¹

חזית אחידה ומלוכדת של ביקורת שוללת קידמה את “קופסה שחורה”. עיקר הגנאי הוסב על הרומאן משום שלא עמד בדרישות של רומאן ריאליסטי. מבקרי הרומאן פסקו: כך אין כותבים מכתבים בממשות. כך לא מנסחים מכתבים במציאות – והעלילה היא בלתי־סבירה על־פי אמות־המידה של החיים. דומה, שאילו היה הרומאן יותר מימטי מכפי שהינו ומפקח בדקדקנות על יצירת אשלייה של ממשות, היתה נחה עליהם דעתם והרומאן היה אז מוכרז כיצירה “ראויה” ו/או “חשובה”. “קופסה שחורה” הינו רומאן אידיאי־אלגורי, שהדיון הרעיוני (הנועז והחשוב) שבו נשען על עלילה כמו־ריאליסטית. ברומאן כזה העלילה המחקה את החיים אינה מעוצבת כחיקוי מושלם של הממשות. רומאן אידיאי מושך אל הרובד הסמלי על־ידי תכונות בלתי־מימטיות בכל מרכיביו: הדמויות, היחסים ביניהן, ההתרחשויות וההסברים הסיבתיים להן. וברומאן כזה משרת גם התימלול הלשוני את התכלית: הניסוח אמור להדריך אותנו לראות בכל המרכיבים האלה את הערך המוסף שלהם – הסמלי־רעיוני.

מבקריו של הרומאן מעדו כבר בנקודת־המוצא: בפיענוח שמו של הרומאן. הם הניחו, שהרומאן קיבל את השם מן השימוש שנעשה בקופסה השחורה בחיים, שבהם מסייע מיתקן זה לשחזר את כל המהלכים שקדמו לאסון על־מנת לפענחו. וכך אמנם מתבאר השם בשלושת המקומות בהם הוא מאוזכר בפי גיבורי הרומאן (עמ' 35, 130 ו־149). אלא שהם אינם בעלי הידיעה השלמה ברומאן. הרומאן מבליט פער בין ידיעתם המוגבלת ובין ההבנה השלמה, שהיא ברשותו של המהדיר הבדוי, אשר מצטנע ברומאן כמי שאסף את המכתבים, המברקים והרשימות שבכתב והביאם לדפוס. ככל שנראה בהמשך, גם הבנתם של הגיבורים אינה אחידה (אלכסנדר, למשל, מתקרב יותר מן האחרים להבנה השלמה). גיבורי הרומאן עצמם מניחים בטעות, שעליהם לפענח אסון שהתרחש בחייהם בעבר. קורא ההולך בעקבותיהם, נכשל בגלל הבנתם המוגבלת, ומחפש אף הוא את פתרון העלילה, את האסון הנעלם, במאורעות שקרו בעברם של הגיבורים, על־פי השימוש המקובל בקופסה השחורה בחיים. אלא שהמכלול מקרב יותר ויותר אל הדעת, שהרומאן מנסה לפענח אסון שטרם התרחש – אסון שניצב בפתח, אסון שיתרחש בעתיד. הרומאן משתמש בשמו של המיתקן באופן מושאל: הוא יעסוק בפיענוח, אך לא של אסון שהיה, כי אם של אסון שיהיה. האסון הצפוי הוא נושאו האידיאי של הרומאן.

קורא שמצמצם את התעניינותו בפיענוח העבר (הגירושים בין אלכסנדר ואילנה, חידת אבהותו של אלכסנדר על בועז) מחמיץ את העיקר. והרי אותן סתומות מן העבר אינן סתומות כלל, והן “מתפענחות” כבר בשלבים המוקדמים של ההתכתבות. הרומאן מפליג מהן והלאה – אל הצפוי בעתיד. העתיד איננו ביחסיהם של אלכסנדר ואילנה. זו פרשה שאיננה זקוקה לפיענוח, שהרי היא הולכת ומסתיימת במהלך חודשי ההתכתבות, שהם גם חודשי חייו האחרונים של אלכסנדר. העתיד מתגלם ביחסים בין בועז וסומו. מאבק הירושה ביניהם טרם התחולל, אך אלכסנדר, המוריש, מנבא את התפרצותו: “אני אשתמש בכספי לחימוש שני הצדדים בקרב החייב לפרוץ יום אחד בין בועז לסומו” (88).

