(1907 – אנגליה)

נולד ב־30 בדצמבר 1865 בבומביי – מת ב־18 בינואר 1936 בסוסקס בבורנוואש.

אביו, הפסל, הצייר והסופר ג’ון לוקבוד קיפלינג כיהן כמנהל מוזיאון בהודו. רודיארד חונך באנגליה, אולם שב להודו בשנת 1882 ככתב עתון שיצא לאור בלאַהוֹר וכעורך העתון “חלוץ” באלאהבד. בשנת 1887 ניתנה לו הזדמנות לסייר ברחבי הודו. הוא תאר את רשמיו בספרו “ספורים פשוטים מן ההרים” (1887) וב“סטאלקי ושות'” (1899). הוא הרבה לנסוע. הוא ביקר ביפאן, באפריקה הדרומית ובאוסטריה ועשה שבע שנים באמריקה הצפונית.

יצירתו החשובה ביותר היא “ספר הג’ונגל” (1894) שזכתה להצלחה גדולה ביותר עד שכעבור שנה נתבע לפרסם את המשכה בשם “ספר שני של הג’ונגל”. הספרים קושטו בציוריו של אבי המחבר. הספר תורגם לכל לשונות־התרבות. ספרו האחר שזכה לפופולאריוּת בלתי־רגילה הוא “קים” (1905), “רומן על הודו המודרנית”. אך השירים והבאלאדות שכתב זכו להצלחה אף גדולה מאשר ספרי הפרוזה. בין השירים – “הבאלאדה על המזרח ועל המערב”, “לוּ”. הוא ביטא במיוחד את מצב רוחו של החייל הבריטי והופיע כתומך נלהב של האימפריאליזם הבריטי. שיריו כונסו בקובץ בשנת 1925.

הוא הוכתר בפרס נובל לספרות “על כוח ההסתכלות, דמיון מקורי, כוח עז של תפיסה ותיאור המאפיינים את כתבי סופר זה בעל השם העולמי”.

קיפלינג הוא מחברם של שני הספרים החביבים ביותר על הנוער בשני הדורות האחרונים. הוא חיבר את אחד הרומאנים העדינים ביותר, הרומאן הדן בבעיית האמן, “האור שנכשל”. הוא חיבר את השירים שנתחבבו ביותר על הצבא הבריטי, “ארוכה הדרך לטיפאֶרארי” ו“בלדות הקסרקטין”. הוא חיבר כארבעים כרכים של רומאנים, שירים, סיפורים, רפורטאז’ות ספרותיות וספרי ילדים. הוא היה סופר פופולארי בשטחים אחדים, וקשה לשבצו במסגרת מסויימת. יש רואים בו ידען עמוק של נפש האדם כקונראד ויש המדמים אותו לג’ק לונדון. הגורם לתוהו ובוהו האסתטי השורר סביבו מקורו כנראה בכך, שקיפלינג חורג מן המסגרת הרגילה והמקובלת. הוא לא הקדים את דורו ולא פיגר אחריו. בין השאר הוא גם אחד האמנים הראשונים של סוג ספרותי חדש: הרפורטאז’ה הגדולה המתעלה לדרגת ספרות ושערכה אינו חולף עם הזמן. מצד אחד זקוק היה למסגרתה של הממלכה הבריטית העולמית, כדי לכתוב את אשר כתב, מצד אחר זקוק היה לחוסר כל מסגרת ולאופק האינסופי כדי שיפרח. נוסף על כך הצטיין בדמיון היודע להחיות את העובדות. לשונו עשירה ושופעת בסגנון ובאוצר מלים.

מקום הולדתו, בומביי, השפיע עליו כל ימיו. בתור ילד למד להכיר את חיי הילידים ואף את שפתם. הוא חי בשני עולמות. גם בעולם ההודי העצום וגם בעולם המצומצם והקטן של המעמד השליט. עוד בימי נעוריו עלה בדעתו הרעיון העשוי לשמש מפתח לכל יצירתו האומר, שהסופר אינו אלא חייל הקהיליה הבריטית הגדולה הבאה לשתול תרבות ושלום. אחת ממטרותיו היתה חינוכית, היינו: יש לחנך קצינים מצויינים במושבות, קצינים המוכנים לסכן את חיי עצמם ולחוס על חיי הזולת. קצינים הנכונים לשאת באחריות למעשיהם ושאינם להוטים אחר התהילה. קיפלינג סבור היה, שיש להכשיר קצין מושבות לתפקידו כפי שמכשירים שופט, רופא וסוחר. יש לחנך גברים, שיהיו בני אדם שלימים בכל המובנים; והאמצעי החינוכי הטוב ביותר הוא המופת וההבנה. מבית הספר האנגלי חזר קיפלינג להודו, ובתורת עתונאי ניתנה לו אפשרות מצויינת להכיר את חיי הודו ואת הבעיות הקשורות בה. ספריו הראשונים הם רפורטאז’ות־מופת. הוא מצייר תמונות על עולם ועל עולמות. הוא משתקע באמריקה, נושא שם אשה. אולם מלחמת הבורים מטלטלת אותו לאפריקה. עוד לפני הגיעו למחצית ימיו, כבר הספיק לסגל לעצמו ידיעות מרובות על ארבע יבשות; הוא הרחיב את אופקיו כפי שמסוגל לעשות אזרח הקהיליה הבריטית. עם זאת היה עתונאי־אמן מחונן וסופר בחסד עליון. לעולם לא ידע אסכולה ספרותית מהי. כחובתו האחת והיחידה ראה את התפקיד לעקוב אחר הנעשה ולתארו בנאמנות.

