“עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי”.

כל זמן שהתנ“ך היה לעמנו כולו, על כל חלקיו הצבוריים ועל כל התפלגות דעותיהם, בבחינת “כתבי הקודש”, והיחס אליו היה יחס של קדושה, אז בודאי ובדואי תפס הזה מקום של יסוד היסודות בחיי האומה, אשר בלעדיו לא תוכל גם להתקיים, כי הוא לה ראשית הכל ואחריות הכל. אולם בתקופות האחרונות, לרגל השנויים הכבירים, שבאו במהלך הדעות והמחשבות של העולם התרבותי, נשתנה גם בחוגים רבים של עמנו היחס אל התנ”ך. האומה כולה בפרצופה ההיסטורי, לא שנתה וגם אינה יכולה לשנות את עמדתה לתנ“ך. אבל הלא אין לכחד את העובדה, כי חלקים רבים מהאומה, והם לא קלי־ערך, גם בכמות וגם באיכות, הפשיטו מן התנ”ך את קדושתו התיאולוגית ויהי להם – ל“ספר”, ליצירה ספרותית. אכן גם כ“ספר” הוא יכול להיות חשוב ורב־הערך מאד, אבל כיון שביצירה ספרותית ידובר, הלא אין הדעת סובלת, שיצירה זו תהי יחידה ומיוחדת במינה ושיהיה יחס מיוחד אליה, נבדל בתכלית מהיחס ליצרות ממינו, שישנן אצל אומות התרבות, אם לא אצל כולן, הרי על־כל־פנים אצל הגדולות והחשובות שבהן, ובכן מתקבל מאליו יחס ספרותי, כלל־אנושי, או לפי הטרמינולוגיה העממית שלנו - “גויותי”.

לחרדים, יראי־האלהים, שבקרבנו מספיק האמור כי יבטלו בתכלית הביטול את היחס הזה, הגויותי, אל התנ“ך ואת חלקי הצבור המתיחסים אליו ביחס זה, אבל בבטול־היש אין לצאת ידי חובה בשאלות צבוריות גדולות. ומנקר במוחי הרעיון הכואב והמטריד: מה יכול להיות ערכו של התנ”ך ותפקידו בחיי עמנו במחצית אלה מחלקיו, שהתנ“ך פשט בעינהם את תבניתו התיאולוגית. יכולים אנו להצטער על מציאות חלקים כאלה בתוך אומנתו. אבל צערנו, ויהא גם חוקי ומבוסס כל צרכו, אינו משנה את פני המציאות. וזוהי שאלה לאומית ממדרגה ראשונה, אם כחו של התנ”ך אתו להחזיק מעמד כעמוד־התיכון לאומה גם מחוץ למסגרת התיאולוגית, באופן שאם יחס של קדושה לא יהא כאן, הרי ישאר בתקפו יחס של הערצה, שיספיק לקשרי הרוח מדור לדור לבל ינתקו. ותהא זו הצלה פורתא, כי טוב משהו מאפס. הכרתנו הלאומית כל־כך הורגלה לראות את התנ“ך במרכזו של קיום האומה, עד שלא נוכל בנקל להשלים עם הרעיון, כי המונומנט הנאדר הזה יהדף בחוגים ידועים של העם מבסיסו והשפעתו תתנדף לגמרי. ואם גם נניח, כי ההערצה הספרותית במקום הקדושה התיאולוגית תתן לנו תנ”ך של סורוגאט במקום תנ“ך עצמי, מקורי, הנה שלומי אמוני ישראל יכולים למצוא להם נחומים בזה, כי אם כה או כה יש חשיבות גדולה בדבר, כי הקשר הנצחי בין כתבי־הקודש ובין העם על כל חלקיו, גם הקיצונים שבו מצד שמאל, איננו מתפרק, וכל זמן שהקשר יש, הרי יש תקוה, שבמשך הזמן, במשך דורות, בתוך חליפות הזרמים במהלך רוח האדם, “מתוך שלא לשמה יבוא לשמה”, זאת אומרת, כי ההערצה הספרותית אל התנ”ך תקלוט לתוכה בתמונה זו או אחרת ניצוצות של קדושה מימי בראשית… תמורות כאלה אינן משוללות האפשרות, ביחוד בעיני אלה אשר הצד הרוחני שבחיים הוא לפי השקפת עולמם המושל העליון, וסוף סוף ידו היא התקיפה לכבוש את הסביבה האנושית ולהטביע בה את חותמו.