בפני אלכסנדר ניצבת בעייה קשה: למי להוריש את הדאגה להמשך מפעלו של אביו, וולודיה גודונסקי, לאחר שהמחלה תכריעו. הידיעה שקיצו קרב מקנה יתרון להבנתו של אלכסנדר על הבנתם של שאר הגיבורים. משום כך הוא מגיע להתפרצות הווידוי במכתביו לפני האחרים. ואין זה מקרה, שאת מכתב הווידוי הוא כותב דווקא לסומו: “מה לי להשתפך לפניך? לחבר בשבילך וידוי?” (203), שהרי אלכסנדר כותבו למי שנבחר להיות יורשו, אל מי שהועדף להיות היורש על פני יוצא־חלציו הגנטי – בועז, שנמצא בלתי־מתאים לרשת את הירושה. כל מכתביו הקודמים של אלכסנדר ניכרים בתוכנם הענייני או בנימתם האירונית (המכתבים לאילנה, למשל).

בכל מקרה, אין ממש בטענה שהועלתה כלפי הרומאן, שאי־אפשר להבדיל בין כותביהם של המכתבים. וכמו כן בלתי־מדוייקת היא הביקורת על אורכם של המכתבים, על תוכנם ועל תימלולם הלשוני הגבוה. בכל אלה ביקשו המבקרים להסתייע כדי לטעון שהרומאן איננו מימטי די־צרכו, שהרי כך אין מְכוּתבים מנסחים מכתבים זה לזה בממשות, בחיים. אמנם בממשות נוהגות הבריות במרבית המקרים לנסח מכתבים, שתכליתם תועלתית ועניינית. מכתבים כאלה הם כמובן מוגבלים באורכם, שדופים בתוכם ורזים בלשונם. כיוון שלא כאלה הינם המכתבים ברומאן – תמוה ביותר, ששולליו של הרומאן לא עמדו על ההבדלים באופיים ובאיכותם של המכתבים בהתאם לכותבים ובהתאם למְכותבים שלהם. ומוזר עוד יותר, שהקצף יצא דווקא על המכתבים הארוכים והססגוניים ביותר, שיותר משהם מופנים אל מקבליהם – הם מכתבי־וידוי, שכותביהם מנסחים אותם עבור עצמם במהלך המאמץ שהם עושים להבין את גורלם. ההנחה, שהרומאן מפענח אסון שהתרחש בעבר על ידי שיחזור המידע בקופסה השחורה – היא שמכשילה בהבנת תכליתם של המכתבים האלה. באינטרפרטציה כזו באמת אין הצדקה לחזור ולספר מידע הידוע למְכוּתב. אך אם מגמת פניו של הרומאן היא לפענח אסון שיתרחש בעתיד, כפי שמאמר זה מניח, הכרח הוא לגיבורי העלילה לשחזר פרשיות מעברם שוב ושוב, כדי למצוא בהם אחיזה להבנת התעלומות של העתיד.

כך צריך להבין את מכתבה של אילנה אל אלכסנדר. המכתב אמנם פותח במידע שידוע למְכוּתב: “ולפתע ירדה עלי תוגת מעשים שהיו ואין להשיב – – – חשבתי על שנות ילדותך באחוזה העגומה הזאת”, אך איזכור הידוע הינו הכרחי עבור אילנה עצמה, המנסה לפענח, ממש כמו הרומאן בכללו, את מה שצפוי להתרחש: “האמנם אני אסונכם? או להפך. האסון כבר קינן בכם ואני לחינם ניסיתי להשיב את שאין להשיב ולתקן את אשר מראש לא היתה לו תקנה?” (122). והרי אין היא מחטטת באסון שנחתם מכבר, אלא תוהה על מהלך אסוני, שעודו בעיצומו, כפי שהוא מתגלה בחייה של השושלת: הוא מתחיל בחיי המייסד, הסב וולודיה, נמשך בחיי בנו אלכסנדר וכבר מתגלה בחייו של הנכד בועז. אופיו הווידויי של המכתב נגזר מרצונה של אילנה להבין את מקומה בעלילה המיסתורית של השושלת – עלילה, שפתרונה גלום אי־שם בעתיד, בהמשך הצפוי של השושלת.

