החסידות המחודשת (אני אומר במתכוון “המחודשת”, ולא “החדשה”, כי חסידות חדשה אינה במציאות, אלא נשמרה להלכה ולמעשה בצביונה, כמו שנסדרה בהוי היום־יומי במשך המאה הי"ט), השומה בפי מחזיקיה וחובביה ממערכות המשכילים, האוהבים להרים על נס ביחוד את הרומנטיקה שלה, את פניני הפיוט והרוחניות דלעילא, שבודאי מצויים הם בה, רגילה להתגדר באגדות עממיות על קדושי החסידים, שוותרו על מצוות עליונות ומקודשות בחיי הדת לשם הבאת ישע למשפחה עניה בשעת דחקה, כשהיתה זקוקה להצלה באותה שעה, מבלי שאפשר היה לדחות את הדבר. ידועה האגדה היפה של פרץ על אחד הצדיקים שנעדר מבית־המדרש באמירת הסליחות של הלילה הראשון, בלכתו לבית יולדת עניה להסיק לה את התנור ולהכין חמין, ובהשליכו את הלפיד הראשון לתוך התנור קרא את הפזמון הראשון מהסליחות, וכך את השני והשלישי. על רבי יצחק מברדיצ’ב יסופר, כי פעם אחר לבוא לבית־הכנסת לתפלת “כל נדרי”. הקהל הגדול עמד צפוף מלא חרדת קודש לקראת בוא השעה הגדול. כבר אתא ליל, והקהל אינו ניגש לתפילה: הרבי איננו עוד, וכלום אפשר להתחיל? ומהצד השני הלא בתפילת “כל נדרי” ידובר, וכלום יתכן לצאת מן הגדר המקובל ולא להתפלל תפלה זו בזמנה? הקהל עומד בקוצר רוח ומחכה, אחרי הצדיק אין להרהר. מה שהוא עושה הריהו טוב. לבסוף, אחרי עבור זמן ממושך, בא הצדיק. ודבר העכוב היה כל־כך פשוט. הצדיק התעכב, בלכתו לבית־הכנסת, על יד אוהל דל, ששמע ממנו קול עולל צועק מר. הוא נכנס אל האוהל ומצא עולל מתהפך ומתיפח בחתוליו ללא איש שיטפל בו. כנראה הלכה האם לתפילת “כל נדרי” והשאירה את העולל יחידי. הצדיק לא שם לבו כי השעה מאוחרת, והגיעה שעת “כל נדרי”, והוא נשאר באוהל, להרגיע את היונק, ונענע את עריסתו, ושר לו פזמונות וטפל בו כפי יכלתו, עד שנקרתה לו אחת הנערות מבתי השכנים, שהיה יכול למסור את העולל לטפולה עד שתשוב האם מבית התפלה. מצויות עוד אגדות מסוג זה על קדושי החסידים, שבהן מתרוממים הצדיקים באהבתם הפשטנית והחמה להמוני העם, עד כי נופלת לעינינו המחיצה, המבדלת בינם, אנשי המעלה והקדושה העליונה, ובין דלת־העם אשר במעמקי השפלות והעוני. הפיוט העממי מוצא בזה יופי ונדיבות וחסד אנושי ממדרגה עליונה. הפיוט העממי אין כחו גדול בפסקי הלכות ואינו נכנס במקרים כאלה, לעומק הדין, כי על־פי דין בודאי אפשר לקרוא את פזמוני הסליחות גם ביחידות, ולאו דוקא בצבור, ואין חטא גדול אם יאחר יהודי מעט את התחלת “כל נדרי”. אבל הפיוט העממי בוחר לו שעות ידועות של קדושה דתית, שהן לו יותר נאצלות וביחוד יותר נפשיות ומלאות חרדת קודש מכל חומרות הדינים למיניהן; ודוקא בשעות ההן הולך הצדיק ונפרד לו לבדו לעבודת חול – מסיק את התנור ומכין חמין ליולדת עניה או מנענע באוהל דל עריסתו של עולל מתיפח…

לעומת זאת אין אתה מוצא אצל “המתנגדים” אגדות מסוג זה על גדולי הרבנים. ולא משום שארזי־הלבנון, אדירי־התורה, מתרחקים מדלת־העם ואינם מסוגלים להקדיש את תשומת לבם לעני בשעת דחקו. לגמרי לא זאת. כי על המדות הטובות שתלמיד חכם מסורתי מצטיין בהן, נמנות גם הרחמנות, וביחוד חובת הדאגה לכל נפש מישראל בלי הבדל מצב, אשר כל המקיימה כאילו קיים עולם מלא, אבל הנוסח של חיי הרבנים, גדולי התורה, אינו עושה אגדות כאלו מציאות, ואין לאגדה העממית על מה להשען ביצירת קלסתר צורותיה.

