויות חגיגיות. הוא ידע להפוך בכוחו הפיוטי פרטים יבשים של ההיסטוריה לצבעים מרהיבים ומרתקים. בין יצירותיו המושלמות העולות לדרגה קלאסית יש להזכיר במיוחד את מסותיו, בהן קבע את מקומם של משוררי איטליה בפנתיאון הלאומי, שכן היו בעיניו המשוררים גיבורים לאומיים, ומקור שירתם העיקרי הוא הרגש הלאומי, והמשורר אינו אלא בונה הרעיון הלאומי הגדול ולוחמו הנמרץ.