אפילו עו"ד זקהיים מעורב בתעלומה האופפת את השושלת עד כדי כך, שבצד מכתביו הענייניים הוא מנסח מכתבי־וידוי, שנועדו מעיקרם לו עצמו. אחד ממכתביו אל אלכסנדר, למשל, חוזר ומפרט מידע שהינו ידוע לנמען, כפי שכבר מוזכר בפתיחתו: “ברשותך ארשום כאן את השתלשלות העלילה הנוכחית, כך שלפחות נוכל להסכים על רצף העובדות”. בהמשך המכתב מתברר, שכל מלאכת השיחזור של הידוע נעשית על־ידו כדי לפענח לעצמו תעלומה שאינה מניחה לו: “זכרונות מלפני המבול מרתקים אותי אליך כמו זוג אזיקים. – – – הייתי רוצה שתסביר לי פעם על כוס ויסקי איך עובדת עלינו המאגיה השחורה שלך. איך עולה בידך שוב ושוב לכופף את כולנו, לרבות דוד מאנפרד השוטה. – – – מה יש בך שמקפיץ אותי לדום? – – – מה הלחש שלך על כולנו, ואפילו ממרחקים טרנסאטלנטיים? אולי הצירוף המסתורי של אכזריות עם חוסר־ישע” (177).

ממה שנאמר עד כה כבר הובהר שהעלילה המשפחתית, המוצבת בקידמת בימת־החיזיון של הרומאן, אינה נתפשת נכונה, אם היא מתקבלת כפשוטה. עוצמתו של הרומאן היא בעלילה האידיאית, אשר נשענת על העלילה המשפחתית הזאת. מדוע, אם כן, ניכרת יותר לקורא העלילה המשפחתית? התשובה על כך היא כפולה. קל יותר לקלוט אותה, משום שהיא מתיישבת יותר עם הניסיון מהחיים – משום שהיא מצטיירת כריאליסטית: סיפור של נישואים, גירושים וחידוש קשר לאחר שמונה שנים בעניינו של הבן המשותף. מסיפור־מעשה בנאלי מעין זה אמנם קשה להתפעם. אך בשל היותו יורד חדרי־בטן, נוטים להעלים־עין מנתחים בלתי־סבירים שבו: ההיענות, למשל, של אלכסנדר להעביר סכומי־עתק לידיו של סומו. רוחב־לב כזה אינו סביר בעלילה ריאליסטית. גם לידתה וצמיחתה של מעורבותו בבעיות גיל ההתבגרות של בועז, ובשל כך גם בחיי כל המקורבים אליו, מעוררת הרבה תמיהות בבדיקתו של הסיפור כסיפור ריאליסטי.

הסיבה הנוספת להעדפת העלילה המשפחתית על־ידי הקורא נעוצה בעובדה, שעלילה זו נקלטת ביתר קלות מאשר העלילה האידיאית, בהיותה מאורגנת בצורה הפאבולית, הכרונולוגית. להוציא קטעי פלֶשְׁבֶּק, שהקורא מורגל בהם למדי, מספרים המכתבים בקפדנות כרונולוגית את המשך ההתרחשות במשך חודשי ההתכתבות. הַהֶגְלֵם של העלילה האידיאית הינו סוּזֶ’טי, וכדי לארגנו מחדש בסדר כרונולוגי, חייב הקורא להתאמץ ולשחזרו מתוך המכתבים של הכותבים השונים. מלאכת השיחזור אינה קלה, כי מוסרי המידע מערבים במכתביהם גם את שיפוטם. הואיל והבנתם הינה בלתי שלמה, הם מחפים עליה בניסוח אירוני. אילנה, למשל, שבמכתבה כלול המידע על תחילתה של השושלת, מכנה את וולודיה בכינוי “הצאר וולדימיר האיום” (89). ובמכתב אחר היא מדגישה באמצעים פיגוראטיביים את רושמו של וולודיה עליה: “רעמת השיבה הנבואית – – – זקן טולסטוי הפרוע – – – זקוף כאינדיאני ישיש” (141).

