(1925 – אנגליה)

נולד בדאבלין ב־26 ביוני 1856 – מת ב־2 בנובמבר 1950 באנגליה.

אביו היה פקיד ממוצא בריטי, אמו מוסיקאית אירית מוכשרת, שנתגרשה לאחר זמן מבעלה, עברה ללונדון ועסקה שם בהוראה. היא העניקה לבנה השכלה מוסיקאלית. בגיל חמש־עשרה כבר שימש הנער ג’ורג' ברנארד כגזבר בחברה למכירת קרקעות. כעבור חמש שנים פרש מעבודה זו והצטרף אל אמו בלונדון. הוא קיבל עבודה בחברת הטלפונים “אדיסון” ומפעם לפעם ליווה בפסנתר אמני נגינה שונים בהופעותיהם. בין השנים 1880 ל־1883 התקרב לתנועה הסוציאליסטית. את זמנו הפנוי הקדיש אז לחיבור ארבעה רומאנים, שחלק מהם נשאר בכתב־יד וחלק פורסם בהמשכים בכתבי עת. אולם אף אחד מהם לא זכה להצלחה. הטוב בין רומאנים אלה הוא “מקצועו של קישאל ביירון” (1886), בו הוא מלגלג על יחס ההערצה המופרז לספורט שמגלה הציבור באנגליה. ב־1884 הצטרף ל“אגודת פאביאן” שעסקה בתעמולה סוציאליסטית בקרב החוגים האקדמאיים. שאו חיבר עלונים פוליטיים אחדים, שדנו בבעיות האגודה. ב־1895 הצליח לנצל את ההשכלה המוסיקאלית שלמד מאמו והיה למבקר המוסיקאלי של ה“סטאר” ואחרי כן של ה“וורלד”. על רשימות הביקורת חתם בשם “קורנו די באסיטו”. ב־1895 היה למבקר המוסיקאלי של ה“סאטורדיי רביו”. ברבות הימים הרחיב את תחומי ביקורתו גם על הספרות, בעיקר על הדראמה וקנה לו שם בחריפותו. הוא פילס דרך לאמנותו בספר שפירסם בשנת 1898. את הצלחת אמנים גדולים באנגליה יש לזקוף במידה מסויימת על חשבון תעמולתו הפעילה של שאו באותם הימים. ב“בריאות האמנות” 1895 תקף את נורדאו וניסה לשפר את טעם בני דורו בשטח האמנות.

מן הביקורת עבר שאו לחיבור מחזות. הוא כתב בזה אחר זה שבעה מחזות המצטיינים במקוריות רעיונית ובשלימות טכנית. מחזהו הראשון “בתי אלמנים” (1892) תקף את בעלי הבתים באזורי מגוריהם של העניים. “מקצוע הגברת ווארן” הוחרם על ידי הצנזורה על העלותו בפומבי את בעית הזנות. שני המחזות האלה נכללים בקובץ “מחזות בלתי נעימים”. הקובץ הבא “מחזות נעימים” מכיל קומדיות וסאטירה, ביניהן: “חייל השוקולדה” (1894) המגנה את הגבורה המזוייפת בחזית. בארץ הוצג מחזה זה על ידי “אהל”. הפארסה “לעולם אין לדעת” הוצגה על ידי התיאטרון הקאמרי כששים שנה אחר כתיבתה וזכתה להצלחה. “קאנדידה”, הידועה בין הקומדיות של אותם הימים (1894) מתארת את “המשולש הנצחי” בצורה חדשה. “שלושה מחזות לפוריטאנים” כולל את “בכור שטן” (הוצג על ידי “הבימה”), “קיסר וקליאופטרה” (הוצג על ידי “הבימה”) ו“קפיטן בראס־בונד חוזר בתשובה”. כמעט אחת לשנה חיבר שאו קומדיה סאטירית: “אדם ואדם עליון” (1903), “האי השני של ג’ון בול” (1904), “מאיור בארבארה” (1905), “הרופא על פרשת דרכים” (1906) (הוצג על ידי “אהל”), “אנדרוקלס והאריה” (1912). להצלחה גדולה ביותר זכתה הקומדיה “פיגמאליון” (1913), שנהפכה לאחת ההצלחות הגדולות של התיאטרון העברי על בימת ה“קאמרי”.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה מתח שאו ביקורת קשה על מדיניות הממשלה. הוא עורר בכך נגדו את חמת דעת הקהל ואף גורש ממועדוני ספרות. הוא הוסיף לתקוף את החברה האנגלית בסאטירה “בית הלבבות השבורים” (1917) וב“חזרה למתושלח” (1921). “ז’אן ד’ארק” (1924) נחשב למחזהו הטוב ביותר, שזכה להצלחה הכספית הגדולה ביותר גם על הבימה העברית בהצגת ה“קאמרי”. שאו חיבר גם מחזות היסטוריים־פוליטיים כגון “קאתרינה הגדולה” (1913), “בימיו הגדולים של המלך צ’ארלס הטוב” (1939), “עגלת התפוחים” (1929), “ג’נבה” (1938). שני המחזות האחרונים דנים במדיניות הבינלאומית. רגיל היה לחבר הקדמות ארוכות לכל אחד ממחזותיו, בהם ניסה להבהיר את דעתו. בספרו “מדריך לאשה המשכלת לסוציאליזם ולקפיטאליזם” (1928) ניסח את השקפת עולמו בשאלות כלכלה וב“הרפתקות נערה שחורה בחיפושיה אחר האלוהים” (1932) את השקפת עולמו הכללית.