וכמה השתוממתי למצוא עובדה, הנותנת לנו ציור מחיי הרבנים והליכותיהם שיש בו מתוכן האגדות הנזכרות של קדושי החסידים, אם כי לא נמצא בו כל־כך הרבה יופי פיוטי־עממי, אבל מצד התוכן הוא יותר חזק, ולמבין – גם מעורר יותר התפעלות. וכך הלא צריך להיות: פיוט תבקשו אצל החסידים, ומעשיות תקיפה במחיצת המוסר העליון תבקשו אצל הרבנים מחזיקי תרני התורה.

עובדה זו, שמשכה אליה כל כך את לבי, מצאתי בקונטרס אחד קטן בשם “בית אברהם”, שנדפס בווילנה בשנת תרט“ז. זוהי צוואתו של הרב הנודע ר' אברהם דנציג, בעל ה”חיי אדם“, לבניו. מתי, באיזו שנה נכתבה הצוואה - לא נדע. שום תאריך לא נזכר בצוואה. שני בניו של הרב, המוציאים לאור את הקונטרס, באו גם בהקדמה מיוחדת מצדם לספר בשבח אביהם, אבל גם מתוך הקדמה זו אין לדעת באיזה זמן ידובר. בעל ה”חיי אדם" מצטיין בסגנון עברי טוב – מה שהועיל הרבה להתפשטות ספרו בתוך הקהל הרחב, – אך בניו כבר מתגנדרים במליצות, ואת הקדמתם לצוואה הם כותבים בסגנון זה: “יש זהב ורב פנינים עטופים במשכיות כסף, המריקים מעליהם ברק הזהב, נוצצים בין חורי המשכיות, האירו ברקיו תבל, אם רואיהם יכירו וידעו, כי הזהב ההוא טוב ורע, הם היו מורדי האור דרך חשכת המשכיות סביבותיו סוכות”. ומה הקורא, אינך מבין מה הם סחים? גם איני מבין ולא אמצא חפץ ליגע את מוחי כדי למצוא איזה ניצוץ של רעיון אנושי בתוך המרחשת הנלעגה הזאת. את התאריך בדיוק, מתי נכתבה הצוואה, כאמור, איננו יודעים, אך זאת אנו יודעים, כי הרב בעל “חיי אדם” נפטר בשנות השמונים למאה הששית, ובימים ההם כבר התהלך אד"ם הכהן בווילנה ושר את שיריו, ומרדכי אהרן גינצבורג הפיץ את כתביו, בעלי הסגנון הבהיר, המופתי; אך לווילנה החרדית־הלמדנית עוד לא חדרו קוי אור מן ההשכלה “הברלינית” ועוד היו מהלכים למליצות מעין הפטפוט האמור.

לעומת זאת נערכה הצוואה עצמה, כאמור, בסגנון צח ובעברית טובה, זו שאנו מכירים מספרו של המחבר “חיי אדם” וגם מ“תפלה זכה” שלו, שזכתה בפשטותה ובתמימותה הנפשית להיות לקנין של רבים מישראל ששפכו ושופכים בה את לבם בליל יוה"כ לפני “כל נדרי”.

