נהירא, כד הוינא טליא ולקחתי תורה מהספרות הרוסית, הייתי שותה בצמא ביחוד את דברי המבקר הידוע בילינסקי, שנחשב אז בספרות הרוסית לאחד העמודים התיכונים של התקדמות וחופש וטוב־טעם, וכמה נדהמתי, בפגשי באחד ממאמריו, שנכתב אמנם בראשית הופעתו על במת הספרות, מזמור של התלהבות לשלטון הדן־יחידי שברוסיה, והסופר, בכל עזוז כשרונו, השתפך במליצות להפליג בשבחו וביפיו וברוממתו של השלטון הזה, המשוה כביכול פאר ונהורא עילאה לאימפריה האדירה…

והימים, אל נא תשכחו, ימי ניקוליי הראשון, סמל הריאקציה החשוכה ביותר, הזעומה ביותר, הזעומה ביותר, סמל העריצות האנושית לכל מוראיה, אשר תחת סבלה שחה המדינה האומללה לארץ ותהי למפלצת בעיני כל העולם התרבותי.

כחידה סתומה היה הדבר בעיני, ורק אחרי כן, בהתודעי יותר ויותר לספרות הרוסית ולמהלך התפתחותה ולזרמים השכליים שעברו עליה, מצאתי פשר לחידה האמורה.

האשם הראשי בנסיגה אחורנית של הסופר הרוסי המתקדם היה – הגל, זה הפילוסוף האידיאליסטי הגדול של גרמניה. כמעט לא יאמן כי יסופר: הגל על צדו של ניקוליי הראשון! אבל מה לעשות וכך התגלגלו הדברים.

בימים ההם היתה עוד המחשבה הקולטורית־הצבורית הרוסית בחתוליה. כשהיא לעצמה היתה עוד קצרת־יד לבנות לה שיטות עיוניות בכחות עצמה והיתה זקוקה להביא הכל מהמערב, מעבר לגבול. בודאי לא בנקל אפשר היה ליהנות ולהתפרנס מ“עץ הדעת” ההוא, השתול ונותן פריו במרחקים. ממשלת החושך מלאה את מלאכתה באמונה ומזוינת בכל כלי זעמה שמרה על הגבול, לבלתי תת להעביר מהעבר השני את המחשבה המתקדמת של התרבות האירופית, אך בכל־זאת נמצאו צעירים יחידי־סגולה, מבני העליה של האצילים בעלי היכלת, שפלסו להם דרך למערב, נכנסו שם למכללות, במקום שספגו אל קרבם את המחשבות והדעות של המדע בימים ההם, ואחרי כן, בשובם עמוסים במטען הרוחני המצודד נפשות הרכיבו את המחשבות החדשות בחוגים מצומצמים של כחות פרוגרסיביים, שהתקלטו והתארגנו במוסקבה ובפטרבורג, על אף כל הרדיפות והגזברות של שלטון הרשע והזדון – הם חוגי ההשכלה הידועים של שנות השלושים והארבעים מהמאה שעברה. אשר היו אחרי כן ליסוד מוסד לתרבות הרוסית בימי עלותה במלכות אלכסנדר השני. בתוך החוגים המתקדמים ההם היה, כמובן, גם בילינסקי. ההשפעה השכלית, כאמור באה כולה מצנורות המערב והנה הובאה בקול תרועה “המלה האחרונה של המדע” – תורתו של הגל, שהיה בתקופה ההיא ראש־המדברים של הפילוספיה הגרמנית ומתוך הדיאלקטיקה הסבוכה של התורה ההיא יצא משפט מוחלט ומרעיש, כי “כל שהוא שכלי הוא נמצא וכל שהוא נמצא הוא שכלי”. משפט מוזר כזה, שיכול להיות גם מסוכן בשעה שידובר בסידור החיים המדיניים והצבוריים, היה תולדה של תפיסת־המציאות האידיאליסטית המיוחדת במינה של הפילוסוף העסקן, אשר על ידה, מתוך לוגיקה מלאכותית מסובכת בלהטי הדיאלקטיקה, חשב למצוא פתרון כל ההויה וסדרו של עולם. בתוך כל הערפל של המציאות המפשטת והאוירית, אשר בה שט הפילוסוף, בבנותו לו שם את עולומותיו ככל העולה על רוחו, היה גם מקום למשפט האמור. אולם מוסקבה, ביחוד של הימים ההם, היא לא ברלין, ומה שעכל באופן אבסטרקטי המוח הגרמני החשבני לא היה יכול לעכל המוח הרוסי הריאלי. הדיאלרטיקה ההגליאנית ברדתה למוסקבה היתה צריכה לקבל צורה ריאלית, הלכה למעשה. ביחוד נתקל בהבנת המשפט החד הסופר הצעיר אז בילינסקי בעל־כשרון ובעל טמפרמנט, וראשית־כל אדם ישר ופשטן ועקבי בכל הלך מחשבותיו (מעין לילינבלום שלנו). אחרי הגל, ראש וראשון במחשבה הפילוסופית של המערב. בודאי אין להרהר, וכיון שהוא הורה הלכה פסוקה, הרי צריך לקבל אותה ויהי מה. אם “כל הנמצא הוא שכלי”, הנה שלטון היחיד ברוסיה, שהוא בודאי “נמצא שבנמצא”, כיון שהוא משתרע כמעט על פני החלק הששי מהכדור הארצי, מוכרח להיות גם שכלי, לאמור, טוב והגיוני וטבעי וישר. בשביל כך יש מן מוכן פורמולה פילוסופית מאת גדול הדור, ואדם ישרני כבילינסקי אינו יודע את המלאכה להתחכם ולהתפלפל ולעשות סמוכים לכאן ולכאן, לפי צורך השעה. אם המוסד המדיני של שלטון־היחיד הוא טוב ושכלי, אזי צריך להודיע זאת ברבים וידע הקהל כולו את האמת הפילוסופית, הבאה מהמקור העליון של המדע המערבי.