שאו הקדיש את כל סכום הפרס, למעלה משלושים וארבעה אלף דולר, לעידוד חילוף ערכי תרבות בין אנגליה לבין שוודיה. כשעלתה מפלגת הפועלים לשלטון בפעם הראשונה הוצע להעלותו לדרגת אבירות, אולם הוא דחה את הכבוד הגדול. אחרי כן הוצע לו ה“אורדר אוף מריט”, אחד מאותות ההצטיינות הגדולים באנגליה, אולם גם את הכבוד הזה דחה. בשנת 1928 סייר ברוסיה וב־1931, בהיותו בגיל 75 ערך סיור מקיף בהודו, באפריקה בסין ובארצות הברית. הוא עסק ביצירה עד יומו האחרון. בשנת 1949 פירסם “ששה עשר רישומים על עצבי, קטעים אוטוביאוגרפיים”, בגיל 94 טיפס על אחד העצים בגנו, לקצץ בענפיו, נפל ושבר את רגלו. תקלה זו קירבה את מותו. אחר מותו נעשה נסיון להפוך את ביתו למוסד ציבורי להנצחת שמו, אולם הקהל לא גילה ענין בכך.

פרס נובל הוענק לו על “פעילות ספרותית המבוססת על אידיאליזם ועל אנושיות, המאופיינת על ידי סאטירה מהולה ביופי שירי נדיר”.

הוגה־הדעות האנגלי הידוע, ס. א. מ. ג’וד, פירסם ספר על שאו, שבו הוא מדבר פחות על המשורר מאשר על השפעתו של שאו על חינוכו של המחבר, שלדעתו היא השפעה טיפוסית. הוא רואה את שאו כגואלה הגדול של אנגליה ממשפטים קדומים, כמורה דרך של השקפת עולם “פרוגרסיבית”, ראציונאלית, חפשית. הוא מספר, כי הקריאה בכתביו “השיבה לתוך מחשבתי משבי רוח של כוח החיות השופעת שלו”, כיצד הרגיש עצמו – בתורת חסיד של שאו – כאחד הבחורים בתקופה שהחברה הטובה היתה רואה את המבקר הנועז כשוטה, ואחר־כך – בימי מלמת העולם הראשונה – כבוגד. שאו, הוא אומר, נתן מעמד איתן לאינטלקטואלי הצעיר בראשית המאה הנוכחית, כיוון שהורה, כי מעמדות בעלי־הרכוש ניטמטמו ללא תקנה מחמת ממון, מוצא ובטלה. במטה־הקסמים של שנינותו ושל הסאטירה שלו הרס את כל המיבנה המוסרי והסוציאלי של אנגליה הוויקטוריאנית והגיאורגיאנית וקרע אשנב לסדר־חברה חדש, ההולך ומתגשם בימינו.

ייתכן, כי השקפותיו של ג’וד מטעימה הטעמה חד־צדדית יותר מדי את שאו המתקן הסוציאלי ופחות מדי את שאו האמן, אולם הוא מדגים באופן המשׁבר את האוזן, כיצד אותו ליצן, שזמן רב לא התייחסה אליו דעת הציבור הבריטי ברצינות, השפיע אחת ההשפעות הרוחניות החזקות ביותר במחצית הראשונה של המאה הנוכחית. שאו עצמו אמר, שסבלו אותו רק כ“ליצן החצר של החברה הקאפיטאליסטית”, כ“מטורף בעל זכויות יתר”, והמתכון שלו הוא: “די לך לומר מה עם לבך ברצינות, הכל יצחקו מיד. ועוקץ הבדיחה הוא, שאמרתי ברצינות מה שאמרתי. שחצנותי היא אך מעושה, כדי שלא יעמדו האנגלים על רצינותי, שאילו עמדו עליה, השקוני כוס של רעל”.

