

המסורה של כתבי־קדשנו מספרת, כי בתקופה עתיקה, לפני יותר משלשת אלפים שנה, בהתנחל עם ישראל בארץ כנען, סר כפעם בפעם מאל אלהי אבותיו ויתמכר לאלילים אשר לעמי הארץ מסביב לו לעבדם ולהשתחות להם. בתוך האלילים ההם תופסים מקום בראש הבעל והעשתורת, והנביאים, מדי העלותם את השמות האלה על שפתותיהם, פיהם מלא אלה וקללה. אש וגפרית המטירו הנביאים על העם הממרה, בנטשו אל עליון קונה שמים וארץ ובנבלו צור ישועתו. ארוכה וכבדה היתה מלחמת הנביאים עם העם קשה־העורף – אבל הנצחון היה על צדם. נכנע העם והאלילים כליל חלפו מאומנתו ומארחות חייו. וגם בצאת ישראל בגולה שמר את בריתו עם אל יחיד ומיוחד, לבלתי לכת אחרי התוהו לא רק של הבעל והעשתרות ודומיהם, אך גם של אלה ההפכנים, אשר לקחו את אמונתו הצרופה וירכיבו בה סיגים, להשחיתה מטהרה. וכך, בתוך קלחת רותחת של דם אש ותמרות עשן, החזיק העם מעמד בקו ישר וחתך במשך אלפים שנה, מטיטוס ועד פטלורה.
וזכינו, אנחנו בני הדור החי, כי עינינו תחזינה, אחרי עבור כאלפים שנה, את אור השחר, המופיע, ולוא גם בכבדות ולאט לאט, על מחשכי העם הנענה והנדח, אשר בניו החלו להתקבץ למולדת העתיקה ולבנות את חרבותיה. שוממה ועזובה היא הארץ החביבה, אך נשמרו זכרונות קדשיה משל תור הזהב, מימים מקדם, ודומה כאילו מצלצלים עוד באוירה אמרות אלהים חיים של החוזים הנאדרים, וכאילו מתעוררים לתחיה הרשמים הנפלאים של חדות היצירה האלהית מימי בראשית – ומתעודד העם ובכל התלאה אשר מסביבו לבו יתרונן בקרבו והוא מלא תקות עולמים, כי עוד יקדמוהו ישע ופדות וכי הפתיל הקדוש והנאצל הנמשך מתור הזהב שלו עוד ילך וישתזר, והיה למשוש דור ודור, לאור עולם, כי עוד לא אבד נצחו.
ולעת אשר כזאת – בבוקר אחד לא עבות קמה אחת מבנות ציון מתוך עולי הגולה ובפני כל הקהל לעיני השמש היא כורעת ומשתחוה – לעשתורת, הוא האליל, אשר כתבי הקודש יקראוהו בשם שיקוץ הצידונים ושמים אותו לחרם ולזועה…
הקורא אולי יעמוד נבוך ולא יאמין למשמע אזניו: איך? כלום אפשר הדבר?
פתחו את עמודי המוסף של העתון “דבר” יום ערב סוכות שנה זו – וקראו. המשוררת אנדה פינקרפלד פונה במזמור שיר למנצח – לעשתורת.
היא שרה על האדמה, אם כל חי, על השפע של הלידה ויצירת חיים חדשים לבקרים. החרוזים הם יפים ורעננים ומלאים זיו ורגש, אך המסקנה היא, כי לעשתורת אם האדמה, אם השמש, היא שרה והיא קוראת חגיגית: "תבורכי, עשתורת, אלילתי, שוחה ומשתחוה אני לפניך, תבורכי לי, אלילה גדולה, עשתורת, משתחוה אני לפניך ואעבדך”.
קראתי ושניתי את הטורים המוזרים והמחפירים האלה והרגשתי כאילו שפכו קיתון של רותחים על הכרתי הגזעית־הישראלית. נפשי בקרבי הזדעזעה ותתפלץ עד היסוד בה. מה זאת? אחרי הפסקת אלפים וחמש מאות שנה – עוד הפעם, מחדש, מזמור־שיר לעשתורת, ולשיקוץ הצידונים? ולשם כך אנו שבים לארץ־ישראל ולשם כך אנו מחיים את לשון הנביאים?
יאמרו, כי זאת היא רק דמות פיוטית בלי התוכן והתפיסה הגסה של הצידונים בימי קדם. אבל אין זו תשובה, צדק איוב באומרו: “אם אראה אור כי יהל וירח יקר הולך, ויפת בסתר לבי ותישק ידי לפי – גם הוא עון פלילי, כי כחשתי לאל ממעל”. איוב הבין, מה הוא “אל מעל” ומה היא ההשתעבדות האלילית לאחד מכחות הטבע, הצד את לבנו ביפיו ובחסנו. אך מה שהבין איוב איננה מבינה מרת אנדה פינקרפלד.