ותוכן הצוואה מתאים בדיוק להשקפת־העולם ולתפיסת־החיים שאנו מוצאים בספר “חיי אדם”. לא זה חשוב, שהמחבר לפעמים מחמיר יותר מדי, מדקדק בפרטי דינים ומנהגים יותר מדי; לזה כבר הורגלנו במשך תקופות ויובלים ואין עוד להפתיע אותנו הרבה בזה. אבל בספר “חיי אדם” מרגיזה את האדם המודרני אטמוספירה זו של צמצום המחשבה עד כדי מחנק נפש ושל התרכזות מאובנת בזוטות כאילו הם, רק הם, כל חיי האדם, וכל מה שמחוץ הרי הוא בטל ומבוטל, והוא כקליפת השום. אפשר להיות ירא וחרד לדבר ה' ולהיות זהיר וזריז במצוה קלה כבחמורה; אבל אותו הצמצום הקטנוני לא רק של היהדות, אך גם של הקב“ה, כביכול, בשורה שאינה פוסקת של דיני־דינים ומנהגים דתיים, שזהו הסך הכל של ספר כ”חיי אדם“, אשר המחבר בכל פרשת סידורו והרצאתו כמו עומד על גבו של הקורא ואינו פוסק להתריע על כך בתוך השורות וגם בין השורות, – זהו כל כך מוזר ומופרך לכל בר מוח חושב ובעל דעה צלולה. אצל גאוני הדורות, בעסקם בתורה בכל שטחה הרחב ועמקותה השכלית החדה, אם גם הנושא הוא לפעמים מעין אותם הזוטות האמורים, הנה התורה בהיקפה השלם כמו סוככת עליו, על הנושא המצומצם, והסך הכל הוא נוח וגם ממציא קורת רוח. ביחוד לאלה אשר למו מהלכים ב”אוהל שם“, והמסורה היהודתית היא קרובה ללבם ורגילים הם בארכיטקטוניקה שלה ובכל סממניה השכליים המיוחדים לה. אולם הרב בעל “חיי אדם” לא היה מגאוני הדור, זה היה רק בינוני, מו”ץ בווילנה מן המצויים, ובספרו עומד לפנינו ה“דיין” הווילנאי בכל יבשותו וצמצומו, ובהעדר הכנפים המשתרעות למרחקים של ההלכה התלמודית בחבלי יצירתה ועיבודה, ועוד יותר כאשר ה“דיין” בבדידותו הצנומה הולך ומתרומם ונעשה מרכז החיים, מרכז ההויה האנושית לאדם מישראל, נמצאה היהדות המיוצגת פה במצב כל־כך עלוב, מצב של חוסר־דם וחוסר כח לחיות ולהתקיים על אדמת אלהים לפי התכנית הנצחית של תנועה והתפתחות, שהן הן יסודות ההויה בכלל והקיום האנושי בפרט.

ובכן גם בצוואה שלפנינו אנו רואים העתקה שלמה ומדויקת מפרצופו הרוחני של הספר “חיי אדם”: אותו הצמצום, אותה היבשות, אותם הזוטות. ראשונה יסע “סדר היום” בחיי המציאות השכיחה, שעליו יצוה לבניו לפני מותו, הכל כמובן בקיצור נמרץ, כמו שמסודר ב“חיי אדם”. ההשכמה לעבודת הבורא, פרטים לא מן המדה בהלכות נקיון, עניני ציצית ותפילין בכל דקדוקיהם (“תזהרו שהנקב שהציצית תלויין בו יהיה למעלה מקשר האגודל, דהיינו מקשר האגודל עד סוף הצפורן”), התפילה בבית־הכנסת, ודוקא בצבור, אחרי התפילה פרק משניות, ואם אפשר – גם שיעור גמרא; אחר־כך הוא מזרז ללכת הביתה ולאכול פת שחרית, כדי להיות בריא וחזק לעבודת הבורא… כי בזמנים הללו גברה החולשה בעוה"ר (בלא טעם זה, כפי הנראה, כל ענינה של פת־שחרית דבר המוטל בספק). בענין הסעודה פרק שלם של דקדוקים בברכת הנהנין: “ולהזהר לברך ברכה אחרונה על ד' מינים שיש אומרים שהיא דאוריתא”…

וכל זה בא בצוואה, כשהאב הזקן עומד להפרד מבניו לנצח, והוא חפץ להנחיל להם את תורת־החיים כפי שהוא משיגה ומבחינה. מבלי משים עולה על זכרוננו הצוואה של הרמב"ן לבנו. גם הוא גדול בתורה, וגם “מקובל” ובודאי ירא־שמים וזהיר במצוות – ומה רב המרחק בין שתי הצוואות הללו. שם – מוסר השכל וחכמת החיים לפי תורת היהדות וברוחה, ופה – ווילנה החרדית בעלת אופק קטן וצר ודחוק. יותר מחמש מאות שנה עברו – וזו היא התקדמותה של היהדות…

אחרי פת שחרית, כשכבר נגמרו, לכאורה החובות שבין אדם למקום בראשית היום, ועל “סדר היום” צריך היה לעלות הטיפול בצרכים החמריים של האדם ויש עוד להביא בחשבון, כי כפי הנראה היו בניו של הרב סוחרים, כי גם הוא בעצמו, קודם שהיה למו"ץ בווילנה, התעסק במסחר ואף היה נוסע ליריד שבליפסיאה, – אנו מוצאים את הנוסח הזה לעבור מן הקודש אל החול: “ואם תצטרכו לילך לפרנסה ולעסוק במשא ומתן, תאמר הריני הולך לעסוק במשא ומתן באמונה כדי לפרנס אותי ואת בני ביתי וכו'”.