בחיים ארוכים, פעילים ביותר ופורים זכה שאו לא רק לפרסום עולמי, אלא גם להודאת הקשים שבמתנגדיו, הם בני ארצו. אם כיום יש תמימות דעים בבריטניה, כי התקופה שלאחר מלחמת־העולם הראשונה היתה “תקופה מסוכנת של אחיזת עיניים ואשליות”; שאין שיבה אחורנית, אלא רק התקדמות נמרצת; שנכשלה המסורת הישנה של החינוך האנגלי ואידיאל הג’נטלמן, ששאו שפך עליו את כל לעגו, שוב אין לו טעם; שיש צורך לכונן בעולם סדר חדש על בסיס של שוויון כלכלי וסוציאלי – הרי העם האנגלי הולך במידה רבה בעקבותיו של מחנכו הגדול, שאו. במעשי ממשלת הלייבור צפון חלק ניכר מן הרעיונות ששאו נלחם להם ללא ליאות. רעיונות אלה נפוצים בכתביו על פני כל כדור הארץ, והרבה עשתה לשם כך הסרטתם, שהוא עצמו דאג לה. לכבוד יום הולדתו ה־90 הוציאה הוצאת “פינגווין” עשרה מספריו במהדורה של מיליון טפסים; המיליון אזל מן השוק תוך זמן קצר, והיה הכרח להדפיס מהדורה חדשה.

בתורת סופר גילם שאו טיפוס שאין בו כלום מן החולם הרומאנטי הרחוק מעניני העולם הזה. הוא עמד בתוך החיים ובתוך מלחמת הדעות – בהתחילו כעתונאי, כמבקר וכתעמולן. הוא היה ממייסדי “האגודה הפאביאנית”, שיצרה את הצורה האנגלית המיוחדת של הסוציאליזם. להפצת סוציאליזם זה פעל כנואם עוד יותר מאשר כסופר אף שמרובים כתביו הסוציאליסטיים, שגולת הכותרת שלהם היא “מורה דרך לאשה האינטליגנטית אל הסוציאליזם” (1928) ו“מה בפוליטיקה לכל” (1944). שאו היה איש המעשה, שנלחם בכוח הדיבור למען רעיונותיו, ומעולם לא החזיק את האמנות מטרה לעצמה. לפיכך הוא נמנה פחות עם המשוררים הגדולים מאשר עם גיבורי־העם כגון אֶראַסמוס, וולטר או לאֶסינג.

אבל עם כל גודל חשיבותו להיסטוריה של התקופה, היה שאו בראש וראשונה אמן. אמנותו היא שהיקנתה לו את גדלותו, ותודות לה יהיה בן־אלמוות. בעת שמחזותיו עוד יהיו מוצגים ונקראים, ישמשו הקדמותיו הארוכות חומר־עיון למלומדים בלבד. פעם אמר בעצמו, כי כל עניינו ועיסוקיו הרבים והשונים הם גם “שעשועים”, ובעצם אחזו “שד של דראמות”. עד הסוף לא פסק מלחבר מחזות – כמעט 50.

ועל אף שפע מאמרי־הביקורת, המסות, הזכרונות האבטוביוגראפיים וכתבי־הפולמוס שהניח, מבוסס מעמדו בתולדות הספרות והשפעתו על הרוחות – על הטובים שבמחזותיו.

ויליאם ארצ’ר, חלוץ הלוחמים למען איבסן באנגליה, שם ליבו בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת, בחדר־הקריאה של המוזיאון הבריטי, אל איש גבה־ קומה בלבוש מרושל ובעל זקן אדמוני מחודד, שעיין בעת ובעונה אחת ב“קאפיטאל” למארכס ובפארטיטורה של “טריסטאן ואיזולדה”.

צירוף זה סמלי לשאו. בצד הנימה הביקורתית היה לו חוש טבעי לצורה אמנותית. צורה זו שיכלל ועידן בלי הרף, בריתמיקה ובדינאמיקה של דו־השיח הדראמאטי שידע לקשרו בעלילה מרתקת. במחזותיו הראשונים העמיד בראש את הסאטירה הסוציאלית, שעוקצה היה מכוון נגד שכונות־העוני, הזנות, הערצת־הגיבורים וכו'; אולם לאחר זמן פנה יותר ויותר אל תיאור האדם. “שיטתי היתה להמציא טיפוסים ולהבגירם” – כך הגדיר את גרעין יצירתו. גילום־אדם זה, המיוחד לאמנות גדולה, מתגלה בפעם הראשונה בשלמות בוגרת בדמויות הגיבורה והגיבור של מחזהו “קאנדידה” (1894), מתפתח בבעיות היסטוריות, מדיניות ופילוסופיות כגון “קיסר וקליאופטרה”, “אדם ואדם עליון”, בביקורת הגאונית על מולדתו האירית – “האי האחר של ג’ון בול”, ובניתוח הקודר של אנגליה שלאחר המלחמה – “בית הלבבות השבורים” (1919), ביצירות הדראמטיות הגדולות – “מאיור ברברה”, “הרופא על פרשת דרכים” ו“פיגמאליון”, ומגיע לגולת הכותרת ב“יוהאנה הקדושה” (1923), שזיכתה אותו בגדולה שבהצלחותיו בזכות בהירות המיבנה וחדות הכאראקטריסטיקה. עם זה הגיע לפיסגת העיצוב האמנותי של השקפת־עולמו ב“חזרה אל מתושלח”, אותו הימנון לכוח־החיים הצפון באדם, המבטיח לו אלמוות ואושר הארמוני אם ישתמש בחכמה בכל כוחותיו.