אחת משתי אלה: אם המשוררת היא לפי השקפת־עולם אשר לה חמרנית, והיא רואה ביצירה איזה כח (זו היא מלה אנושית כשהיא לעצמה חסרת כל תוכן ואינה מבארת כלום) עוור, בלתי־מכוון ובלתי־יודע את עצמו, הרי אז אין בכלל במה שנקרא טבע למי להשתחות ולמי לעבוד – ולא נוצר הפיוט אלא לשם פטפוט ריק, נעדר כל תוכן ממשי; ואם המשוררת, בנפשה הפיוטית, אינה משלימה כפי שיש לשער, עם ההשקפות האכזריות והמוקשות מראש ועד סוף של החמרנים, ונוטה היא לראות ביצירה יד נעלמה (אין דבר, אם אנו משתמשים ביחס לעילת העילות בציורי לשוננו האנושית: אין מוצא אחר ) בעלת הכרה וסדור וכוון ותכלית, מה שאיוב קרא “אל ממעל”, – אז כמה הוא זר ומחוסר כל הבנה וכל ממשות לעורר רפאים מקרבם ולשוב לתבנית הפולחן של הצידונים לפני אלפי שנים, בשעה שכרעו והשתחוו לכח אחד מהטבע היותר נראה להם, בשימם אותו לאליל במובן הפרימיטיבי. ועם השם הזה בודאי כרוכים כל תבל וכל תועבה, ולא לחנם הכרתיהו כתבי־הקודש בשם שיקוץ הצידונים. בדרך העולה מחיפה לבירות נשקפת על שפת הים עיירה עניה ועזובה, נשכחת מאלהים ומאדם – וזו היא צידון. זה הוא גורלה היא וזה הוא גם גורל אלילה. גורל אחד לשניהם.
ובת־ישראל, אם היא ברוכת אלהים בכשרון ובנפש פיוטית והיא מרגשת תביעה רוחנית להביע בקול רננות “למי שהוא” הכרת תודה על כל השפע של הטוב והיפה והפורה, הפזורים מלוא חפנים בכל רחבי היצירה הנאדרה, – כמה טבעי הוא הדבר, כי ראשית כל עליה לפנות לעמה ולמולדתה ולבקש באוצרות רוחם את ה“מי שהוא” הדרוש לתביעת נפשה ושלפניו יהיה אפשר לכרוע ברך ולהודות ולהלל ולהרים קול זמרה. אל אלהי ישראל, אהיה אשר אהיה, שהוא גם אלהי העולם כולו, אשר “השמים כסאו והארץ הדום רגליו”, כמה הוא מתגדל ומתקדש, בהקיפו את כחות כל היצירה באשר הם שם, בהיותו האחד, היחיד והמיוחד, נשמת כל היקום אפס בלעדיו. למשה רבנו, בשאלו את אלהים להראות לו את כבודו, באה התשובה בקצרה: “אני אעביר כל טובי על פניך וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם”, – לאמר, כי באל אלהים, כח כל הכחות, כלולה גם יצירת הטוב שבחיים וגם המושגים של חנינה, של רחמנות, שהאדם כל־כך זקוק להם בימיו הקצרים והעלובים על אדמת ד‘. כי על כן רועשים בתי־הכנסיות לישראל, בקראנו בקול תרועה:ד’ ד', אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת…
ואת אל אלהים זה, אלהי אבותיך, אלהי עמך, צור ישעו ומגינו, לא זכרת, המשוררת, ותשכחהו… מבלי דעת הלכת לנוע לחרבות צידון ואחרי האלילה עשתורת הלכת, לדבקה בה ולעבדה. ולא צר לך המקום בתוך החרבות ההן ולבך לא יכה אותך ופניך לא יחורו מבושת על העליבך ככה את עמך ואת אלוהיו, את צור ישראל וגואלו. הלא נפש פיוטית לך ואיך לא נגלו לפניך בחזון צללי הנביאים, בהתרוממם ממצולת העבר הרחוק ובהביטם עליך בתמהון ובצער ובזעם, ועוד מעט – וישמע קול רעמם חוצב להבות אש ומשתפך בסערת סופה על בת־הממר…
פתחי, המשוררת, את ספר תהילים (יש ספר כזה לעמך; הצידונים עובדי העשתורת לא השאירו למין האנושי ספר כזה) וקראי את המזמור “ברכי נפשי”.המשורר העברי הקדמוני התפעל והתלהב למראה שפעת הטבע ועושר סגולותיה בודאי לא פחות ממך, משוררת, ובעשותו את הסיכום לחזיון הנאדר, הוא קורא מעומק לבו, בפנותו לאלהים חיים ומלך עולם:
תִִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן, תִּפְתַּח יָדְךָ
יִשְֹבְּעוּן טוֹב. תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן
תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל עֲפָרָם יְשׁוּבוּן.
תְּשַׁלַח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמַה.
יְהִי כְבוֹד ד' לְעוֹלָם
יִשְֹמַח ד' בְּמַעֲשָׂיו.
קראי, משוררת, והעמיקי והתבונני – ואז תראי כמה סרת מני אורח… שובי, שובי, בת־ישראל, לאלהי אבותיך, כי כשלת בעונך…
(“דאר היום”, ה' מרחשון תרצ"ב)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות