(1903 - נורבגיה)

נולד בקוויקנה בנורבגיה ב־8 בדצמבר 1832 –

מת בפאריס באפריל 1910

אביו היה כומר לותרני, שהשתקע עם משפחתו באיזור כפרי נידח, אך במלאות לילד שש שנים, העתיקה המשפחה את מושבה לרומסדאלאן, לאיזור שתושביו העירוניים והמשכילים השפיעו על דמיונו של הנער המוכשר. משנת 1850 למד באוסלו (אז כריסטיאניה). באותו בית ספר למד גם איבסן. משנת 1852 למד באוניברסיטה. באותו פרק זמן החל לפרסם מאמרים ורשימות בעתונים השונים. הוא החל להילחם למען שחרור התיאטרון הנורבגי מן החסות הדנית. ב־1856 עבר לקופנהגן והחל לפרסם דברי שירה. ב־1857 נתמנה למנהל תיאטרון בבאֶרגן, ואחרי כן שימש במשך שנה כעורך עתון באוסלו. עם שובו מרומא ב־1862, אחר שהותו שם שנתיים, העניק לו הפרלמנט הנורבגי קיצבה, ששיחררה אותו מדאגות חומריות לכל חייו. הוא הרבה להרצות על בעיות פוליטיות חברתיות ופילולוגיות בנורבגיה ובארצות הברית. הוא היה אחד הנואמים הגדולים בדורו ובכשרון מפליא עשה נפשות להשקפותיו הראדיקליות.

הוא ביסס את שמו כסופר בשלושה רומאנים המתארים את חיי האיכרים בנורבגיה. הוא כתב גם מחזות, שירים, פורטרטים של בני דורו בחרוזים ועשה לו שם כמשורר הנורבגי הראשון בדורו.

פרס נובל לספרות הוענק לו “לאות הוקרה על פעילותו הגדולה, האצילה והמגוונת בשטח השירה, המצטיינת ברעננות ההשראה ובטוהר נשמה נדיר”.

ביורנסון היה לא רק סופר ומשורר, אלא גם אחד ממנהיגי סקנדינביה. הוא שיעבד את אמנותו לכוונות מסויימות, עם זאת היה הרבה יותר מאשר משרתן של מגמות, הוא דחס את החיים במסגרת השירה והנאום; ואם כוחו נופל בהרבה מכוחו של איבסן, הרי בכל הנוגע לפרטים הפסיכולוגיים רענן הוא וחי יותר מאשר יריבו הגדול. מאבק מר נאבק בשטח הפוליטי. בשנות השבעים נלחם בתוך האגף השמאלי הדמוקרטי נגד השלטון השמרני, אולם אחר נצחונה המוחלט של מפלגתו לחם למען שיתוף הפעולה הלאומי. הוא לחם למען עצמאות נורבגיה והתנגד לאיחוד עם שוודיה. השפעתו חרגה מתחום מולדתו המוגבל, ובתקופה מסויימת הקשיבה כל אירופה לקולו. הפרשה הרומאנטית ביצירתו הגיעה לסיומה בשנת 1870 בקירוב, עד אז פעל בעיקר בשטח הדראמה ההיסטורית והסיפור הכפרי־העממי. הוא הושפע עמוקות מן הנצרות, והדבר מורגש ביצירותיו.

בימי מלחמת 1870 הצטרף לחזית חדשה והעריץ את גרמניה המנצחת. על ידי כך עורר נגדו את דניה, ששנאה מאז שנת 1864 שנאה עמוקה את שכנתה הדרומית. משמשך ידו מן הפוליטיקה ומן הנאומים התמסר לטיפוח המחזה וחיבר את הדראמה האזרחית הראשונה בצפון. בסוף שנות השבעים פנה נגד הכנסיה, מתח עליה ביקורת קשה ותמך בתורות דרווין וספנסר. תשומת לב רבה הקדיש גם לשאלות המין ונקט עמדה שמרנית לגמרי בדרשו טוהר מוחלט משני הצדדים. הוא תבע מלחמה בחושים השליליים ועורר את חמתו של הימין הן בפוליטיקה והן בספרות. אפילו בראנדס, סטרינדברג והייברג גינו את דעותיו. אחרי כן פנה לכיוון חדש: הוא החל להשתתף במאבק החמור ביותר של הדור – במאבק בין הרכוש ובין העבודה. הוא צייר את הניגודים החברתיים והעמיד את הטיפוסים השונים של החברה זה לעומת זה.

ביורנסון החל לפעול בשטח הספרות בשנת 1852, עוד בהיותו סטודנט בכריסטיאניה. התיאטרון עורר את התעניינותו בטרם החל להתענין בספרות. האידיאליזם בו חונן גילה ריקבון ונזק ובשטח זה שאף לחידושים. אנשי התיאטרון לא נטו לכך. המבקר הצעיר נחל אכזבה מרה, ורק משעבר לקופנהגן מצא ידידים וזכה להכרת אמת. שם חיבר את סיפוריו הראשונים מחיי האיכרים, הסיפורים זכו מיד להצלחה ותורגמו ללשונות אחדות. אחר שובו לנורבגיה נתמנה למנהל התיאטרון בברגן. שנתיים כיהן בתפקיד זה מ־1857 עד 1859, ושוב מוצאים אנו אותו בכריסטיאניה כעורך־עתון.

