ידוע פתגם התלמוד: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה – הותרה לו. התלמוד שואל אמנם: הותרה לו – סלקא דעתך? ומשיב תשובה פסיכולוגית: נעשית לו כהיתר.
דבר זה חל לא רק על עובר העבירה, אלא גם על הכלל שמסביב לו כיחסו לעבירה. כשאדם שהתחנך על עקרונים ידועים רואה ראשונה עבירה שנעשית, פריצת חוק, מעשה מגונה, הריהו מתרגז ולבו עליו יכאב ולפי כחותיו הוא מוחה ומתקומם נגד עושה הרע. אולם אם בתגרת תהפוכות הזמן הולכת העבירה ונשנית ומקבלת צורה של עובדה תמידית, כמו ניטל חודה, וגם האדם המוסרי עובר עליה בלי משים, כאילו הותרה הרצועה.
לנוראות של הבולשביקים ברוסיה האומללה כבר הורגלנו למדי. מעשי רשע וזדון ותרמית שנעשים בלי הפוגות במשל ארבע־עשרה שנה הספיקו להקהות את רגש ההתקוממות נגד עושי הרע. בתוך כל תעלוליהם הורגלנו גם לפריצות של חלול הקודש, להפיכת בתי־כנסיות של הדת לקלובים ולכל מיני בתי־מועד של חול. אולם לכל יש גבול. בימים האחרונים נעשתה שערוריה בארץ הדמים, העולה על כל מעשי הרשעות והזדון מסוג זה, שהורגלנו להם ואי־אפשר לעבור עליה בשתיקה.
במוסקבה, זו ירושלים של רוסיה, התקיים בית כנסיה נוצרי נהדר ומרומם, אשר נשא עליו את השם “היכל המושיע”. הוא נבנה לזכר הנצחון על נפוליאון בשנת 1812. מי שישב ברוסיה שלפני המלחמה ויודע מה היתה הדת הפראבוסלאבית לעם הכביר הזה, מי שראה את החגיגות של תהלוכות הצלב במוסקבה וגם בפטרבורג בתוך המוני מתפללים, לאין מספר, מי שהיה במוסקבה והתבונן לכל התוקף הרוחני של הנצרות, אשר משלה ממש ממשלה בלתי־מוגבלת במרכז ההיסטורי הזה של העם הרוסי, – רק האיש הזה יכול לצייר לעצמו ציור שלם, מה היה “היכל המושיע” בהכרתו של העם ובאיזה רטט של קדושה התיחס אליו. מצד צורתו החיצונית, מצד האמנות הארדיכלית היה זה אחד הבנינים המפוארים והמצוינים ביותר ברוסיה. ואת הבית העליון הזה, את “היכל המושיע” – החריבה הממשלה הסובייטית. בדינמיט נפצה אותו ומחתה אותו מתחת שמי ד'. את חורבן המקדש העממי בעריצות מופקרת ואכזרית כזו עולל לא צר ואויב מן החוץ, לא איזה נבכדנאצר או טיטוס, אלא הממשלה בעצמה, הממשלה הרשמית העממית, הוא השלטון הסטאליני הדן־יחידי, המושל, כביכול, בשם העם ובפקודת העם…
והעם – לא קם ולא זע. אם במסתרים בכתה נפשו למראה הזועה, למראה חלול הקודש של אל מושיעו – האלוהים הוא היודע; אבל מה שהכל יודעים הוא, כי בדומיה ובשקט נשא את החרפה הנוראה, בנפול ביד רשע מקדש האל המושיע שלו ובהשברו כשבר נבל יוצרים. וכל זה במוסקבה, זו קרית המסורת ההיסטורית והקדושה הדתית של רוסיה בכל תקפה, זה צור המעוז של ה“פראבוסלאביה” במשך מאות שנים. ולעיני השמש, לעיני שלשת מיליונים תושבים, נעשתה השערוריה - והס מסביב… במצח נחושה בצע השלטון המופקר את אשר זמם, בהיותו בטוח, כי העדר הנפוץ והמהומם לא יתגעש למראה הנבלה, ואת הכל ישא, הכל יסבול, וכפוף ראש, מדוכא בעבודתו ובשפלותו, משולל רצון וכח גם יחד, יעמוד בבשתו חרד כעלה נדף, ונכנע למעניו ומחריביו, הדורכים ברגל גאוה עליו ועל קדשיו…
אני כותב את הדברים האלה, ולבי הומה מצער ועלבון.
ישאלו אולי: צער ועלבון בשם מי? בשם ישו, אשר כל כך חללו את שמו ואת זכרו? בשם הנצרות, אשר ברגלים רמסוה? והלא הם כל־כך רחוקים ממני, זרים בתכלית גם להכרתי הגזעית וגם להכרתי הדתית?
עלבון וצער – בשתים. עלבון האידיאה הדתית במובנה האנושי־הכללי, ועלבון הקומה הרוחנית של האדם בן־דורנו, שהושפלה והונמכה עם הלום.