כשרון הסתכלותו מגיע לשיאו בסיפוריו. מי אינו יודע את תולדות מאוגלי. הילד המתחנך בין חיות הבר של הג’ונגל? קל לגלות בספר זה אותה התלהבות לטבע האופיינית לרוסו המגיעה לידי איבה אל החברה. קל להגיע למסקנה זו, אולם ספק אם היא נכונה. קיפלינג מצטיין בהתבוננות בחיות, ותיאורו הוא אמת מהתחלתו ועד סופו, אולם כל החיות הללו מסמלות את המידות הטובות והרעות, שקיפלינג מקבלן או דוחן בהתלהבות. מאוגלי לומד בקרב החיות משמעת, עקשנות, והקרבה למען הציבור. כאן ערכו המוסרי של הספר. יש בו פחות דמיון מאשר אנו סבורים אחר קריאה ראשונה. יש בספר אכסוטיקה המתוארת על ידי סופר שהוא ספק עתונאי ספק חוקר טבע. אחת היא לו אם הוא מחיה חיות הדומות לבני אדם, אם דמויות מיסתוריות המגיעות אלינו מן הממד הרביעי, חפצים, קטרים, חלקי אניות המצטיינים לפעמים בסגולות אנושיות. הוא רואה תפקידו ב“צילום” של העתונאי המתבונן בחיים.

לעתים רחוקות מוצאים אנו בו קומפוזיציה בצורת רומאן. הקומפוזיציה חסרה בספריו הדומים לרומאנים. הצורה החביבה והמקובלת עליו ביותר היא שורת הרפתקות ומעשיות הקשורות זו לזו בקשר רופף. אם “קים”, נדודי יתום בהודו, אם תעלולי שלושה חיילים אנגליים, שכל אחד מהם מדבר בניב המיוחד לו. ככלות הכל הם רומאנים, שלא נערכו עריכה סופית. הרומאן המצטיין בקומפוזיציה הוא “הקפיטנים אמיצי הלב” המתאר תולדות בן מיליונרים מפונק המתגלגל בין דייגים פשוטים, והם הופכים אותו לבן אדם. תיאורו של הצייר העוור מתעלה לדרגה של אמנות מזוקקת. קיפלינג מוכיח ביצירתו זו, שמסוגל הוא להתגבר על הקשיים שבמתן צורה אמנותית מובהקת, והרומאן שופע תיאורים אינטימיים עדינים. חלק ניכר מספריו הם קובץ של סיפורים או תיאורים קצרים מרוב חלקי תבל, דמויות מעניינות, מקרים יוצאי דופן. הוא פיזר את שיריו ביצירות הפרוזה, אפילו ב“ספר הג’ונגל” מוצאים אנחנו שירים. בכרכים אחרים של סיפוריו מוצאים אנו שירים כמבוא כמעט בראש כל סיפור. הוא חורז חרוזים בכשרון ובקלות, הרי הוא “מיליונר המלים”. שפתו עשירה בגוונן המקומי של ארבע יבשות. הוא העשיר את שפתו בנוסחאות ובפתגמים והביע בקלות בלתי רגילה בשיר ובפרוזה את תמצית השקפת עולמו או את רשמיו. מובן שאין הוא ליריקן גדול. אף כי העושר הביטויי הנוצץ הכשירו לחיבור שירים אקטואליים בימי מלחמת העולם הראשונה. הוא לא היה פאציפיסט במובנה המקובל של המלה וראה תמיד את שלום העולם במסגרת שאיפות הקהיליה הבריטית, שהיתה קדושה לו מכל. לא בכל שטח אמנותי חרש חריש עמוק, אולם לעתים קרובות חרש חריש רחב. בזכות ידיעותיו, ניסיונותיו, סגנונו, דמיונו והסתכלותו החריפה תופס הוא מקום במיוחד במינו בספרות. הוא תפס את מקומו, מקום מיוחד במינו, עליו ישמור עוד זמן רב.