שאו חיבר עוד הרבה מחזות נעלי־רוח, אבל לאותה רמה שוב לא הגיע. הצד הרטורי והתיאטראלי התגבר על צד הדמיון הפיוטי וכיסהו. כאן מתגלים בבירור רב והולך גבולות כשרונו הפיוטי. שאו היה אנגלי אמיתי מבחינה זו, ש“השכל הישר” והפוריטאניות מכריעים אצלו את ההסתכלות החושנית. הצמחוני, המתנזר ממשקאות חריפים ומעישון, היה גם אנטי־ארוטי ותמיד דחה את “הטירוף הנפלא” של שכרון היצרים, כל דבקות, כל דבר מיסטי ודמיוני. לפיכך דבקה בו באמנותו כבדות־אדמות מסויימת, שמנעתו מלעלות אל המדורות העליונים של השירה. אבל כמוהו כוולטר תהיה זכותו כחשוב בין מייצגי תקופתו.

הוא היה השריד החי לדור סוציאליסטים שראה את ייסוד תנועת הפועלים הבינלאומית. שאו היה בן זמנם של הינדמן ובית ווב באנגליה ושל אנשים כגון פליכאנוב במזרח אירופה. הוא עצמו היה חבר־מייסד של האגודה הפאביאנית (שנספח אליה ב־1884); יש לו זכות ביצירתה והתפתחותה של כל תנועת־העבודה הבריטית; אותה תנועה הפועלת כיום הזה, אך מעט היא שומרת על התכונות המהפכניות שהיו לה בימי שאו.

מותו בגיל 94 הניע את העתונות, הראדיו וכמה אישים ציבוריים, החל מראש־הממשלה אטלי, להביע בפומבי הכרה ושבח לאיש אשר הלך. כמעט כל עתון יומי, בין ימני בין שמאלי, בין רציני בין שיווקוני־צהוב, הקדיש עמודים ומאמרים ראשיים המסיחים בפטירתו של זה מחבר־המחזות הסוציאליסטי־מהפכני. כמותם של השטח, הזמן ותשומת הלב המוקדשות לו, אפשר להשוותה למה שניתן לפטירתו של מדינאי גדול או גיבור לאומי מסוג אחר. זה בלבד דייו להעיד על גודל השפעת שאו.

תשומת־הלב הניתנת לזכרו של הסופר הגדול על־ידי אותם החוגים ששאו לא נלאה מהתקיפם במשך כל ימי חייו, אולי היא עצמה מעידה על נסיון להפוך אותו ל“אדם מכובד” ולקבור את הביקורת שלו תחת תשבחותיהם – כשאין הוא יכול לענות בדרכו האופיינית, זו הפיקחית והעוקצנית. גם ה“טיימס” וגם “מאנצ’סטר גארדיאן” בהספדיהם נזהרו להבחין בין שאו ההוגה הפוליטי ובין שאו מחבר המחזות. ה“טיימס” כתב במאמר ראשי שלו, כי “בחשבון אחרון תוערך הגאוניות שלו לא בזכות הטפתו לחברה מהפכנית, אלא בזכות אמנותו היוצרת”.

לא נגזים אם נאמר, כי אין עלבון גדול מזה לזכרו של ג'. ב. ש. לדידיה לא היה הבדל כזה בגדר האפשרי. תרומתו להתקפה נגד החברה הקאפיטאליסטית במחצית המאה האחרונה היתה בכך שהסב את מוחו החריף לאיזו בעיה סוציאלית של יומה והוקיע את רעת הזנות בסוף המאה התשע־עשרה כ“המקצוע של גברת ווארן” (מחזה שנאסר במשך הרבה שנים), את עושק שכר־הדירה ב“בתי אלמנים” (המחזה הראשון שלו), ואת הקשר שבין דת ובין כלי מלחמה ב“מאיור בארבארה”.

תמציתו של שאו היתה הסוציאליזם הנאמן וההומאניסטי שלו. חסר־פרוטה בא מאירלנד, והוא משתכר לחם צר במשך הרבה שנים כסופר בלתי־מצליח ואחרי־כן כמבקר תיאטרון ומוסיקה ב“לונדון איוונינג פרס”. הסתכלותו החדה בתנאים הסוציאליים שבלונדון וקריאתו בספרות הסוציאליסטית הראדיקאלית (בייחוד קארל מארכס והנרי ג’רג') הביאוהו לידי סוציאליזם. הוא כתב את מחזותיו משנת 1890 ואילך, לאחר שדבק בסוציאליזם.