יכול אני להתנכר בתכלית לעיקרים הדתיים של הנצרות, לכל הקולטוס האישי־האלהי שהונח ביסודה. אבל על כל פנים ברור הדבר, כי הגרעין הדתי כתופעה עליונה ואנושית־כללית ישנו וישנו בנצרות, כי בכל הויתה של הנצרות ספונה דרישת האלהים, ספון צמאון נפשי לנאצל שבחיים. וכן גם אי־אפשר לשלול ממנה את ערכה ההיסטורי הנאדר, כי זכתה (ולוא גם על־ידי מקורות מחוצה לה) להשרות את שכינתה על חלק גדול מן המין האנושי ואלפי רבבות אנשים מדור לדור ינקו מצנורה תנחומות יה – ולכן טבעי הדבר למדי, כי כשבאים אנשי און ורשע ופוגעים בקדושה הדתית ושמים אותה לעפר ואפר – אין אנו יכולים לבלי להזדעזע ולבלי לשלוח את זעמנו על ראשי החוטאים בנפשותם של ההמונים, על עוכרי האדם…
וגדול העלבון שבעתים, כי בתוך שלשת המיליונים של תושבי מוסקבה לא נמצאה קבוצת יחידים, שיתעוררו “על קדושת השם” למחות נגד פועלי האון, ותהיינה התוצאות מה שתהיינה. את חג “המולד” של המושיע יחוגו רובם של המיליונים האלה, יחוגו גם ברוב פאר וכבוד את חג “התחיה”, הכל כדת וכמצות אנשים מלומדה מדור דור; אך בבוא יד רשע לפוצץ בדינמיט את “היכל המושיע” – אז איש לאהליו, רוס הקדושה, רוס הפראבוסלאבית, אין עומד בפרץ, אין מי שיצא אל הרחוב להזעיק את העם להגן על הקדוש לו, אין מי שיסכן את חייו למען הקדוש שבחייו…
יוסף פלביוס ב“תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים” מספר, כי כאשר נשלח פילטוס על־ידי טיבריוס להיות נציב ביהודה, צוה להביא בלילה בסתר אל ירושלים את צלמי הקיסר. לעת הבוקר קמה מהומה גדולה בקרב היהודים לדבר הזה. נבהלו לראות, כי חוללה תורתם, אשר אסרה להם להכניס כל פסל לעיר הקודש. נזעקו גם המונים מסביבות ירושלים וימהרו אל קסריה להתיצב לפני פילטוס, להתחנן אליו, כי יוציא את הצלמים מירושלים. וכאשר השיב פילטוס פניהם ריקם, נאספו מסביב לביתו ויפלו לארץ, וכה שכבו חמשה ימים וחמשה לילות ולא משו ממקומם. ליום הששי הקיפו אנשי צבא את כל היהודים בכלי נשקם. בראות היהודים, כי אנשי צבא עומדים מסביב להם בשלש שורות, נאלמו מפחד פתאום, כי לא חכו למראה הזה. פילטוס קרא אליהם, כי יצוה להמיתם, אם ימאנו לקבל את צלמי הקיסר, ואל אנשי הצבא נתן אות לשלוף חרבותיהם. היהודים נפלו כולם ארצה, כאילו נוסדו מראש לעשות ככה, והטו את צואריהם וצעקו בקול, כי טוב להם למות מעבור על חוקי דתם. פילטוס תמה לעוז רוחני זה וצוה להוציא את צלמי הקיסר מירושלים.
הנה לפנינו שתי תופעות היסטוריות: פילטוס והיהודים בירושלים וסטאלין והרוסים במוסקבה – יחס עם ישראל לאחד החוקים של תורת אלהיו, ויחס רוסיה הפראבוסלבית ל“היכל המושיע” שלה.
ולשלימות התמונה של המקבילות יש להביא בחשבון גם זאת: היהדות הדתית במובנה הרחב התפשטה בקרב העם רק בימי עזרא ונחמיה, זאת אומרת, כי השפעתה על העם ביחס למאורע המדובר נמשכה רק כארבע מאות שנה. ולעומת זאת כבשה הנצרות תחת דגלה והשפעתה את העם הרוסי לפני אלף שנה ויותר. והעם לכל שדרותיו השתעבד למסורת הנוצרית בכל נפשו והכניס את רוחה ואת פיוטה לכל פנות חייו. העם הרוסי לפי טבעו והלך־רוחו הוא דתי. הוא מצא בנצרות ספוק לתביעותיו הנפשיות, לשאיפותיו הרוחניות, כדי לעמוד על כחה של הנצרות בהשפעתה על הווי העממי ועל הלך־רוחו של העם צריך לקרא בספור הידוע של טולסטוי “התחיה” את הדפים המזהירים, אשר בהם יתאר האמן הגדול את ליל התקדש החג של פסחא. ולא יפלא הדבר, כי אכן עבודה עממית ורוחנית במשך אלף שנה, שהיתה מכוונת להשרשת הנצרות בקרב העם, נשאה פרי ותהי לנחלתו הרוחנית הנפשית. הנצרות חדרה לנשמה הרוסית העממית במדה כזו, עד שגם אנשים כטולסטוי, וולאדימיר סולוביוב ודוסטוייבסקי לא יכלו להשתחרר מהשפעתה של המסורת הנוצרית ונשארו נאמנים לרוחה ולאפני השגותיה וציוריה. למבצר רוחני כל־עממי כזה, בן אלף שנה ויותר, דיה היתה העבודה המהרסת של בולשביקים במשך מספר שנים, עד שיהיה לדבר שבמציאות, כי יעיזו ב“אמא מוסקבה”, על שלושת מיליוני תושביה, לפוצץ בדינמיט את “היכל המושיע” – ולא רגזה הארץ תחת יושביה…
גדול העלבון בעד האדם בן דורנו, בעד העם הרוסי הגדול, בעד חולשתו המוסרית, בעד עבודתו הפנימית, העוברת כל גבול. העובדה המחפירה של פיצוץ “היכל המושיע” היא לרוסים מעין “צוסימה” רוחנית ותשאר לכתם בל ימחה בדברי הימים לרוסיה, תשאר גם אות קלון, חרפה, לאדם־הסמרטוט של דורנו…
( “הארץ”, שבט תרצ"ב)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.