העלילה האידיאית עוסקת בשושלת, שוולודיה מייסד אותה, ולפיכך חיוני לשחזר תחילה את סיפורה של השושלת. שמו הפרטי, העברי של וולודיה גודונסקי, זאב־בנימין, כבר מרמז על זהותה של השושלת. בסיכול השמות – בנימין־זאב – הקשר אל חוזה החזון הציוני הוא בלתי־נמנע. האנטישמיות הוליכה אותו לפלשתינה. חלומה של הציונות החילונית היה מרד גלוי באמונה: “מתי הייתי בספינה, אני את התפילין זרקתי ישר לים – – – היה לי ריב גדול עם אלוהים” (138). וכך מְתַמְצֵת וולודיה את סיפור הגשמתו של החלום הציוני: “יהודים בנו להם ארץ. את הארץ הלא נכונה – אבל בנו! בלי אלוהים – אבל בנו! עכשיו נחכה ונראה מה יגיד על זה אלוהים” (140). או בקצרה: הציונות היתה “מור ולבונה בחלום. ואילו בריאליה – חזירות” (138). חלקו של וולודיה במימוש החלום הזה חושף את הסתירה בין “הכמיהות האצילות”, החזוניות, ל“הפשלת שמלות והרבצת שיניים” – מעשי החזירות הארציים. אך בריאליה אי־אפשר היה לנהוג אחרת – כך עולה מעדותו־וידויו של זקהיים: “יחד, בארבע ידיים, בנינו אימפריה מלא־כלום. זה היה עוד בשנות השלושים הסוערות. יבוא יום, מרשי המלומד, כאשר אתיישב סוף־סוף לחבר את זכרונותיו המרעישים, עוד יוודע לך איך התפלשתי למען אביך בחלאת אפנדים דגנרטים, התגאלתי בשיכר בריטי, התבוססתי עד כאן בפְרָזוֹת הבולשביקיות של פקידי סוכנות מאנפפים, והכל – כדי לצבור בתחבולות דונם לדונם, אבן לאבן, לירה ללירה, את כל מה שאתה קיבלת ממני על טס, עטוף בנייר מתנות וקשור בסרט כחול” (174). ניתן לשער כיצד מניף זקהיים את ידו אל גרונו בשעת הכתיבה, כדי להדגים עד היכן התבוסס בפְרָזוֹת של פקידי הסוכנות למען האימפריה המשפחתית.

עדותו של זקהיים שונה לחלוטין מזו שהובאה קודם מתוך מכתבה של אילנה. זקהיים הינו בעל תודעה היסטורית. לפי עדות עצמו, הוא “שומר החותם” של “האצולה הרוסית מפלך צפון בנימינה”, הוא ביסמארק המקים לוולודיה גודונסקי את קיסרותו. יותר מכל שאר הדמויות ברומאן קרוב זקהיים לאלכסנדר בהבנת הענין שמתפענח עתה, כאשר מוטל על אלכסנדר, שנוטה למות, להחליט על יורשו. עדותה של אילנה מלמדת על הבנתה המוגבלת ביחס לעלילה האידיאית של הרומאן. וידוייה הם יותר מכל מסמכים פמיניסטיים, וגם בתיאור פגישתה עם וולודיה היא מדגישה את השובֶניזם הגברי המתגלה עדיין בטיטאן הסנילי, ממש כפי שהיא מזהה שובניזם זה בשני הגברים האחרים של המשפחה: באלכסנדר ובבועז.

בכל מקרה, זקהיים צדק כשהגדיר את אלכסנדר כנסיך, שהכינו עבורו מלכות והגישו לו אותה על טס של כסף. מייסד השושלת הכין בקפדנות את בנו לייעודו כיורש. וולודיה מחנך את אלכסנדר בתחומי האחוזה, המרחיקה את הילד מחברת הילדים במושבה הסמוכה. קוף משמש לו כחבר, כדי שילמד ממנו התנהגויות של חיית־טבע. וולודיה מלמד את בנו לצוד, להשתמש בפגיון. הוא שולחו לקבל בחיפה שיעורים פרטיים באיגרוף, כפי שאחרים נשלחים לקבל שיעורים בפסנתר. הילד גדל באווירה אירוטית דחוסה, חושנית, האופפת אותו בריחות, בצבעים וגניחות של נשים נשגלות. מפשיל־השמלות אופף את בנו בהדגמות משולחת־רסן בכל הסוגים של ההנאות הארציות. אלה משקפים את אמונתו של מייסד השושלת, שכדי להשלים תחייה לאומית – צריך לשחרר את היצרים מהכבלים שהושמו עליהם. עַם שהיה בְּלוּם־חושים ואסור דורות כה רבים ברצועות של תפילין (כלשונו של טשרניחובסקי) – צריך לעוררו בהלם. וכך בדיוק מכשיר זאב־בנימין את בנו אלכסנדר להיות יורש.