אם כי שאו היה הראשון במחברי המחזות הסוציאליסטיים, לא טעה (כדרך שטעו כמה מתלמידיו) בהניחו לנושא שלו להאפיל על מכשיר־יצירתו. הוא היה אמן־יוצר באמת, ותמיד היה לו חוש נאמן לתיאטרון. הקהל שלו מעולם לא נשתעמם מזה שמישהו מעל במת־ההצגה קורא לפניו נאומי־תעמולה. עלילה מצודדת וסיפור מעניין היו יסוד בדרכו של שאו לא פחות מן הנושא הסוציאלי, אף־על־פי־כן היה כל מחזה שלו, אפילו דבר קל כמו “נשק האדם”, כשהוא לעצמו חינוך סוציאליסטי. ללא ספק היה שאו ראשון וגדול בדברי הריאליזם הסוציאליסטי בספרות.

השפעתו של שאו היתה ניכרת בעיקר בדור שקדם לדורנו, הדור של עשרות־השנים הראשונות במאה זו. ואולם השפעה זו חדרה אל כל האסכולות של מחשבה סוציאליסטית, השפעה שגרמה לאמירת שבח לזכרו הן מפי קלמנט אטלי, ראש־ הממשלה של ה“לייבור”, והן מפי פאלם דוט, יושב ראש המפלגה הקומוניסטית בבריטניה. פאלם דוט, המנהיג הרוחני לקומוניסטים הבריטיים, אמר בהספדו: “בשאו אנו מכבדים לא את הגדול באמנים יוצרי הספרות הבריטית בלבד, אלא גם את החסיד של רעיונות סוציאליסטיים וקומוניסטיים במשך שבעים שנה ויותר. בשאו אנו מכבדים את הסאטיריקן הקשה, את מוקיע כל הזיופים והשקרים והצביעות של החברה הקאפיטאליסטית הגוועת ושל המגינים עליה בין הריפורמיסטים שבתנועת העבודה. כמו סידני וביאטריס ווב, פתח שאו בפאביאניזם וסיים בהכירו בפומבי בפשיטת הרגל של הפאביאניזם ובברכו את נצחון הקומוניזם בבריה”מ.

שאו חיבר 34 מחזות בעלי־מידות, ולכל אחד מהם כתב הקדמה ארוכה ואופיינית. הוא כתב גם 14 מחזות קצרים, 5 רומאנים, 2 תעודות פוליטיות, מלבד מסות ביקורתיות וסוציולוגיות אין־מספר. דמה דימו אותו לוולטיר ומולייר, ואולם האחד אשר דימה אותו לשקספיר, היה שאו בעצמי! הענוותנות מעולם לא היתה ממעלותיו. במשך רוב ימי חייו, נלחם בלב־המערכה של כמעט כל מחלוקת אשר קמה בימיו. הוא שש אלי קרב, וזיהה עצמו עם כל המורדים בקאפיטאליזם. הוא רב ריבם של הנדכאים והיה ידיד למנושלים.

הדראמטיקן האירי הגדול שון או־קייסי כתב על שאו:

“נעשו הרבה מאמצים להקטין ערכו העולמי של שאו. מבקרים הוקיעו ללעג את מחזותיו; עסקנים פוליטיים התעללו בסוציאליזם שלו; סגני הדת הרשמית גינו את השקפת־העולם שלו – פטפטנים קטנים התאמצו להפילו ארצה. הו, טבע אנושי חוטא, בלתי משתנה. היתה לשאו יד חיה, הוא דחף בני אדם קדימה – התעורר! צעד!… בלי ספק שאו שם תכופות בפי גיבוריו את מחשבותיו על בני אדם ועל החיים: אך כמוהו עושים גם דרמטורגים, שלפי כשרונם ואמנותם הם לעומתו כגמד לגבי ענק. מבקרים אחדים פסקו, שמחזות של שאו חסרים שירה ורגש! שקר. אפילו בתיאור שמי סוריה, הפותח את “קיסר וקליאופטרה”, בקול השופרות, בדמויות הננסיות של שליטים גדולים, החוסים בין כפות הספינקס – יש שירה ורגש. שירה ורגש מצויים בכל סצינה שב”בית הלבבות השבורים" ומחזה “ז’אן ד’ארק” כולו ספוג רגש. מבקרים אנגליים מפחדים להרגיש. לא כן אירים. “מכל הדראמטורגים רק אירים נותנים ללב את המגיע לו על כל תעתועיו ופיתוליו. רק אירים מניחים ללב לספר את סיפורו האמיתי ולפעמים גם המזעזע”.

