התפלה הצבורית שלנו, התופסת מקום כל־כך חשוב ומשפיע ביהדות הדתית, תוכל ביסודה, כמו שנסדרה לדורות בימי קדם, להשביע רצון, כן בצורתה וכן בתכנה, גם את אניני הדעת והטעם מבני הדורות החדשים. על חלקיה הלקוחים מספר תהילים אין להרבות אמרים. אלה הן פנינים מזהירות, אשר נוגה זרחן מאיר מלוא מרחביה של כל האנושיות התרבותית. אך גם התפלות העתיקות מתקופות המשנה והתלמוד מצטיינות ביצירות יפות ומרהיבות ומקומן יכירן בתוך כל הסגולות של אוצר תרבותנו הרוחנית. ונפלא הדבר, כי אם גם בתקופות ההן כבר שררו בכל תוקף ההלכה היבשה והקפדנית והאגדה הסבוכה והדרשנית, הנה בנוגע ליצירות התפלה התרוממו למדרגת הפשטות הנפשית וההוד הפיוטי בתמימותו, הם הסממנים, שבלעדיהם תפלה צבורית אינה ראויה לשמה ולמטרתה.
אולם לא עלה בגורלה של תפלתנו הצבורית להשמר בברק זהרה מימי קדמות האומה. באו הפייטנים בימי־הבינים והציפו את סדרי תפלותינו ב“ערב־רב” מכל המינים, ובהם הרבה מחוסרי טעם ותוכן, מבלי שנמצא מוסד בר סמכא, ולוא גם דתי, כמו שטבע הענין מחייב, שיברר את הבר מן הפסולת.
למעיינים בספרותנו העתיקה ידוע יחסו השלילי והעוקץ של ר' אברהם אבן עזרא לפיוט, שקנה לו על דעת עצמו זכות אזרח בתפלות של ביהכ“נ. בפירושו לקהלת על הפסוק “אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני אלהים” הוא מקדיש מעין מאמר שלם לשאלת הפיוט ומדבר רתת נגדו מהרבה נקודות ראיה. ביושר הגיון ובטוב טעם הוא מוכיח את דבריו ובשוט לשונו השנונה הוא מצליף על ימין ועל שמאל של חבורת הפיטנים. זוהי בקרת חדה וממורטה אשר לא יבושו בה טובי מבקרינו מימנו אנחנו. הוא מצטט מבטאים מהפייטנים ושם אותם כעפר לדוש, בהראותו את כל חטאיהם נגד דקדוק הלשון וביחוד נגד השכל הבריא, נגד הטעם האנושי. אם ר' אלעזר הקליר אומר בפיוטו “שושן עמק איומה”, הרי בא עליו האבן־עזרא בטענה, כי ראשית, בעברית, עד כמה שידוע, אומרים “שושנה” ולא “שושן”, ושנית, מה ענין לשושנה, שיתארוה באימה? השושנה יכולה להיות קטופה, רעננה, יבשה, אך עכ”פ לא איומה. וגומר המבקר האכזרי את מאמרו, כי הטוב בעיניו, שלא יתפלל אדם בפיוטים ההם ויסתפק בתפלה הקבועה.
אולם אם דברי האבן־עזרא ידועים בקהל, באשר פירושיו לכתבי־הקודש מצוים בבתי־כנסיות ובבתי־מדרשות, הנה רובי המעיינים אינם יודעים, כי עוד בשלילה יותר חריפה התיחש לפיוט של התפלות הגדול שבחכמי־ישראל, הרמב"ם באחת מתשובותיו, בנגעו בענין הפיוטים בתוך התפלות הקבועות, יאמר: “הם רק הוספה על ענין התפלה והסדרת דברים שאינה מכוונת. המבוקש בפיוטים הם המשקל והניגון ותצא התפלה מכוונתה הראויה, גם אינם כדאים המשוררים האלה להתחנן באמרותיהם ולהתקרב בהם אל האל יתעלה. טוב הוא, כשהם נאמרים על היין, אבל לא בתוך התפלה.”