אי אפשר לטעות באידיאל שמבקש האב להגשים בבנו. אלכסנדר נועד להיות “צבר” זקוף־קומה, ילד־פרא, כובש ומכניע – אנטי־תיזה לדמות היהודי ההיסטורי, הרפה, שצמח בגולה. החינוך הספרטני, הנזירי, הצמיח ילד שעד גיל ארבע כלל לא דיבר. וכאשר הותר לו להצטרף לביה"ס במושבה, כבר היה “מופרד מכולם בעיגול של בדידות עקשנית”. מתנשא על חבריו, מפחידם ומראה להם את נחת־זרועו. ילד שלמד לשנוא, להרוס, שנתקף לעתים קרובות התקפי זעם ושנושך את בשר־ידו עד זוב דם. ילד בודד, שבורח נואשות מאביו־מענו למצוא אהבה בחיקו של זקהיים המוכן לפנקו. אילנה פוגשת אותו בצבא “בתול ומבוהל – – – דק ונערי – – – חזק מאוד ומפוחד” (146), אך בהחלט שונה ומסתורי. הוא מרתק אותה בעוצמתו ובחולשתו, ובעיניה יהיה תמיד גור־כפירים, שמוטל עליה להופכו ללביא. גם כאשר ברבות הימים יתגלה, שמאז ומעולם היה גור־חתולים בלבד.

אך את וולודיה אי־אפשר להטעות. הוא גם אינו מסתיר את אכזבתו מן הצאצא שבגיל עשרים ושמונה טרם הפשיל שמלת אשה, ובעודו מוציא אל הפועל משימות שמטילים עליו בצבא – הוא מגלה סימנים מדאיגים של נטיה לרוחניות. בשל כך הוא מכנה את אלכסנדר במרירות: “נפש ביורוקרטית”, “רקוב”. וברוב זעמו ואכזבתו מנסה זאב־בנימין להכחיד את החלום, שאין היורש ראוי להמשיכו. ב־63 הוא מחליט “להינזר מן העולם הזה. את צבא פילגשיו הוא מפזר לכל רוח” (91). וגם את ממונו. את האחוזה שבה הוא מסתגר הוא מפקיר להשתלטות הפִּרְאוּת. אלמלא זקהיים המצליח לכלוא אותו במוסד בזמן – במהרה לא היה נותר לאלכסנדר דבר.

סבב ההורשה הראשון הוכרע, אם כן, בדרך מוזרה. בהגיע הרגע המכריע, מסרב מייסד השושלת להוריש את המפעל ליורשו המאכזב. הוא מודח לבסוף על ידי שותפות מוזרה: יוצא־חלציו הגנטי, בנו הצבר, עושה יד אחת עם הפרקליט “היֶקֶה” שהיגר לכאן מגלות גרמניה. וכך מושג פתרון נוח לכל הצדדים. זאב־בנימין זוכה בשלווה המיוחלת בכלאו שבמוסד. אלכסנדר מתמכר לדוקטורט ולמחקר על האלימות בהיסטוריה. וזקהיים מנהל את עסקי האימפריה המשפחתית בלא שיופרע.

כדאי לחזור ולהדגיש: כל זה, מתרחש באמצע שנות השישים – ועד כאן איזכר הרומאן “קופסה שחורה” את סיפור סבב ההורשה הראשון, שבו התמקדה עלילת הרומאן הקודם של עמוס עוז “מנוחה נכונה” (1982). שני הרומאנים קשורים זה בזה בנושאם: שניהם בוחנים את הכוחות המתמודדים בחברה הישראלית על המשך הנהגת הגשמתו של החזון הציוני. “מנוחה נכונה” עסק בסבב ההורשה הראשון² – הסבב שבו הגיעה השעה, באמצע שנות השישים, להעביר את ההנהגה מדור הנפילים לדור הצברים. הרומאן “קופסה שחורה” עוסק במצב דומה, שדוחק בחברה הישראלית להתמודד מחדש עם שאלת ההורשה באמצע שנות השבעים, לאחר שמיצה את עצמי הפיתרון, שהתגבש בסיומו של הרומאן “מנוחה נכונה”: פתרון המחלק את הירושה בין הבן הגנטי לבן המאומץ.

