החיים האינטלקטואלים של האנושיות משתרעים ביסדם לשלשה שטחים: א) למלחמה שאינה פוסקת עם חוקי הטבע, אם בשביל להחליש, להמעיט את צדדיהם השליליים ביחס לקיום האדם וצרכיו, או בשביל להגביר וגם לגלות את צדדיהם החיוביים, הנוטים לשפר ולהמתיק את קיום האדם.. ב) לסדר את היחסים שבין אדם לחברו, ועוד יותר בין הצבור לפרט, באופן, כי איש איש על מקומו יבוא בשלום, ולא רק שלא יזיק אדם את חברו ולא יבואו לידי סכסוכים ותגרות בגלוי או בסתר, אלא גם יתחברו יחד בחוברת מעובדת בטוב טעם ודעת להשגת מטרות משותפות, המכוונות לתת את האפשרות של חיים בריאים ומהנים לכל בני האדם; ג) לשאוף ולבקש קביעות יחס בין אדם למקום, זאת אמרת, בין ההכרה האנושית ובין ההכרה העליונה, הוא המקור הנצחי של הויה, או, בנוסח הרגיל, למצוא כמה שהוא, בגבול האפשרות האנושית, פתרונים לשאלות העולמיות של הפילוסופיה והדתיות.

והיה אם נעורר את השאלה, שיש לה ערך חיוני גדול, על־דבר ההדרגה של שלושת השטחים האמורים, על דבר מקומם איש אחרי אחיו, כפי שהם צריכים לתפוס בחיי האדם, אפשר לשפוט כך: בעבר, ביחוד בימי־הבינים, אנו רואים, כי האנושיות ברובה המכריע מצאה לטוב לה להתרכז בעבודתה האינטלקטואלית בשטח השלישי, אשר אליו ואל סדורו ואל השפעתו שעבדה, ויש גם ביד חזקה, את שני השטחים הראשונים, ורק באופן כזה קותה להגיע לידי חיים שלמים ומתוקנים. אולם בדורות האחרונים, כאשר ההתפתחות המדעית הספיקה לשחרר את האדם התרבותי מסבל מושגים נושנים, שנצטברו בלא הבחנה שכלית בערפלי תקופות העבר, התבשלה ההכרה, כי שכלול חיי האדם, בהתאם לחוקי הברזל של המציאות, של הישות, תובעת ראשית כל, בלא וותורים, את ההתרכזות ואת הנצחונות בשני השטחים הראשונים, ורק אחריהם, או, יותר נכון, על גביהם, עולה ומתרומם השטח השלישי, כגולת הכותרת, כדי לפאר ולקשט את היקום האנושי ולבקש לאדם במקור ההויה אחיזה שכלית, וביחוד מוסרית, וגם במדה ידועה מקום מרגוע בתוך כל הסבך של שאיפותיו המסתעפות ומתפצלות למרחבי אין קץ. ועל־כן המדע ותורת־הנסיון, בראותם כי בכל העבודה התכופה של הקולטורה במשך אלפי שנים, העזובה בשכלול חיי האדם עודנה כל כך רבה ועמוקה, וגם אבן מקיר תזעק על הפרצים הזדונים מבית ומחוץ, הממררים את חיי הרוב הגדול של בני־האדם עד בלי שאת, נוטים לכך להקדיש את מבחר כחותיהם ומאמציהם להביא לידי פתרון רצוי את שאלות שני השטחים הראשונים, עכ"פ במדה שכזו, שיושג המינימום של ספוק צרכי האדם ונוחיותיו בחיים, ורק הדורות הבאים, מתוך חיים מסודרים ושקטים ומהנים, יוכלו וגם יתחייבו להתרומם לעליה העליונה של הקיום האנושי ולפנות את דעתם ומחשבותיהם לשטח השלישי, שהוא מעין מאסף לכל המחנות…

משפט שכזה, על כל תוצאותיו להלכה ולמעשה, בהבחנה שכלית מוקדמת, או לגמרי בלא הבחנה, רק כהרגשה הבאה מאליה על יסוד הרכבת החיים המודרניים, הוא אולי המקובל ביותר על האדם התרבותי של דורנו. אך אין זאת עוד אומרת, כי זהו המשפט הנכון היחידי בנידון שלנו. אפשר לשפוט גם לגמרי אחרת.

ההכרה האנושית, שהיא בודאי ניצוץ נאצל מגבהי מרומים של מקור ההויה (בלשון תורתנו: בצלם אלהים נברא האדם), קובעת לה, בעמדה על השלבים העליונים של התפתחות המציאות, ברכה לעצמה כישות של יחידה עומדת ברשות עצמה, ולכן האדם־הפרט איננו מתבטל ואיננו מתמזמז בתוך שטף המין או הסוג, כמו שהדבר נוהג בחלקי המציאות, המשפילים לעמוד למטה ממדרגת האדם, וכיון שכך, אזי חיי האדם אינם שלמים ואינם מתאימים לתכליתם בהעדר חקירה ודרישה ובקשת פתרונים ויניקה באיזו איכות שהיא ובאיזו כמות שהיא בחלקת השטח השלישי. ויוצא מזה, כי כל דור ודור מחויב לפי כחו לשמור את הקשרים עם אותו השטח, לעבדם ולפתחם ולהוציא מהם את הנרצה, מבלי לדחות לתור הזהב של אחרית הימים. בחובת גברא ידובר, בחובה אישית, ולא בחובת הצבור. לכל אדם מפותח במדרגה ידועה, בן איזה דור שהוא, בתוך כל הקלחת של תהפוכות החיים הצבוריים וקלקוליהם ואי סדריהם, יש בכל־זאת הזכות וגם החובה להשתחרר במומנטים ידועים מן התביעות היום־יומיות ולבקש תוכן ומטרה לישותו־יחידתו, לקיומו האישי על אדמת ד' ותחת שמי ד'…

ואפשר עוד להרחיק לכת. מי יודע, אולי השטח השני, המכיל בקרבו את השאיפה לשכלול היחסים החברותים של בני־האדם, לא יבוא לידי תקון לפי עצם מהותו בלא הצטרפות חיה ומשפיעה של השטח השלישי… הוי, כמה קשה המגע עם בן דורנו בנקודה זו, ובכל זאת… יש ויש לנסות לחשוב גם בכוון זה, ביחוד אחרי כל התהפוכות והשערוריות של השטח השני בתקופה האחרונה, לעינינו אנחנו.

כן, לא ישוב האדם אחורנית לקחת לקח מפיהם של אנשי ימי־הבינים איך לתפוס ולהבין תורת השטח השלישי ואיך להביאו בחוברת עם השטחים האחרים של החיים; אבל וכי בשביל שתקופות של חושך ובערות קלקלו בשטח זה יועם זהרו של השטח כלו, של “עול מלכות שמים”, כהבעתם הבהירה והאמיצה של חכמינו הקדמונים?…

(“דאר היום”, ר“ח טבת, תרצ”ב).