וכיון שהדברים הגיעו לעניני משא ומתן, באה שורה שלמה של אזהרות מוסריות, לפי כל לימודי היהדות מקדמת דנא. ידובר על התרחקות משקר, מאונאת הבריות, מאבק גזל וגם מאבק רבית וכו' בנוסח המקובל של ספרי המוסר. לרעיון מקורי אין מקום. רק בבואו להטיף שלא להרים יד להכות שום איש, כי יקרא רשע ואוי לנפשו, הוא מדגיש ביחוד: "ואפילו למשרת ומשרתת שלך, אפילו לא יעשו רצונך, אסור להכותם, וכי בשביל שהם משרתים לך הם פחותים ממעלה ממך? " – הקו הדימוקרטי הזה, הנאמר בודאות ובתום ובפשטות, כמה רב ורם ערכו, פה עומד לפנינו התלמיד־חכם היהודי במלוא צביונו המוסרי. הבורג’ואזיה הווילנאית באותו הזמן, בכל אדיקותה הדתית ונשיאת העול של המצוות לכל דקדוקיהן, בודאי לא התרוממה ליחס מוסרי־דימוקרטי שכזה למשרתים ולמשרתות, שהיו בעיניהם נחותי דרגה.

ובאותה שעה אנו רואים קטנות המוחין מצדו של הרב ביחס לחובות האזרחיות של האדם. בסימן מ“ט מן הצוואה הוא מזהיר את בניו: “ועוד זאת דרוש מכם, בני, חברי וידידי, שלא תהיו בשום התמנות, הן בקהל והן בחברה, כי מזה יכולים לבוא ח”ו כמה קלקולים בענין להיות פרנס. כי ידוע מה שאמרו חז”ל על פרנס המתגאה על הצבור, וכן המטיל אימה יתרה על הצבור לא לשם שמים, גם כן ידוע עונשו. ולכן בגזירת עירין אני גוזר עליכם וכן תגזרו כזאת על בניכם“. ולא חלה ולא הרגיש הרב, הגדול בתורה וביראה, כמה מאי־המוסריות ומאי־היושר הצבורי יש באזהרתו זו לבניו לדורות. המושג אזרחיות עם כל המסתעף ממנו במובן אירופי בודאי לא נכנס למחיצתו הרוחנית של הרב בעל “חיי אדם”, ועל זה לא נבוא עליו בטענות, אבל הלא בתוך עמו ישב, בעיר ואם בישראל כווילנה רבתי, עם צרכי צבור המרובים והמוכרחים של הקהלה הגדולה, וגם כאיש מן הישוב בהיותו סוחר וגם כמו”צ לעדתו היו לו בודאי עינים להסתכל בחיים הסובבים אותו – ואיך זה לא עלה רעיון על לבו, כי בלא עסקנים צבוריים אין חיי הקהלה יכולים להסתדר, והעסקנים צריכים להיות דוקא אנשים ישרים וטובים מסוג היותר מעולה, ואיזו זכות יש לו לשחרר את בניו לדורותיהם מן העול הצבורי הזה? הוא חרד לנפשותיהם, לבל יכשלו בהתנשאות על הצבור, ובהטלת אימה יתרה עליו, אבל אם זו היא הדרך הטובה שלא לבוא לידי מכשול, בצרכי צבור? – הגרועים שבעדה, וקלי־הדעת, שאינם חוששים למאומה, אותם צריך לרתום בעול? ובדרכים כאלה, בחששות כאלה, יוכל הצבור לעמוד וצרכיו יתמלאו כהוגן? בעבודת הצבור כרוכות יוהרה והתגאות, אולם כלום במשא ומתן בשוק ובמסחר אין חששות לעוונות היותר גדולים, מרמה ואונאה וכל הני מילי מעליותא, שהמסחר דש אותם בעקביו? ובכל זאת הכניס הרב בסדר היום לבניו את ההליכה לפרנסה ואת המשא ומתן, כי שם אין מקום להשליך את העול על מי שהוא מן החוץ. וכאן, כיון שאפשר להשתחרר ולהיות נקי לביתו, הותרה הרצועה וילכו אחרים ויעשו מה שאני בעל הנפש היפה משתמט לעשות, אם כי החובה מוטלת על כל אנשי הצבור חלק כחלק… והרב הלא היה אדם חדור מוסריות מן המדרגה היותר גבוהה, ואם לא עמד על האמור והטיף לבניו דברים אנטי־מוסריים, היה זה מחסרון הכרה, מחסרון תפיסת המציאות כהויתה…

