(1908 – גרמניה)

נולד באיריק, פריזלאנד ב־5 בינואר 1846 – מת ב־15 בספטמבר 1926.

הוא למד פילוסופיה, פילולוגיה קלאסית והיסטוריה באוניברסיטות גאֶטינגן וברלין, הורה שנים אחדות בבתי ספר תיכוניים, נתמנה ב־1871 כפרופיסור באוניברסיטת באזל, וכעבור שלוש שנים עבר להמשיך באותו תפקיד ביאֶנה. את ההזמנות המרובות להוראה באוניברסיטות דחה ונשאר ביאֶנה עד שהפסיק את פעולתו האקדמאית בשל גילו המופלג בשנת 1920.

עוד מימי נעוריו עסק בפילוסופיה וגילה התענינות עמוקה בכל הכרוך בה. הוא תקף את הגישה הביקורתית והפוזיטיבית והעדיף עליה גישה אידיאליסטית, מיטאפיזית ברוּח הפרוטסטנטיזם המודרני. אף כי לא זילזל בערכה של השקפת עולם נאטוראליסטית, סבור היה שאין היא מאפשרת עיון פילוסופי בתופעות החיים. בספרו “אחדות חיי הרוח בהכרת האנושוּת ובמעשיה” (1888) ניסה להוכיח קיום עולם רוחני עליון. הוא טען, שמסוגלים אנו אמנם לעמוד באמצעות הפסיכולוגיה על מציאותה של הרוח האלוהית, אולם חובתנו לעמוד על כך מתוך ביטוי חופשי של אישיותנו. בדרך זו מסוגל האדם להרים תרומתו לפיתוח “הנשמה הקוסמית” שבו, לכח המתבטא בקדמת הרוח ובהשפעה אלוהית עליונה. ספריו העיקריים: “המאבק על תוכן חיים רוחני” (1896), “יסודות השקפת עולם חדשה” (1907), “משמעות החיים וערכם” (1908), “הכרה וחיים” (1912), “אדם ועולם” (1918). בשנת 1920 נוסדה אגודה על שמו להפצת רעיונותיו. הנצרות היא לדעתו צורה עילאית של כל דת, אולם הוא דרש הפרדת הכנסיה מן המדינה. הוא פרסם את תולדות חייו ב־1920.

פרס נובל לספרות הוענק לו על "החיפוּש המעמיק אחר האמת, מחשבה נוקבת, חזון נרחב, חום התיאור ועצמתו, על קידום העולם האידיאליסטי ופיתוחו".

הפילוסופיה הגרמנית של המאה התשע עשרה הצטמצמה במסגרת מדע מקצועי ששימש נושא להרצאות באוניברסיטה ולניתוח בעיות, והתעניינו בה אנשי המקצוע בלבד. אולם חיו באותה המאה הוגי דעות אחדים, שפרצו את המעגל הצר, שירדו ממרום הקתדרה האוניברסיטאית ופנו ברעיונותיהם למשכיל באשר הוא. הם ניסו לפתור את הבעיות המדאיגות של התקופה ולהשפיע על עיצוב השקפת עולמה של התקופה. בין אלה נודע שמו של רודולף אֶוּקן. גם הוא התחיל כאיש־מקצוע שעורר תשומת לב נרחבה. מחקריו הראשונים שדנו באריסטו הוציאו לו מוניטין והאיש הצעיר אשר פעל כמורה בבית ספר תיכון בברלין ובפרנקפורט הוזמן בשנת 1871, בטרם מלאו לו עשרים וחמש שנה, לכהן כפרופסור מן המנין באוניברסיטת באזל. רק שלוש שנים כיהן באוניברסיטה שוויצית זו, הנמנית עם הראשונות באירופה, כי עוד ב־1874 הוזמן לאחת האוניברסיטות המפורסמות ביותר בגרמניה, ליינה ששימשה מאז ומתמיד כאחד מבסיסי הפילוסופיה הגרמנית. הוא חי ביינה חמשים שנה, עד מותו בספטמבר 1926. הוא חי שם חיים שקטים ופוריים של חוקר גרמני ולא יצא מעירו אלא להרצאות בודדות בלבד בגרמניה ומחוצה לה.

ספרו על מושגי היסוד של תקופתנו שהופיע ב־ 1878 חרג מתחום המדע המקצועי והיה מכוון לכל קורא משכיל. ניתוחיו על אחדות חיי הרוח עוררו התעניינות כללית, ובהם התבטא הכיוון האידיאליסטי שהכריז מלחמה על הפוזיטיביזם ששלט בפילוסופיה בימים ההם. כל אלה, שלא באו על סיפוקם בשל יובש הפוזיטיביזם והעדיפו עליו את שאלות המוסר, נהפכו לתומכים נלהבים של אֶוּקן, אשר פנה אל האדם החושב באשר הוא וניסה לתת בידו מצפן בתוהו ובוהו של החיים. ספרו הגדול על השקפת עולמם של הוגי הדעות (1890) פירסם את שמו בעולם שכן תורגם ללשונות רבות. בספר זה הגיע לידי התגבשות סגנונו האישי, אשר בו השתמש במלחמתו למען הדת, שראה בה מכשיר המכוון חיי אדם וקרן אור העולה ממעמקי התרבות.

השקפת עולמו הדתית מצאה ביטויה בספרים, שבהם ניתח את שאלות היסוד של פילוסופיית החיים. “משמעות החיים וערכם” הוא ספר שהשפיע השפעה גדולה ביותר. ספר זה זיכה אותו בפרס נובל לספרות בו רצו לגמול לו על הכיוון האידיאליסטי של כל יצירתו. הוא הצביע על אחדות חיי הרוח הבאה לידי ביטוי בחיי הפרט והכלל גם יחד. משמעות הדת היא לעורר בנו הערצה לגבי כוח רוחני זה. תפקיד הפילוסופיה הוא לדעתו מלחמה במטריאליזם. הוא ביטא רעיון זה גם בנאום שנשא באקדמיה בסטוקהולם לרגל קבלת פרס נובל. המלחמה העולמית הראשונה עודדה אותו לפעולה על אף גילו המופלג. הוא פנה לעם הגרמני וקרא לו לשמור על כוחו המוסרי במבחן הקשה. הוא נשאר נאמן להשקפת עולמו האידיאליסטית ולא הטיף למלחמה. הוא לא שירת את המיליטאריזם, אך ניסה לשמור על ערכי רוח עמו שהיו נתונים בסכנה. הוא ניסה ללמד את האדם למצוא בשנות סבל נחמה באידיאלים האנושיים הגדולים והנצחיים. הוא ערך מסע הרצאות בערי גרמניה, אולם פנייתו היתה מכוונת לכל האנושות שהתקרבה להתמוטטות. הוא הטיף לעצמאות חיי הרוח החייבת להגן על עצמה בכל האמצעים מפני הסכנות האורבות לה.