למעלה מכל הוא העריך את החיים. הארץ היתה ביתו והוא אהב אותה. הוא חש את עצמו בביתו בין בני־תמותה. התגלות אלהית בשבילו כגילוי אדם על ידי אדם. אדם צריך להיות מושיע לעצמו. אדם צריך לדלות את חכמתו לא מתוך התפילות, אלא מן החיים. מצוות אלוהים בנו הן ולא מחוצה לנו.

שאו הועבר גם תחת שבט הביקורת. האיש, הסופר, המבקר ואמן הפאראדוכס החריף, שהעביר תחת שבט ביקורתו השנונה את כל הערכים המקובלים בספרות, באמנות ובחיי החברה, שימש לאחר מותו, מטרה לחיצי ביקורת. הרצועה הותרה במלאות מאה שנה להולדתו. והרי כמה דוגמות לדברים שפורסמו בעתונות האנגלית:

במוקדם או במאוחר– כותב א. ג. פ. טיילור, מבקר תיאטרון — עלינו לשאול: מה דינו של שאו כסופר? וביחוד: מה מקומו כחכם וכהוגה־דעות, כפי שהוא הציג את עצמו? האם “יאריך ימים” כשקספיר, או שמא יישכח כבן דורו סטיפן פיליפס (כוכב הדראמה השירית באנגליה, שהבריק במשך תקופה קצרה ודעך כעשר שנים לפני מותו).

שאו האריך ימים, אולם כוח יצירתו תש לפני זמן רב: את מחזהו הראשון כתב בהיותו בן ארבעים ואת יצירתו הרצינית האחרונה, “יוהנה הקדושה”, פירסם ב־1924 – תקופת יצירה, שאינה מצטרפת ל־30 שנה – בסתירה אירונית להשקפתו, כי הישגי האדם ירבו ויגדלו במידה שיאריך ימים יותר ויותר…

אולם בדבר אחד הצטיין שאו: הוא היה גדול אמני הפולמוס והויכוח – סגולה המצויה בכל בני אירלנד. במלאכת ההטפה הפוליטית עלה על בארק ועל סוויפט. כשאתה מתחיל לקרוא קטע ממבוא שלו לאחד ממחזותיו, הנך נגרף בזרם המלים… אך בהגיעך אל החוף ובשוב הכרתך אליך, הנך נוכח לדעת, כי שאו הפליא לעשות בטווח קצר בלבד; הוא לא יכול להמשיך בטענתו יותר מבסעיף אחד… אין במחזותיו שום התפתחות; רק טענה וטענה שכנגד. כל מחזותיו של שאו כאילו הכשירו את הקרקע לאותם וויכוחים “מסביב לשולחן העגול” השכיחים בתכניות השידור – שיחות ללא צורה או מסקנה, שכל מטרתן להבליט את אישיותם של המשתתפים הנכבדים…

בכל הבעיות הרציניות היה שאו מתייצב בעוז לימינו של החזק – היה נזקק לטענות מסולפות לסיפוק מצפונו. הוא תמך במלחמת־הבורים וקידם בברכה את המלחמה הראשונה נגד גרמניה כ־“זינוקו האחרון של הארי הזקן” (בריטניה); מאידך גיסא, ראה את נייטראליותה של בלגיה כפיקציה ואת המדיניות הבריטית כפח שטמן לגרמניה סאָר אדווארד גריי.

הוא סגד לאנשים חזקים. בצעירותו. בחר ב“יוליוס קיסר” וב“נפוליאון” כגיבורי מחזותיו ההיסטוריים; ויותר מכל בני דורו הפליג בהערצת מוסוליני וסטאלין. כליצן החצר שמר תמיד על מקומו ליד שולחן־הנדיבים…

הוא היה, כמובן, סוציאליסט, שעמל לטובת התנועה. אך הסוציאליזם שלו היה כאילו “מאחורי הבמה”, ואף הוא נבע מתוך שחצנות אינטלקטואלית, ולא מתוך רגשות אהדה. נציגי המעמדות העובדים הוצגו במחזותיו מתוך הבלטה קומית… האמת היא, ששאו היה הסופר הסנובי ביותר באנגליה – סנוביזם, שהיה פוגע ביחוד בהיותו מוסווה בפולחן האדם העליון…

שאו בז לאנושות על אף שאיפתו להאריך את ימי האדם. תמיד היה שכלתן ומעולם לא ידע תשוקה לטובה או לרעה. הוא לא היה מסוגל לרוגזה, אך גם לא היה מוכשר לאהבה. ומכאן אופיים המיוחד של מחזותיו. עיקר הדראמה הוא במתח האנושי, אולם במחזותיו של שאו אין שום מתח – רק וויכוח…

ברנארד שאו היה מטריאליסטן במובנו הצר והמדוייק של מונח זה. הוא אהב את הממון ואת הדברים שאפשר לקנותם בכסף: נוחות חסרת־טעם המצויה בבתי־מלון “דה לוכס”, שחייה בבריכות שחוממו ובמימי דרום החמים. הוא היה צמחוני, לא שתה משקאות חריפים ולא עישן טבק – לא מתוך פרישות ונזירות, אלא רק מתוך רצון להתענג יותר על מנעמי החיים. יש רושם, כי שאו לא היה אומלל מימיו, ומשום כך גם לא טעם מעודו טעם של אושר. הוא ידע רק תענוגות, והרי זה דבר שונה לחלוטין.