בדברי מורנו ומאורנו הרמב"ם אנו שומעים לא קול של מבקר ספרותי, החרד לטהרת הלשון וליופי הטעם, רק קול של פילוסוף דתי, החרד ביותר לרעיון העליון של התפלה, בהיותה כלי־שרת לעבודת־האלהים.
קצרים הם הדברים הנאמרים, אבל כמה הם תוכניים וקולעים אל המטרה, בהעברת הקולמוס נתנה הערכה שלמה, לדורות, לתופעה השלילית.
ואשר על כן, אחרי התמרורים, שישבועונו הגלים העכורים של שטף הפיוטים, הנה נתענג עונג־משנה בפגשנו בתוך התפלות והברכות העממיות, שכנראה הן פרי התקופות האחרונות של ימי־הבינים, זהרי רעיונות וטוב טעם, וחוט של חן וחסד מתוח עליהן. אכן לא פיטנים וחרזנים חברון, רק העם בנוח עליו הרוח להתחנן לאלהיו ולשפוך את שיחו ואת לבו.
אמנם תפלות וברכות כאלה ישנן במספר לא רב, ועל אחת מהן אני חפץ להראות בזה וגם לבארה ולהסבירה.
בחגיגה המשפחתית של הכנסת הנולד לבריתו של אברהם אבינו מכריז הקהל את ברכתו לרך הנימול, כי “כשם שנכנס לברית, כן יֵכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים.”
בברכה קצרה זו ידע העם להכליל במלים כל־כך תוכניות ובהירות פרוגרמה שלמה של חיים מתוקנים ובריאים, הנאותים לאדם המעלה.
תורה, שעליה נאמר, כי היא חיינו ואורך ימינו, כוללת בקרבה את הדעת השלמה, גם האלהית וגם האנושית, במובן הרחב והמקיף. חופה – לא נשואים סתם, רק הפיוטי והרוממות של חופה. בהגדרה הדקה והצנועה הזאת הליט העם את יחוסו לנשואים, שעיקרם הוא לבנות בית בישראל. זהו יסוד חיי היחיד ושכלולו במשפחה, שהיא חוליה של הצבור. ורק אחרי התיאוריה: התורה – הדעת – והנסיון המעשי של החיים האישיים־המשפחתיים יבוא התור גם למעשים טובים במובן הרחב, שבהבעת העם הנם מכוונים לעבודת הצבור, לעבודת גומלין בין אדם לחברו. בלעדי תורה ודעת לא ידע האדם לכוון כראוי את המעשים, אם הם טובים או לא; אולם התיאוריה בלבד אף היא אינה מספיקה: צריך גם להבחין את הדברים מצד הנסיון וללמוד ממנו איך לעשות מעשים טובים ואיך לסדרם ולתת להם מהלכים בחיים. ולכן, רק אחר תורה וחופה, אחרי שיש בידי האדם גם התיאוריה וגם הנסיון של החיים, אז תבוא גם גולת הכותרת, המאסף לכל המחנות – עצם המעשים הטובים בפועל, כי זה כל האדם לזרוע אור וטוב על כל סביבתו, מבלי להכלא בארבע אמותיו. החיים בשלמותם דורשים מעשים טובים, טובת הצבור, טובת הכלל…
בברכה העממית הובעה לא רק החשיבות של עצם שלשת התנאים, הנחוצים לשלמות האדם, אך גם החשיבות של הסתדרותם ההדרגית לפי דרישת ההגיון בחיי האדם.
לצערנו, בדור תהפוכות, שבו אנו חיים, נהפך הסדר. הצעירים מתחילים מ“מעשים טובים” – “לתקן עולם במלכות שדי”, ורק אח“כ יבואו ללמוד ולדעת ולסדר את חייהם הפרטיים, ולכן יצא משפט מעוקל, כי בהעדר דעת ונסיון החיים הם ע”פ רוב תועים מני אורח ויזרעו עמל ויקצרו רוח…
(“דאר היום”, ג' כסלו, תרצ"ב).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.