(1904 – צרפת)

נולד במאיאן, מחוז בוש דו רון ב-30 בספטמבר 1830 –

מת באותו מקום, ב-25 במארס 1914.

עוד על ספסלי בית הספר גילו מוריו את כשרונו הפיוטי, את הערצתו לגבי מולדתו המצומצמת פרובנס, ועוררו בו את הנטיה לנסות לעורר מחדש את האידיומה הנשכחה ולכבוש לה מקום בין שפות השירה באירופה. הוא סיים את לימודיו בשטח המשפטים באיקס, בירתה העתיקה של פרובנס, אולם לא עסק מעולם במקצוע המשפטים, אלא הקדיש את עצמו לשירה, פרט לטיפול באחוזתו שירש מאביו. הוא הפך במשך הזמן למשורר החשוב ביותר של פרובנס וחלום נעוריו נתמלא. הוא פירסם תחילה אוסף שירים ובשנת 1859 פירסם את האידיליה המפורסמת “מיראֶיוֹ” שהעלתה על נס את חיי הכפר ושנתקבלה בהתלהבות בלתי רגילה וזכתה שנתיים אחר הופעתה לפרס של האקדמיה הצרפתית. הוא פירסם ב-1867 את הפואימה “קאלנדאו” שאף היא פירסמה את שמו ברבים. בספרו “אי הזהב” פירסם אוסף של רומאנסים ושירים וספרו “נרטו” (1884) מספר בחרוזים אפיזודות מתקופת האפיפיורים באביניון. הנושא העיקרי בכל שיריו הוא המולדת. הטרגדיה “המלכה יאנו” (1890) מצטיינת ביופי שירי נדיר. מיסטראל יסד וניהל תנועה גדולה לפיתוח שפת מולדתו והחיה אותה מחדש. למטרה זו הקדיש עשרות שנות עמל. הוא חיבר בין השאר מילון ניאופרובנסאלי בשני כרכים בין השנים 1879–1886. הישגו זה הוכתר בפרס חשוב של ה“אינסטיטו דה פראנס”. אוניברסיטות גרמניות העניקו לו פרסי כבוד.

פרס נובל לספרות הוענק לו “**לאור הספונטאניות הרעננה, חרוזיו המזהירים והאמנותיים המשקפים בנאמנות כה רבה את הנוף ואת חיי הכפר במולדתו וגם בגלל פעילותו החשובה כחוקר השפה הפרובנסאלית”.** הוא תרם את סכום הפרס להקמת מוזיאון בארל.

במשך תקופה ארוכה בימי הביניים היתה פרובנס שבדרום צרפת עצמאית הן מבחינה פוליטית והן מבחינה ספרותית. היצירה הספרותית הקדושה של שפת פרובנס נוצרה במאה העשירית, ופריחתה, בתקופת הטרובדורים, חלה במאה האחת עשרה והשתים עשרה. במאה השלוש עשרה הקיץ הקץ על עצמאות דרום צרפת, ושפת השטחים שמדרום לנהר לואר ה“לאנג ד’אוק”, נדחקה החוצה על ידי ה“לאנג ד’אויל”, הלשון המדוברת מצפון לנהר הלואר, שממנה התפתחה השפה הצרפתית של היום. ה“לאנג ד’אוק” נתפוררה ונתפצלה לשבעה־שמונה דיאלקטים שונים, שהחשוב ביניהם הוא שפת פרובנס. הזרם הרומאנטי של הספרות הצרפתית במאה התשע עשרה התמרד נגד האסכולה הקלסית ה“קרה” ועשה כל אשר ביכולתו כדי להחיות גם בשטח הספרות את העבר האמנותי־לאומי שנחשב ל“בארבארי” בעיני הקלאסיקנים. באו הרומנאנטיקנים והתקינו כסא מלכות חדש לאגדות העממיות הקדומות, לספרות הספונטנית שנוצרה בפי העם.

בדרום צרפת לא פסקה מעולם מסורת הטרובדורים, אולם היא נתקיימה בתנאים קשים ובחוג מצומצם בלבד. במחצית המאה הקודמת חלמו סופרי “לאנג ד’אוק” על כך שיקימו לתחייה מלאה את שפתם הספרותית. הם מצאו באחת הכרוניקות הקדומות את הביטוי “פליבר” לציון “ילדי המוזות”. כך קראו לעצמם ובשנת 1854 הקימו את אגודת הסופרים שחבריה יצרו ב“לאנג ד’אוק”. פרדריק מיסטראל הוא אחד משבעה מייסדי האסכולה החדשה. הם חתרו לשלימות ושאפו להשיב לתחייה את תלבושתה העממית של פרובנס העתיקה, את מנהגיה, את לשונה ואת ספרותה. הם ריכזו את התלבושות ואת הכלים השימושיים והפקידום בין כתלי מוזיאונים. הם ליקטו את סיפורי האגדות והמעשיות, אמרות־כנף, פתגמים ושירים והשתדלו לעבדם במסגרת יצירתם הספרותית. הם קבעו לעצמם למטרה לתאר את יפי ארצם, לשרטט את פרטי חייהם, לתאר את החגיגות העממיות בצורה ספרותית. כללו של דבר, הם אספו אוצרות הפולקלור והחליטו ליצור מאוצרות אלה ספרות חדשה. מיסטראל ישב וחיבר מלון אנציקלופדי, שהופיע מ־1878 עד 1886. הוא היה מנהיג הכת הספרותית הזאת וחיבר בזו אחר זו יצירות ספרותיות בשיר ובפרוזה.

יצירתו “מראֶייוֹ” שנתפרסמה ב־1859 היא האפוס העממי של שפת פרובנס, אפוס אשר חרג לא רק ממסגרת מולדתו המצומצמת, אלא גם מתחומי הספרות הצרפתית; הוא נמנה עם יצירות המופת של הספרות הכללית. שנתיים אחרי הופעת האפוס הוכתר בפרס האקדמיה הצרפתית. אף כי התנועה כולה לא היתה אלא מאמץ רומנטי, ואף כי יצירות מיסטראל וחבריו לא יצאו מתחומה המצומצם של ספרות אזורית, תישאר יצירה זו לעד כגילוי היפה ביותר לנשמת פרובנס. העלילה אינה מרובה: לפנינו סיפור אהבה בין מיראֶייוֹ העשירה לבין ווינצן העני, שלא ניתן להם לבוא בברית הנישואין. תחילה מתה הצעירה ואחריה הצעיר. מיסטראל מתאר ביצירתו את חיי פרובנס ומסורתה בצורה מגוונת ועשירה. אף כי אפוס אין כאן, הצליח מיסטראל להעלות על גבי הנייר את נשמת פרובנס. התלהבות של פאטה מורגנה מתמזגת עם ריאליזם פרימיטיבי של האיכרים. זה אוסף פולקלור לא בעיבוד מדעי, אלא במסגרת מאמץ עליון ויחיד של משורר.