בסוף ימיו הודה שאו, כי הוא לא ייצג שום רעיון מסויים. אפשר היה לצפות, כי שאו – בעל השליחות, כביכול, המטיף והסוציאליסטן – יניח את כל הרכוש הרב שהוא צבר בחייו לטובת איזה עניין חשוב, אך הדבר היחיד, שהוא היה מסוגל להגותו, היה פיתוח אלף בית חדש ללשון האנגלית – אפילו ללא מלים, כי אם אותיות פורחות בלבד!

אפשר שדבריו של שאו עוד יקסמו לבני הדור הבא. הם יקבלו בתשואות את המשפט האחרון במחזה “אדם ואדם עליון”: “המשך בדיבור!” אך הם יווכחו לדעת, כי אין לו מה להגיד…

שאו לא כתב מעולם מחזה מיוחד על הבעיה היהודית. גם בהקדמות הממצות לכל אחד ממחזותיו לא הקדיש מקום מיוחד ליהודים. ברם, הקורא מוצא רמזים רבים ומגוונים ביצירותיו הרבות, ולכן קל לעמוד על יחסו האוהד של שאו אל היהודים. תולדות ישראל, תרבות ישראל ובעיותיו המיוחדות, עוררו תמיד התעניינותו הערה.

מעטות הן דמויות יהודים במחזותיו של שאו, אך רבים הם הרמזים על היהודים. הנה כי כן, העיר שאו בהקדמתו ל“מחזות שנכתבו עבור פוריטאנים”, כי התיאטרון עומד בסימן ההשפעה היהודית של ההון והתכונות המיוחדות של היהודים, ולכן – לדבריו – סלולה דרך ההצלחה לאותם המחזות והשחקנים היודעים להסתגל היטב לטעם היהודים.

במחזה המפורסם “ז’אן ד’ארק” מציג שאו את יחסם המגונה של הכמרים בימי הביניים אל היהודים. כומר אנגלי, המשמש כסמל לדעות נחשלות ולחוסר סובלנות, תובע את הריגתם ושריפתם של כל היהודים. אין לו לכומר ג’ון כל הצדקה או טעם לתביעה אכזרית זו, אך ברוב כעסו על הצלחות הצבא הצרפתי, הוא נותן ביטוי מלא לשנאה הפראית שלו – כלפי היהודים חסרי ההגנה.

המצביא האנגלי, לורד וואריק, משיב לכומר במשפט נאה וראוי לציון: “היהודים נותנים לך דבר שווה ערך לתשלומיך, הם מאלצים אותך לשלם, אבל הם מקיימים את חובתם בעסק ומספקים לך את הסחורה. לא כן הנוצרים. לפי נסיוני האישי, מצאתי כי רק נוצרים רצו לקבל משהו מבלי לתת כל תמורה”.

מנדוזה, גיבור המחזה הפילוסופי “אדם ואדם עליון”, הוא יהודי ממוצא ספרדי, הנוטש את אנגליה ויוצא אל הרי ספרד בראש כנופיית שודדים בין־לאומית, שודדים הרוצים לחלק את הרכוש באורח יותר צודק. דוקטור ליאו שוצמאכר בולט בין דמויות הרופאים תאבי הבצע במחזה “הרופא על פרשת הדרכים” והוא משמיע תשובה ניצחת לכל המזכירים את דמותו של שיילוק, היהודי התובע את המגיע לו לפי שטרו. היהודים במחזות שאו לא נוצרו, כדי למלא אחרי בקשות הקהל היהודי בתיאטראות האנגליים. הם משמשים עדות לאמנותו הגדולה של שאו, הסופר והאיש.

בכתביו הפוליטיים ובהקדמותיו למחזות הראה שאו לעתים קרובות את הערכתו ליהודים. הוא חשב את היהודים לגורם חשוב ובעל ערך רב בחיי התרבות והחברה. לדבריו, היהודים נתנו את ההשראה למהפכות הדתיות והמוסריות בעולם.

