הרבנים הורגלו לחשוב, כי היהדות, שבעיניהם היא כולה דתית במובן המצומצם, משועבדת רק להם. אולם באמת לא כן הדבר. ביהדות המעשית, גם בשטח הדתי, יש חלקה גדולה, שהיא ביסודה מולדת העם, והרבנים באו כשכבר נעשה מעשה ובאונס או ברצון הוכרחו להסתפק בפתגם: מנהג ישראל תורה היא. ולכל אשר נצנץ ונברא על החלקה העממית הלזו לא נמצאו מקורות בפוסקים, ולא נדע ע"פ רוב לא את הזמן ולא את המקום של יצירת אותם המנהגים. רק רואים אנו, כי כמו מאליהם, נתפשטו בכל תפוצות הגולה והם יקרים וחביבם לעם לא פחות, ולפעמים גם יותר, מהרבה דינים קבועים, שהרבנים חושבים אותם לעיקרים גדולים בדת.

בודאי אין לכחד את האמת, כי בתוך המנהגים העממיים שלנו יש גם ממין לא משובח ביותר, שאינם לגמרי לפי רוחנו, אך ברובם יצטיינו ביופי מיוחד, ברוח פיוטי, בחן נפשי העולה אלינו ממעמקי נשמת העם, וראויים הם כי נעמוד על אפיים ונתבונן לגרעין הפנימי שספן בהם העם.

את אחד המנהגים ההם, אשר זכרונו נקבע בלבי עוד מימי ילדותי בעיירה הקטנה הליטאית בצלצול שמו החביב ובכל מהותו העסיסית, אני חפץ לבאר כפי שאני מבינו, ביחוד מרגישו. כשמכניסים את הילד בבריתו של אברהם אבינו מניחים את הרך הנימול על כסאו של אליהו, לאמר: כזה ראה וקדש. לאזרח הישראלי החדש, הנספח עתה לבית יעקב, מציגים למופת את איש־הפלאים של האומה מימי קדם, את אליהו, אשר בסמל דמותו אפשר לראות התאחדות הרמונית של שני קוים ראשיים בתכונות האדם, אשר לכאורה הם שונים גם יחד דרושים לאדם, רק כל אחד ואחד במקום הראוי לו, ואז לא יעבטו ארחותם ויעניקו לחיים את הנאות ואת הטוב להם.

מעבר מזה אליהו הוא מלאך השלום, ובאחרית הימים, לפי חזונו של הנביא האחרון, לפני בוא יום ד' הגדול, יבוא אליהו במלאכות מיוחדת לעשות שלום בעולם ולהשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. וכדי לעשות שלום בין האבות והבנים, בין הדור הישן והדור החדש, הלא דרושה ותרנות משני הצדדים. ואליהו הנביא בא לא רק להשיב לב הבנים על האבות, כי לא יעמדו תמיד במרדם ויקחו לקח מהדורות שקדמום, אך גם להשיב לב האבות על הבנים (ותנאי זה, כפי הנראה מפני חשיבותו המיוחדת, בא בראש). כי אכן יש ויש, אשר האבות לא כוונו לנקודה הדרושה ועליהם להרכין ראשם ולהטות אוזן לדור הצעיר, היוצר חיים חדשים ועולם חדש. ואת הותרנות הזאת מצדם של הדור הישן והחדש גם יחד, אשר לשם הרבצתה בישראל ישולח אליהו, יחשוב הנביא המכריז על זאת כתנאי חיובי לפני “בוא יום ד' הגדול”, ואם לא – אז “יוכה הארץ חרם”, יען כי בהעדר שווי משקל בין הדורות ההולכים לבאים לא תוכל האומה להתקיים.

ומהצד השני דוקא אותו אליהו המפשר, המתווך, עושה השלום, הקורא לותרנות, כשיש צורך בדבר, הוא סמל העוז והנצחנות והקנאה הקיצונית לדעותיו ואמונותיו. הנה נתקבצו יחד נביאי הבעל ארבע מאות וחמישים איש, והוא, אליהן, נשאר לבדו נביא לד‘. אז קנא יקנא לד’ צבאות וכחלמיש צור יעמוד על דעתו. ומה בכך, כי מתנגדיו הם מאות והוא אחד, יחידי? האמת העליונה לא תכנע לפני המרובים. אליהו ניגש אל כל העם וקורא בכח: “עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים? אם ד' הוא האלוהים לכו אחריו, ואם הבעל לכו אחריו”, – בעקרי התורה והחיים, ביסודות השקפת העולם, אי אפשר לוותר ולהתפשר. פגול הוא האפּורטוניזם, לא ירצה.

הנה בחיים יש אידיאלים, והאידיאלים אינם מתהוים מאליהם, הם דורשים קרבנות, אך בשביל להביא קרבנות דרושים ניצנוצי אור וחום, שילהיבו את לב האדם, והניצוצים האלה צריכים להיות תולדות האש “היורדת מן השמים” מאת האלהים, ממלכות אל עליון, יען כי קרבנות חוץ, אידיאלים המתנכרים לאלהים, מחוסרי ההבחנה של מקור גבוה, מקודשת החיים של מרומי על, הם זבחי שוא ולא יעשו פרי, ולוא גם מאות נביאי הבעל יקראו בשמם. לא עבודת הבעל, לא עבודת הטבע העוור והחמרי, רק עבודת ד', אל אלהים חיים, ראשית ואחרית כל היקום. וזו היא היהדות. זו היא תמציתה של התורה, שהיתה לעם ישראל לצור מעוז באלפי שנות קיומו. ובשל כך נתנסו אליהו ונביאי הבעל לדעת, מי יענה באש לקרבנות העם, אם האלהים מן השמים, או הבעל מן הארץ, הרוח או החומר.

הנה כי כן בכסאו של אליהו הלקוח לשם הכנסת הילד העברי בבריתו של אברהם אבינו הביע העם, ולוא גם בלא הבחנה הגיונית מפורטת ומפורשת, רעיון אדיר ומשוכלל בנוגע לארחות חיים של האדם־היהודי.

ואני, בעל הפירוש וההסברה של מנהג ישראל סבא, לא מלבי הוצאתי מלים: מידי עמי זאת לי, ממורשת קהלת יעקב; רוחו הוא הדובר בי, ואין בפרט אלא מה שבכלל…

(“דאר היום” חשון תרצ"ב).