תימצותה של עלילת “מנוחה נכונה” בגופו של הרומאן “קופסה שחורה”, אף כי בשינוי שמות הגיבורים, מלמדת על הזיקה בין שני הרומאנים של עמוס עוז. בשניהם הציב את בעיית ההורשה כבעייה ממקדת לעלילתם של שני הרומאנים. מתברר, אם כן, שעמוס עוז בוחן בעייה פוליטית מובהקת של החברה הישראלית, והרומאנים “קופסה שחורה” ו“מנוחה נכונה” הם רומאנים פוליטיים בעיקרם, הממשילים בעזרת עלילות משפחתיות רב־דוריות משל שהוא ביסודו פוליטי. “מנוחה נכונה” תאר את סבב ההורשה הראשון, שהתרחש באמצע שנות השישים, בזמן שהירושה עברה מדור המנהיגות הנפילי של בן־גוריון, אשכול וגולדה מאיר למנהיגותם הצברית של משה דיין, יגאל אלון, יצחק רבין ושמעון פרס. “קופסה שחורה” מתאר את סבב ההורשה השני, המתרחש באמצע שנות השבעים, כאשר ההתמודדות היא בין השמאל הפוליטי (שמצבו מיוצג על־ידי מגרעותיו של בועז) לימין הפוליטי (שהתעצמותו מודגמת על־ידי סגולותיו של סומו). העשור, שמבדיל בין זמני עלילתם של שני הרומאנים, חושף את העובדה שבין סבב ההורשה הראשון לסבב ההורשה השני הוחמר מצבו של השמאל והוא איבד את מעמדו כטוען להמשך הנהגתה של החברה הישראלית. נציגו של הימין עולה על נציגו של השמאל בכל תכונותיו. גם מעמדו כטוען להנהגה מתחזק, ולפיכך הוא נוטה להנהיג באופן בלעדי ואינו נלהב לשתף בממשלת ליכוד לאומי את השמאל, המאבד מכוחו ומיוקרתו בציבור.

גם העתקת העלילה מזירת ההתרחשות בקיבוץ (ב“מנוחה נכונה”) לזירת החברה הישראלית בכללותה (ב“קופסה שחורה”) היא בעלת משמעות בפיענוח שני הרומאנים כרומאנים פוליטיים. ב“מנוחה נכונה” – המצוקה הפוליטית של השמאל היא עדיין פנים־משפחתית, ולפיכך גם נשלטת לפי שעה. יולק מסוגל לבחור פתרון, שלהנחתו איננו מְסַכֵּן את השושלת שלו: עזריה מוזמן לשאת בעול ובאחריות שיוני מתחמק מהם לתקופת־זמן מוגבלת, עד שיוני יוכשר ויאות לממש את ירושת־ההנהגה. כך אמנם הצטייר שיתופו של הימין בעיני מפלגת העבודה בעת הקמתה של ממשלת הליכוד הלאומי. העתקת העלילה ב“קופסה שחורה” לזירה הכללית של החברה הישראלית מלמדת על החמרת המצוקה הפוליטית של השמאל. זו אינה עוד מצוקה פנים־משפחתית, כי אם התמודדות בין ימין מתחזק, הלוטש־עין לבלעדיות בשלטון, לשמאל שמאבד והולך מכוחו. כאשר מגיעה שעתו של אלכסנדר (בן דורו של יוני מהרומאן הקודם) להוריש את הירושה, אין עומדות לפניו שתי אלטרנטיבות פחות או יותר שקולות כדי לבחור באחת מהן. אחיזתו בפתרון הסימביוטי של ממשלת אחדות לאומית נעשית מתוך הכרח, כדי למנוע את הרחקתו המוחלטת מהשלטון של השמאל (שבועז, הנסיך החוקי לירושה, מייצגו). זאת עקב עורמתו ותיאבונו השלטוני הגובר של סומו, איש הימין הפוליטי בחברה הישראלית.

סבב ההורשה השני, המתארע באמצע שנות השבעים, מתקיים בתנאים קשים יותר מאלה שהיו בעת שהתקיים סבב ההורשה הראשון, באמצע שנות השישים. המוריש הפעם, אלכסנדר, חולה במחלה ממארת וימיו ספורים. הוא אינו יכול לדחות את בחירת היורש. המועמד הטבעי לירושה, בועז, יוצא־חלציו, עודו נער ואי־אפשר להפקיד בימיו את כל האחריות להמשך המפעל. וחמור מכל: בועז מצטייר כיורש הבלתי מוצלח ביותר שניתן להעלות על הדעת. בהשוואה לבועז, יוני מ“מנוחה נכונה” היה יכול להיחשב למועמד סביר בהחלט. יוני לפחות היה מודע למגבלותיו, וכאשר סרב להיות היורש של יולק, הפגין גם הבנה וגם אחריות כלפי מה שנתבקש ממנו. הוא היה חסר “ניצוץ” של גאונות. היו לו רצונות שונים, אישיים, שדחקו ואפשר גם ביזו את האידיאלים של דור המייסדים, אך הוא גילה מידה נאותה של הבנה לפער שבין דורו ודורם של הללו.