והנה הרב האדוק הזה, מתנגד ווילנאי טפוסי לכל קיצוניות, מושיט לנו בצוואתו לבניו סעיף מעין זה: “צריך להזהר ביותר לסלק לבעל־מלאכה כפי הנהוג שיהיה בזה, ואם לאו עובר על לא תעשוק. והזהרו מאוד שלא לעבור על לאו ד. “לא תלין פעולת שכיר” רק תיכף כשיביא לך את המלאכה שנתת לו, תסלק לו תיכף, ואפילו אם תצטרך ללוות על משכון, ואפילו כשתצטרך לבטל תפלת מנחה בעבור זה עד שתשיג מעות לסלק לו, ומוטב שלא להתפלל, כי אם לאו עובר אתה על לאו דלא תלין”.

הדור הצעיר שלנו, שאיננו כל־כך מדקדק במצוות ושכל ענין התפלה הוא לו רשות ולא חובה, יוכל לעבור בשויון נפש על הסעיף האמור. באגדות החסידים, המובאות למעלה, מתבלטת הפיוטיות בכל יפיה העממי לכל עין צופיה גם מן החפשים. אולם פה אין הדבר כך, רק היודע את ההוי החרדי של דורותינו הישנים בכל תקפו יוכל להעריך, מה זה לבטל תפלה מנחה ולעקור מעין חתיכה חיה מן הסדר הדתי של יום־יום, ההדוק ומאוחר יחד כמו שלשלת של חוקי־הטבע, ורק הוא יוכל לתפוס את ערך העובדה שלפנינו, שהרב בעל “חיי אדם” מצוה לבניו לפני פטירתו, כי במקרה שצריך להשיג מעות לסילוק המגיע לבעל־מלאכה, שהביא את מלאכתו, מוטב שלא להתפלל כל עיקר את תפלת מנחה ולהקדיש כל הזמן להשגת המעות. הקרבן הדתי מצדו של רב כבעל “חיי אדם” הוא פה הרבה יותר גדול ויותר בעל משקל מקרבנותיהם של קדושי החסידים באמרם את הסליחות לא בצבור או באיחור איזו שעה לתפלת “כל נדרי”. הרב האדוק בודאי לא סר מן הדין. הוא לקח לו לאנך בהחלטתו, כי “לא תלין פעולת שכיר” הוא לאו מדאורייתא ותפלת מנחה הוא מדרבנן, ולכן ידו של הלאו ההוא על העליונה. זוהי שורת הדין, אבל הלא יש עוד יד תקיפה של הקבוע, של המקובל, של הסדר הנקדש ובהוי של המציאות קשה לנו גם לתאר, כי יהודי חרד לדבר ה' מן הנוסח של ווילנה לפני מאה שנה, לא יתפלל מנחה רק בשל כך, שעליו לחזור ולבקש גמילות חסד לשלם שכר שכיר באותו יום. הלאו מן התורה לחוד והקבע המסודר המסורתי בכל עוזו הפסיכי (מדאורייתא או מדרבנן לא יוקח פה בחשבון) לחוד. אבל הרב בעל “חיי אדם” עמד בנסיון להכריע את הכף: לא להתפלל לגמרי מנחה, אבל לשלם פעולת העובד בזמנה. ולא כדי להראות, כי כחא דאורייתא עדיף על דרבנן, כי לשם כך היה יכול להשתמש במקרים כאלה וכאלה; אבל הרב בחר דווקא במקרה זה, שכאן עומד לפניו הפועל העני, שבודאי הוא זקוק לפרוטה באותה שעה לכלכלת אשתו וצאצאיו ובשל כך הפקיר בעל “חיי אדם” תפלת מנחה, כי זהו צו מוסרי מוחלט, שהתהליך הדתי בכל התקיפות של הרגליו צריך להכנע ולהשתעבד לו…

וזו היא היהדות שלנו עם נביאי האמת והצדק בראשה. זו היא היהדות העליונה, בת הנצח, אשר גם בימי שפל, בשעה שלכאורה היא טבועה כולה בזוטות, עוד כחה אתה להתיז ניצוצות של אורה וצדק ומישרים וארחות חיים מעולם, שכולו טוב וחסד ואחוה ואהבת הבריות.