(1904 – ספרד)

מת שם ב־14 בספטמבר 1916

נולד במדריד ב־4 באפריל 1833 –

למד באוניברסיטות מוּרציה ומאדריד והקדיש את עצמו תחילה למאתימטיקה ולמכניקה ואחרי כן לכלכלה פוליטית ולשאלות המסחר. הוא פירסם מאמרים ומחקרים המוקדשים לנושאים אלה. מהפכת 1868 הפעילה אותו גם בשטח המדיניות, נבחר לציר הפרלמנט ובשנת 1873 כיהן בתפקיד גבוה במשרד החינוך. כעבור שנה פרש מחיי הציבור והקדיש את חייו לספרות בלבד. המתימטיקן המקצועי, הטכנאי המנוסה, המומחה לבעיות החברה והמדינאי זכה להצלחה גדולה בדראמה הראשונה שלו שהוצגה ב־1874 ותורגמה מאז לשפות רבות. למעלה מששים ממחזותיו הוצגו במשך הזמן על הבמה הספרדית. גם הדראמה השניה שהוצגה כעבור שנה זכתה להצלחה, אולם הדראמה השלישית שנכתבה בחרוזים, העניקה לו את הפרסום הגדול ביותר הן בספרד והן בעולם. אם כי יש לראות בו רומנטיקן, מחזותיו מצטיינים במידה מסוימת בהשפעה של דיומא הצעיר ומחזותיו האחרונים מראים גם השפעה חזקה של איבסן. הוא הצטיין בעיקר באקספוזיציה וידע לרתק את תשומת לב הציבור בגלל מקוריותו, שנינותו ויכולתו התיאורית.

פרס נובל לספרות, שנתחלק בינו לבין מיסטראל, הוענק לו “**על פעילותו הספרותית המזהירה והמקיפה שהודות לה הוא הצליח להחיות את המסורת הגדולה של הדראמה הספרדית בצורה עצמאית ומקורית”.** בשנת 1885 הופיע מבחר יצירותיו הדראמטיות בשני כרכים.

אצ’יגראי הוא נציגה המובהק ביותר של ספרות ספרד במאה התשע עשרה, שכן הוא ספרדי בחלבו ובדמו ובן מובהק למאה התשע עשרה ולמורשת הספרות הספרדית הלאומית מן המאה השמונה עשרה. קסמי הרומאנטיקה, ויקטור הוגו ובלזאק, הנאטורליזם הצרפתי, איבסן והסימבוליזם, שהיפרו את הספרות הספרדית, – כל אלה אינם באים בשום מקום לידי ביטוי מושלם כביצירת חייו של אצ’יגראי. הדברים מגיעים לידי כך שהביקורת רשאית לתבוע ממנו את עצמאיותו הוא ואת מקוריותו הוא. לכתחילה לא נשא נפשו כלל להיות סופר. אף כי בגיל צעיר החל בשירה לא בחר בדרך הספרות אלא משהגיע לגיל ארבעים. הוא היה מהנדס, מתימטיקאי וכלכלן. מחצית חייו הראשונה היתה מוקדשת למחקר. מאמריו המדעיים, ביקורת המתימטיקה הפיסית, היו מנציחים את שמו, על כל פנים במולדתו, גם לולא נעשה למחזאי בעל שם עולמי. עם זאת מצא לו שהות לעסוק בפוליטיקה: בשנת 1870 נבחר לציר הפרלמנט ובשעת מותו היה חבר הסינט. בשנת 1873 היגר לפאריס. בימים ההם עבר עליו משבר חייו הגדול, שהמריצו לנטוש את הפוליטיקה. אז גילה את יעודו האמיתי – בספרות. לא היה כל הכרח שיעבור לפאריס כדי לרענן את חיי הרוח. הזרמים הספרותיים של המאה התשע עשרה השפיעו בספרד כבשאר ארצות אירופה אולם אלמלא זועזעו מוסדות חייו, לא היה עולה לעולם על פסים חדשים.