שאלה זו היא בעיני כל כך חשובה, עד שאני רואה חובה לעצמי לבררה ולהעמידה על עיקרה. אין זו שאלה של לכתחילה, אלא שאלה של בדיעבד. לכתחילה אין בתפיסת מוחי ולבי מקום לשאלה על הפשטת הקדושה העליונה מספר הספרים שלנו. אפשר לדבר על גוונים שונים בעצם התפיסה הזאת, אך הגרעין היסודי שומר את מהותו כפי שנקבע מימות עולם. אבל בדיעבד – הדברים אחרים לגמרי. כאן לא בתפיסה אישית ידובר, גם לא בתפיסה הקולקטיבית של האומה, אלא ידובר בחלקי האומה הרבים, שסללו להם דרך לעצמם והתנ"ך היה להם ליצירה ספרותית. לצערנו אי־אפשר לראות בתופעה זו שרירות־לב סתם, כמו שהחרדים חושבים בתמימותם. זו היא תוצאה עקבית ממהלך המחשבה האנושית הכללית ברובה הגדול. ודאי, גם היא יכולה לטעות, ולא תמיד היא טבועה בחותם האמת. יש שהיא בת יומה, בת תקופתה, ועלולה להשתנות. על־כל־פנים לפי מהלך החיים בזמננו, אם זרם רוחני ידוע כובש את הלבבות בעולם התרבותי הכללי, אי אפשר לחכות, כי עולמנו העברי ישתחרר לגמרי מהשפעתו. האומה כולה, אם היא לפי יסוד מהותה אינה מודה בו, הרי לא תקבלו בסידור חייה הלאומיים ולא תתכחש לעצמותה, אבל סוף סוף לא ימלט, כי חלקים ידועים ממנה יסחפו בזרם וישתעבדו לו. וכיון שהם רק חלקים פחות או יותר מצומצמים מהאומה, הרי לא הם יטביעו את חותמם עליה, להסיר ממנה את פרצופה ואת תכנה המיוחדים לה, אבל החשוב, מאד מאד חשוב, לאומה כי גם אלה החלקים המתפרצים, כל זמן שהם בתוך המחנה, לא ידחו מקהל עם ה' וישמרו את קשרי הרוח, ולוא גם לא על טהרת הקודש. יהיו קשרי־הרוח האלה לקויים, רופפים, בעלי מום, אבל – יהיו. כל זמן שבנים הם לעם ישראל ועל דגלו הם חונים הרי הם בצורה זו או אחרת ברשותה של האומה ואחריתם לא נכרתה, ואפשר גם זאת, כי אם הם לא ישובו כליל, ישובו בניהם, או ניניהם ישובו…

נשאלת אפוא השאלה בכל תקפה, עד כמה הדבר הוא בגדר מציאות, כי התנ"ך שלנו ישמור את עזוזו הרוחני־הלאומי גם בתוך חלקי־אומה אלה השוללים ממנו את קדושתו ובמקומה באה הערצה כאל יצירה ספרותית. רגילים אנו לסמן יחס שכזה אל ספר קלאסי. והשאלה היא אם די בזה, בשעה שאנו שואפים, כי ספרנו זה יוצג במרכז חיי הרוח של האומה? עולה על הלב זכר הספרים הקלאסיים המפורסמים של עם ועם, ולא מצאתי דוגמא שיהא בה כדי ספוק. אך דרך מקרה בא לידי דבר, שהעמידני על טעותי והראה לי, כי אמנם יש ויש דוגמא חיה, שתוכל להשביענו רצון בנוגע לעניננו.

הוגה־דעות האנגלי המצוין תומס קרלייל בספרו “על גבורים ועבודת גבורים” אומר: “התבוננו נא לערכו של שקספיר אצלנו. אנחנו לא נמכור אותו במחיר” כל מחנה שועים וסגנים רמי־המעלה. הוא הדבר הנשגב ביותר שהבאנו לעולם, לכבוד הוא לנו לעיני העמים האחרים – לעדי תפארה למולדתנו האנגלית. מה הוא הדבר, אשר לא ניתן תמורתו בנפש חפצה? התבוננו נא, לוא שאלו אותנו: מה טוב לכם, האנגלים, הלעזוב את מלכות הודו שלכם או לעזוב את שקספיר? שלא היתה לכם מלכות הודו מעולם, או שלא היה לכם שקספיר מעולם? אנשים, אשר דבר להם עם המלכות יענו בלי ספק בלשון המלכות. אולם אנחנו, האם לא נהיה אנוסים לענות חלקנו אף אנו: עם מלכות הודו או בלתה – נתקיים, אבל בלא שקספיר אין אנו יכולים להתקיים. יש יום ומלכות הודו יבוא הקץ, בכל פנים, אולם לשקספיר – לעולם לא; הוא יתקיים בידנו לעולם. אין אנו יכולים לעזוב את שקספיר שלנו!"

קראתי את הטורים האלה – בתרגום העברי של הספר הנ“ל – ותאורנה עיני. אם אפשרי יחס כזה לשקספיר, הלא אפשרי הוא ביתר שאת וביתר עוז לתנ”ך שלנו גם מצד אלה הנחשלים, המפשיטים ממנו את דיוקן קדושתו.

ואין פירושו של דבר, כי יכולים אנו להשלים עם ההנחה, שאת התנ“ך יושיטו לילדי ישראל בבתי־הספר כיצירה ספרותית מעין שקספיר. לא ולא. לאומה בשלומתה יש הזכות לדרוש, כי ילדיה יקבלו את התנ”ך שלה, כמו שהיא תופסת אותו, כמו שהיא התחנכה על ברכיו במשך אלפי שנים. אך אם יבוא הזמן הסואן בזרמת דעות מן החוץ, והילדים בגדלם ישתעבדו למושגים, שישנו בעיניהם את התנ“ך ו”יכניסו חולין לעזרה“, אז עכ”פ את זאת נבקש, כי היחס לספרנו הנצחי יהיה לא פחות בערכו ובמשקלו הלאומי מן היחס של האנגלים לשקספיר שלהם, לפי הוראתו המוסמכת של קרלייל.

ודאי לא היתה הכרתנו הלאומית רוצה בסמוכים כאלה. התנ“ך ושקספיר הם עולמות כל־כך נבדלים איש מאחיו, עד כי בינהם תהום רובצת, והמרחק שבינהם הוא אשר בין שמים ממעל לארץ אשר מתחת. אך בדיעבד – באין ברירה – הלואי והיינו פוגשים מצד שמאל שלנו הערצה והתקשרות נפשית־לאומית לתנ”ך מעין אותה שאנו רואים מצד האנגלים, לפי קרלייל, לשקספיר…

( “הארץ”, שבט, תרצ"ד)