בועז הוא “ראש קטן”, שמודד את הכל בהבנותיו המוגבלות. במהלך חודשי ההתכתבות הוא מחליף התעניינויות, עיסוקים, מקומות וגם יחסים כמו שבשבת ברוח. לשונו העילגת היא המחשה לכוח החושב שלו. תשוקה יציבה יחידה שהוא מפגין, לטלסקופים, ממחישה את אי־רצינות יחסו אל החיים. הוא נוטה לערפילים, מרחף אי־שם בין הכוכבים. הוא חסר אפילו את התכונה היחידה שבלטה לחיוב ביוני – את כוח המעשה, את היכולת להוציא אל הפועל משימות. מה שמצטייר כשיקום האחוזה המשפחתית המתפוררת, דומה יותר למעשי־אילתור של נער במחנה צוֹפִי ביער. הוא משקיע את מלוא התלהבותו בהכנת מיתקנים שיש להם קיום זמני, בעוד שהאחוזה מצטיירת כמי שזקוקה לתיקונים יסודיים, אם מבקשים למנוע את התמוטטותה.

בועז אינו מסוגל לתכנן תכניות רחוקות טווח. גם אין בו שום נטייה חזונית לחלום חלומות גדולים. ועם זאת הוא "בעל יומרה “רוחנית”, שמתמצה בפילוסופיה שאי־אפשר טעות בה: “לעשות חיים. לשמור על ראש נקי ‘מכל הזיבולים’ ו’חופשי־חופשי'” (עמ' 127–130). אילנה מסכמת במכתב נוסף את תורתו ההידוניסטית של בנה בעשר דיברות (140). בועז מגלם את היהודי הארצי, את הצבריות בצורתה הגרוטסקית ביותר: גשמיות מדהימה בחוסנה וגודלה – ורוחניות זעירה ורופפת. אם יוני (ואלכסנדר, שהוא מקבילו של יוני ברומאן הזה) עדיין הפגין מידה של כישרון במהלך השרות הצבאי, מבועז אי־אפשר לצפות אפילו לתועלת מעטה זו. הוא סבור שכלל לא יגייסו אותו לצבא. ואילו גוייס, ספק אם ניתן היה להפקיד בידיו אחריות כל־שהיא. הכרזתו מדברת בעד עצמה: “איכפת לי רק על עצמי ועל המדינה” (128). ובסיפא של ההכרזה, האיכפתיות למדינה, מלבד שהיא מן הפה לחוץ, משתמע ממנה גם העדר כל התאמה להבין וגם להגשים את החלום הציוני – החלום על הגאולה הארצית.

דיוקנו העלוב והמגוחך של בועז כיורש מיועד מוסבר ברומאן בדמיונו אל אילנה, אימו. גופו אמנם משייך אותו אל השושלת של סבו, וולודיה, ואביו, אלכסנדר, אך את “הראש הקטן” ואתך האידיאל “לעשות חיים” ספג מאמו. לא במקרה גם אימץ את שם משפחתה – ברנדשטטר. כמו הכריז על אי־השתייכות אל אביו. לאחר הבגידות והגירושים ממשיכה אילנה להטיף לאלכסנדר במכתביה את תורתה ההידוניסטית, המבכרת את הנאות ההווה על כל חזון, שתובע להקריבן למען הבטחות עתיד מושלם. ובמתכונת ניסוח זהה, הפותחת תמיד במלים “יש אושר בעולם”. מובהרת תורתה: “יש אושר בעולם, אלק, ולוא כחלום יעוף. אכן ממך הוא נבצר. – – ־ לא תהילה וקידום וכיבוש ושררה, לא כניעה והכנעה כי אם חדוות ההתמזגות. הינתכות האני בזולת. – – – אתה לא טעמת אף פעם אחת בחייך את טעם ההינתכות הזאת, כאשר הגוף הוא כינור באצבעות הנפש” (109).

תורת האהבה של אילנה מדברת בשבחי ההווה ומטיפה למיצויו על־ידי עינוגו של הגוף. בסעיף 261 ברשימות הטיוטה של אלכסנדר מוצבת מול “הינתכות האני בזולת” של אילנה השקפתו על “ההינתכות הגמורה בהמונים” של האדם החזוני, הדוחה את ההווה בפני גאולת־עתיד. ובסעיף 291 דוחה אלכסנדר את הבשר מפני הרוח: “ואילו הגוף? אינו אלא מטרד חולף. כלי מלא ליחות סרוחות. מקור מועקה ואילוח. צלב שנאלצים לשאתו. – – – גוש של טומאת הווה שנדחק בזוהמתו אל **בין טוהר העבר המופשט לזוהר העתיד המופשט”** (158). ניגודים אידיאיים אלה הם ההסבר האמיתי לגירושים, כי אין פשרה בין כוהנת חיי־ההווה לנזיר חזון־העתיד.