מובן, כי בילינסקי לא נשאר ולא היה יכול להשאר בנקודה מוטעית כזו על ערכו המוסרי של שלטון היחיד הצארי. הוא בא יותר במגע ומשא עם המציאות כמו שהיא, ואז ראה והבין מה הוא השלטון האבסולוטי השורר מסביב ומה פריו. אז היה לאיש מלחמה עם השלטון התקיף, ועד כמה שהיה ביכלתו חתר תחת קיומו, להורידו ולהפילו, וכשהיו מזכירים לו את “חטאת נעוריו”, את המאמר “ההוא”, היה כועס ומתמרמר. החיים הספיקו לתת לו לקח טוב עד כדי להבדיל בין מסקנות מפשטות של הפילוסופיה ובין מסקנות החיים המציאותיים…

האפיזודה הזאת עלתה בזכרוני במלאת מאה שנה, בי“ד בנובמבר ש”ז, לפטירתו של הגל ובגרמניה עשו פרסום גדול ליום הזכרון. הד הפרסום הזה התגלגל גם לארצנו ובשבועון “מאזנים” הקדישו, בגליון כ"ו, מאמרים אחדים חשובים לזכרונו של הפילוסוף. נעים היה לראות, כי שפתנו העתיקה כבר הסתגלה לתרבות החדשה, עד שיש אפשרות גמורה למסור בה פילוסופיה מיטאפיזית דקה שבדקה מעין זו של הגל. הקורא המסכן, בעל השכלה רגילה, לא יעכל במוחו את כל ההררים התלויים בשערה של הדיאלקטיקה ההגליאנית. טורגיניוב הרוסי היה אומר, כח בשביל לעכל במלואה את הפילוסופיה הגרמנית על האדם להולד גרמני. בודאי יש כאן גוזמא, אך גרעין ידוע של אמת יש בפתגם הזה. כשספנסר האנגלי, לדוגמא, בא לשפוט על עניני מיטאפיזיקה, אפשר ללכת אתו יד ביד והשכל האנושי הבריא בתבניתו המציאותית מלוה את החוקר בהלך מחשבותיו ואתו יחד הוא בונה וסותר ובא למסקנות ידועות. אולם עם הגרמנים, ביחוד מסוגו של הגל – הדברים לגמרי אחרים. כל תפיסתו את המציאות היא מעין בריה בפני עצמה, לא אנושית כללית – כאילו מוחו הוא הוא יציר עולם מיוחד. ובלבנו אנו, בני־אדם השכיחים, יש ויש אשר יתגנב ספק, איה יותר אמת החיים, אם בתפיסתנו אנחנו, יצירת המוח האנושי במהלכו הרגיל והבריא, או בתפיסתו החריפה והמתערטלת מן המציאות הריאלית מעין זו של הגל.