אחר שהייה קצרה בהמבורג חוזר הוא לקופנהגן ורק שם עלה על דרכו הנכונה בספרות. הוא חזר וחיבר סיפורים מחיי הכפר הנורבגי וזכה להערצה כללית, ואף לגימלה שאיפשרה לו סיור נרחב באירופה. הוא נסע דרך גרמניה לרומא ב־1860 וחיבר שם טרילוגיה על המלך סיגורד. בשובו כעבור שלוש שנים, כבר היה סופר מפורסם והפרלמנט הנורבגי הקציב לו גימלה שנתית של 1000 זהובים. מאז יכול להתמסר ליצירה שקטה. תחילה חיבר את המחזות “מריה סטיוארט בסקוטיה” (1864), את מחזור הדראמות “מלך סבארה” (1864), “האירוסים החדשים” (1865). אחרי כן חילק את זמנו בין הנהלת התיאטרון בכריסטיאניה, בין מערכת “העתון העממי בצפון” ובין הרצאות, אשר אליהן נהר קהל רב.

ב־1872 חיבר את המחזה “סיגורד” ו“סאלאפר”. אותה שנה הופיע כרך ראשון של סיפוריו הקצרים. כעבור שלוש שנים הוסיף כרך שני. גם כאפיקן הוכיח ביורנסון כשרון פיוטי מזהיר, והפרקים הראשונים של האפוס הקטן “אבליוט גלין” נמנים עם יצירות המופת של הספרות הסקנדינבית החדשה. רק בסופה לא עלתה היצירה יפה, והאפוס חסר ריכוז ואחדות. הוא היסס כל ימיו בין הסיפור ובין המחזה ופעל בשני השטחים חליפות. מבקרים חשובים קבעו, שציוריו האפיים מחיי נורבגיה וחיי האיכרים בראש, מבטיחים לו מקום חשוב ביותר בספרות, שכן לא עלה עליו איש בעומק ההרגשה והתיאור. בשטח הדראמה נטה לשוטט בעבר הרחוק, כב“בין הקרבות”. בסוף חייו ניסה להשתחרר מהשפעת הרומנטיקה הן בנושא והן בסגנון, וניסה כוחו בתיאור החיים המודרניים. במחזה “העורך” שבו אין כל סימן לרומנטיקה.

בשנת 1814 ניתקו נורבגיה ודניה את הקשרים שביניהן. העצמאות השפיעה לטובה גם על הספרות. שני המאורות הגדולים בשמי הספרות הנורבגית ביורנסון ואיבסן היו שונים זה מזה במובנים רבים, אולם שניהם שאפו ליצירת שפה ספרותית נורבגית עצמאית. ביורנסון עשה כל שביכולתו להעשיר את השפה ולהפרותה. הוא ניסה לשחרר את הספרות הנורבגית מן ההשפעה הזרה, בעיקר מהשפעה דנית. מאבק זה החל בייסוד האוניברסיטה בכריסטיאניה ב־1811 ומשנת 1830 נעשו המאמצים ערים יותר. איבסן וביורנסון היו בעלי השקפות פוליטיות נוגדות. חילוקי הדעות שביניהם באו לידי ביטוי גם בשטח הספרות. איבסן נטה לאצולה ופנה עורף למתרחש בקרב העם. ביורנסון ראה את עצמו כיורשו של וורגלאנד, היא מעורה יותר בחיי העם, העריץ את עמו מעל לכל ושגה לא אחת בכך שראה את עצמו כהתגלמות כל מידותיו הטובות של העם. הוא ניסה למלא בקרב הנורבגים את התפקיד שויקטור הוגו מילא בקרב הצרפתים. הוא היה רפובליקאני נלהב, אופטימי מטבעו, ולא פעם נתברר שהוא רומאנטיקן ושואף הרפתקות יותר מאשר מדינאי מעשי. משנת 1872 הצטרף למפלגת האיכרים ודגל ברעיון, שמעמד האיכרים חייב להרחיב את השפעתו על כל נורבגיה, שיש לסלק את התרבות האירופית מנורבגיה ולשוב להחיות את התרבות הצפונית העתיקה. אין ספק, שבקומדיה הסאטירית שלו “ברית הנוער” כיוון איבסן את חיצי לעגו השנון אל ביורנסון, ואליבא דאמת לא הצטיין ביורנסון בעקביות יתר בשטח הפוליטיקה. תחילה שנא את גרמניה, אולם אחר חתימת הברית בין גרמניה לדניה, הכריז שהדנים פגעו במידה מסויימת בגרמנים. אחרי כן שוב היה לאויב גרמניה. ברור שההרפתקאות הפוליטיות הללו לא השפיעו לטובה על יצירתו הספרותית.