בשנת 1874, שנה אחר הגירתו לפאריס, הוצג מחזהו הראשון, מערכון קצר בחרוזים. ההצלחה האירה לו פנים בקנה מידה בינלאומי בזכות העלילה המרתקת במחזותיו והדו־שיח השוטף. במחזותיו אתה מוצא את אותות השפעתם של הרומאנטיקה ושל הנאטוראליזם, במחזותיו באים לידי ביטוי מלבד אחד הנושאים החביבים ביותר על הרומאנטיקה – גבורת ספרד בהיסטוריה הקדומה שלה – גם בעיות והסתבכויות של החברה המודרנית והשקפת עולם המבוססת על מדעי הטבע. אף כי ספג השפעה מגוונת הן בטעם והן בהשקפת עולם, לא שירת מעולם זרם מסויים. הוא הצטיין בעניניות, המוכיחה את כשרונו כמחזאי. הנפשות הן המדברות ולא המחבר. אין הוא מתערב בהשקפותיהם המדגימות בכל מחזה את הבעיות המעניינות והאקטואליות של אותם הימים. הוא הצטיין בהומניזם עמוק. ובכל מחזה ניסה לפלס דרך נצחון לא להשקפת עולם, אלא לעקרונות מוסריים. מקור כוחו הדינאמי הנדיר דמיונו הפורה, המסוגל לרחף בכל הכיוונים. תחילה קבע את רעיונו היסודי של המחזה בין אם הוא ביטוי לרגש או לאופי, ולאחר מכן המציא את עלילת המחזה. רוח הדראמה הספרדית העתיקה, הפאתוס הנלהב והקצב הפועם משפיע גם על אצ’יגראי. אנו מכירים זאת בעיקר מפארודיות על נושאי האבירים הרומאנטיים. אולם לא המסורת עשתה אותו לסופר גדול, אלא דווקא הטעם החדש, הצורה החדשה אשר הוא שהפך אותה בארצו לבימתית. הוא העלה על הבמה לראשונה את הבעיות הנפשיות המודרניות, את הסכסוכים האזרחיים, שהדראמה הספרדית לא יכלה לדעתם, בעיות משפחה, כבוד ואהבה בחברה המודרנית.

הוא למד מן הספרות הצרפתית, שקהל התיאטרון אינו מתעניין בערכים מוסריים מופשטים, אלא בשאלות אישיות של בשר ודם. חושו הבריא נתן לו את אומץ הלב להעלות על הבמה נושא חדש לגמרי בספרות הדראמתית הספרדית, את הבגידה. הוא העז להעלות על הבמה גם את ההתאבדות, אף זה חידוש על הבמה הספרדית.

גורמיה העיקריים של הדראמה הספרדית הקלסית כגון: הדיקציה הרחבה, הצליל המוסיקאלי העשיר של החרוז וההתנגשויות המסוגננות של הרגשות, נעדרים מבית הנשק של אצ’יגראי. הוא נזקק לאפקטים חדשים, כדי לעורר מתיחות. הוא רדף אחר ההשפעה הבימתית החזקה, ממש כפי שעושה זאת היום סרט הקופה, הנועד להמונים רחבים. הוא היה מעונין בראש וראשונה בריתוק דמיונו של הקהל לשעות המעטות שהקהל שוהה בתיאטרון. מורגש היום בסצינות רבות, שהמחבר נתכוון להפיק מהן השפעה על הקהל. אין כאן עצמת הברזל של הגורל שאנו חשים בה במחזות איבסן, ולעתים תכופות חסר הקשר הפנימי; הכוונות מעורפלות ומצבים נפתרים בצורה מלאכותית. הוא הקריב קרבנות רבים על מזבח ההשפעה, ביניהם את מראית העין, את תום הבלתי אמצעיות, וכשהיה צורך בכך גם את רמתו הכללית של המחזה. “גאליאוטו הגדול”, “קדוש או מטורף?”, “הכתם המנקה”, הם שמות שזכו להצלחה גדולה עד כדי כך שהיו לאמרות־כנף. שיני הזמן כירסמו ברוב מחזותיו, ושוב אין מעלים אותם על הבימה בעשרות השנים האחרונות. ביקורת של דורו הרכינה דגלה לפניו ושמו נחרת בזכרון דורו, והיום הפכו המחזות לחומר קריאה בעיקר. אחדים ממחזותיו כגון “גאליאוטו הגדול” מגלים שהושפע השפעה רבה מקאלדרון, “בנו של דון חואן” הושפע מ“רוחות” של איבסן וישנם מבקרים הסבורים שאחדים ממחזות איצ’גראי אינם אלא פארודיות על מחזות איבסן שנכתבו בלי שהמחבר ירגיש בכך.

אם כי הוא נשכח היום והעולם התרבותי שלנו אינו זוכר את שמו, הוא נחשב בספרד עד היום למלך המשוררים בתקופה מסויימת, כמחזאי שכבש לספרות עמו בימות תבל. הוא כבש לעצמו מעמד של קלאסיקן בספרות ספרד ולא רק על ספסלי בתי הספר.