מעניין גם יחסו של שאו אל הנסיונות להעביר את היהודים על דתם. אפשר להעביר לנצרות את הכושים בעלי האמונות הפרימיטיביות וחסרות הגוון הנאה. אין לשנות את דת היהודים, כי אלה לא יראו כל יתרון בשיטה חדשה לגאולה השלימה, מאחר שאמונתם מפיחה בהם תקווה משיחית יותר עזה מכל. ואולם היציבות הנפשית והמוסרית של היהדות באה כתוצאה ישירה מהתפשטות הנצרות ונצחונה, שאו מדגיש, כי היהודים נאלצו – אחרי התגברות הדת הנוצרית – להתעמק ביסודות אמונתם ולכונן משטר מחסן של דתם, כעין חומה בצורה נגד סכנת ההתבוללות והכלייה.

מעולם לא הלך שאו אחרי שונאי ישראל, הטופלים בהם את אשמת תלייתו של מייסד הדת הנוצרית. במחזהו “אנדרוקלוס והאריה” טוען שאו, כי הנוצרי הומת על מעשה כפירה, כאשר טען שהוא אל, כביכול. שאו מוסיף, כי הנוצרי לא הועמד לדין באשמת שווא, וכי מאשימיו נתנו לו את כל האפשרויות להגנתו העצמית בפני כס המשפט. לכן שולל שאו את זכות הנוצרים לנקום את מות הנוצרי ביהודים.

יותר גדולה ובולטת היתה התערבותו של שאו בוויכוח על הבעיה היהודית בדור האחרון. שאו גינה בחריפות רבה את האכזריות והפראות של שנאת ישראל. ב“מדריך לאשה האינטליגנטית להבנת הסוציאליזם” מצא דברים קשים כדרבונות נגר היטלר – עוד לפני עלותו לשלטון – על איבתו ליהודים. שאו ניבא לכשלון הנאצים, באשר הפכו את היהודים לאויביהם. בשנת 1936 הרחיק לכת בהרבה. שאו העיר בהקדמתו למחזה “בעלת המיליונים”, כי יחסו של היטלר אל היהודים נובע ממחלת רוח מובהקת. הוא גינה בפרט את גירושו של פרופיסור איינשטיין מגרמניה, בכנותו מעשה זה בשם “הפרת אימון גסה כלפי תרבות האנושות”.

ואמנם שאו ראה את הסכנה האיומה של השמדת היהודים, עוד זמן רב לפני שהנאצים כילו את חמתם ביהודי אירופה. הוא הזהיר את האנושות בשנת 1936, כי איומי ההשמדה של היהודים בפי היטלר והנאצים הם רציניים. בכל הדורות יכלו ההיסטוריונים והפסיכולוגים להוכיח כי גזע או אומה נחשבו לאויב וכי אנשים חשבו ברוב פראותם שמוטב להם אילו גזע ואומה מסויימים לא נולדו מעולם.

במחזה “ז’ניבה” מראה שאו משפט דמיוני בין יהודי ובין היטלר –המכונה בשם באטלר (מלשון באטל" – קרב") ומוסוליני – המכונה בשם האופייני – בוֹמבארדוֹנה. המשפט נערך לפני בית הדין הבין־לאומי בהאג. אחד המבקרים הידועים התאונן על חוסר המרץ והתקיפות בהגשת התביעה היהודית בפני כס המשפט. שאו ידע היטב, כי הופעת הארגונים היהודיים בועידות השונות – בז’ניבה ובמקומות אחרים – לא היו תקיפות די הצורך, ולכן שם בפיו של הגיבור היהודי טענות חסרות כוח שיכנוע. שאו הראה במחזה “ז’ניבה”, שנכתב בשנת 1938, כי היהודים הם חסרי מגן מול שנאת הפראים במשטרים הטוטאליטאריים.

כדאי להזכיר פרט להבנת המחזה “ז’ניבה”, שאו מגנה בחריפות את הצורה הרגילה של אנטישמיות הנובעת מבורות וחוסר ידיעה. היהודי יוצא כמנצח בוויכוח עם אלמנה גסת־נימוסים וחסרת תרבות. בתום המערכה השניה מחזיר שאו את שיווי המשקל בין שני העולמות, ואף מכוון חיצים שנונים אל היהודים תאבי־הבצע. גישתו הסאטירית הניעה אותו לשים את כל העולם – יהודים כלא־יהודים – ללעג שנון. לכן לא נוכל להתעלם מגישתו קלת־הדעת אל הידיעות על מעשי התועבה הנאציים במחנות המוות, כפי שבאה לידי ביטוי בהקדמתו השניה למחזה “ז’ניבה” בשנת 1945. שאו לא התעלם מן הדעה שהשמדה טוטאלית עשוייה לשמש נשק מדיני חשוב בידי צר ורודן, אבל גישה זו לא הצטמצמה בדיון על הבעיה היהודית. שאו, בעל הסאטירה החריפה, לא העניק ליהודים יחס מיוחד ואנושי יותר, אבל כהוגה דעות ומבקר החברה שלל שאו את האנטישמיות וגילה את דעתו זו בתקופת המשברים הקשים ביותר שעברו אי־פעם על עמנו.

־

־