והדיסציפלינה המדעית? הלא משקל ההגיון וההיקשים החותכים בידה, תשפוט אפוא היא ותכריע לכאן או לכאן…

לשוא תוהלתנו. משענת קנה רצוץ! בחוקי־הטבע שם המדע האנושי הוא בר־סמכא, בהיות הנסיון לו לקו ויש לו על מה להשען. אבל שהדברים עוברים למה שלמעלה מן הטבע – כל עמודי המדע מתרופפים והכל מתנודד ללא תוצאות. הגל בימיו כל העולם התרבותי היה מלא כבודו וכלם התחממו לאורו. הוא הלך לעולמו וכמו אתו יחד כבה גם נר חכמתו. במחצית השניה מהמאה הי"ט כמעט שלא התחשבו עוד עם כל תורתו ושיטתו ומהלך חקירותיו. והנה באה המאה העשרים ונהפך הגלגל. הגל עלה שוב לגדולה ותורתו מתפשטת בעולם המדע ומשפיעה בכל דקותה וסבכיה על המוחות של אנשי המדע. ואיך יתיחשו לתורה זו במחצה השניה של מאת העשרים – לאלהים פתרונים. אין בטחון כי הגלגל לא יסתובב מחדש…

את ההלכה הפסוקה של הגל, כי “כל מה שהוא נמצא הוא שכלי”, באים תלמידיו וחושבי שמו לתרצה ולישבה, כי עוד יש צורך ללמוד לדעת, מה יש להבין במושג “נמצא”, ואפשר לפרשו כך שהזרות שבמשפט תפול. כחה של הדיאלקטיקה בודאי מספיקה לישר ההדורים, במקום שיש צורך בדבר. אך רב לנו, כי המקרא לפי פשוטו נותן לרעיון כל־כך מתמיה וכל־כך מחריד את קיומו האזרחי של הצבור. אברהם העברי הקדמוני לא עמד גם על ספק־ספקא של נקודה שכזו. הוא פנה לאלוהים בשאלות חותכות כמורג חרוץ: האף תספה צדיק עם רשע? השופט כל הארץ לא יעשה משפט? ולא עלתה על דעתו הנחתו של הגל, כי כיון שהדבר ישנו ונמצא הרי הוא שכלי… הוא טוען ודורש תשובה בשם המוסד העליון, בשם כח המשפט האבסולוטי, שאיננו מיישב כל מיני סתירות והיפוכים בלהטי הדיאליקטיקה הכל יכולה…

לפי תורתו של הגל מתקבל הס“ה, כי כל החיים הם שורה אחת, שלשלת אחת, של סתירות והיפוכים, שבינהם תבוא פשרה לפי שעה, והפשרה גם היא בבואה תהיה כר נרחב לסתירות חדשות, שגם להן יבוא התור לבקש פשרות – וחוזר חלילה, וכך לעדי עד… וכך יצר הקב”ה את עולמו: זו היא החכמה העליונה, זו היא ההשגחה האלהית על היצירה הנאדרה…

הקהלת שלנו, בכל ספקנותו העלולה לזעזע לפעמים את יסודי הכרתנו המוסרית, מצא העוז בנפשו להוציא משפט חרוץ: “האלוהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים”. צריך להבין את הנאמר במלוא היקפו, ומתקבל הרושם, כאילו הכתוב מכוון בדייקנות מיוחדת להערכתה של תורת הדיאליקטיקה ההגליאנית…

(“דאר היום”, ח' טבת, תרצ"ב).