התעניינותו של אלכסנדר ב“תופעת הלהט המשיחי בלבושיה הדתיים והחילוניים כאחד” הניבה את ספרו “האלימות הנואשת: מחקר בקנאות השוואתית”. המחקר מציג אמונה (במובן: אידיאל) “לא כמקורו של המוסר אלא דווקא כהיפוכו המוחלט”, ואת המאמינים, מתקני־העולם, הוא מדמה לאנשים שמכרו “את נפשם לשטן הקנאוּת”. הקנאי (הפנאט) שואף למות מות־קדושים, כי “בנפש הקנאי מותכים האלימות, הישועה והמוות למיקשה אחת”. בצד הביקורות על הספר, שסוקרות את תוכנו, כדאי לשים לב לביקורת שפורסמה על הספר ב“פראבדה” המוסקבאי, המשבח את הספר בשל אומץ־לב לחשוף את “פרצופם האמיתי של הפיאודליזם והקפיטליזם, הפשיזם, הלאומנות, הציונות, הגזענות, המיליטריזם והימין הקיצוני”.

סופרו של “פראבדה” מסייע לנו להבין (כאשר כלל את הציונות בין האידיאולוגיות המצמיחות פנאטים), שבכתיבת הספר פרע אלכסנדר את חובו לאביו זאב־בנימין. בעזרת הספר נקם בחוזה החלום הציוני את נקמת ילדותו העשוקה ואת נקמת חייו כבוגר מתייסר ומתלבט, בין משיכתו אל אילנה לנהייתו אחרי גלימת הנזירות של האידיאל הציוני. “נפש הקנאי” המתוארת בספר עוצבה על־פי דיוקנו של האב זאב־בנימין. אך מהדירו הבדוי של הרומאן אינו מספק בסיכומי הביקורת על תוכנו של הספר (וכן במכתביהם של זקהיים ואילנה, המצטטים מתוכו), אלא גם מעתיק עבורנו רשימות־טיוטה שרשם אלכסנדר על גבי כרטיסיות קטנות. העיון בהערות אלה, המסופררות בקפדנות, מעלה את השאלה: את מי מתארות הרשימות הללו? האם גם הן חוזרות ומתארות את האב, את מייסד השושלת?

הרשימות (115–117, 131–133, 157–158) מבדילות בין הפנאט, שתכליתו “להרוס את ההווה עד היסוד”, לכוהנו של ההווה, המדגיש את האני ברגע העכשווי. באופן דיאלקטי, הגשמת רצונו של הפנאט מביאה את רצונו לכלייה, כי “ביטול ההווה השפל לטובת הווה נשגב, שנושקים בו עבר ועתיד, פירושו גם: קץ המאבק”. לפיכך עליו לקדש את המוות כפיתרון למהפכנותו. אבל “למות על מפתנה” של המהפכה אינו רק סופה של מהפכנותו. כל חייו כרוכים בהקרבת החיים למולֶך החזון. והפנאט משלם “במות החיים הפרטיים”, “בהריסת מוסד המשפחה” וב“השמדת כל הקשרים האינטימיים בין אדם לאדם”. עתה כבר ברור: ברשימות אלה מתאר אלכסנדר את עצמו – את דמותו הטראגית, שמבינה את אומללותה האישית, אך אינה יכול להשתחרר מלפיתתה של ההיסטוריה, אשר הטילה עליה את האחריות לירושה: להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי, על ידי השלמת ההגשמה של חזון הגאולה הציוני.

את הניגוד בין הסוגד לתשוקות הארציות (אילנה) לבין המכור ל“כמיהות האצילות” (אלכסנדר) מבליט הרומאן גם כניגוד שבין גבר לאשה. האשה היא הרחם, האדמה: “לכאורה יכול כל אחד לבוא ולעשות בה ככל העולה על ליבו. לנבור, להפוך ולזרוע. אבל לבסוף היא בולעת את כל בועליה” (94). לדבריו אלה של אלכסנדר מוסיף זקהיים: “גם הטיפשה בנשים היא פיקחית הרבה יותר מן הפיקח שבנו” (99). הגבר דומה לאתר־תפילה, שהוקם על האדמה כדי להעריץ דבר שהינו מרומם ממנה. אך הוא כבול ללפיתתה של האדמה, ולדעת אלכסנדר, תמיד יובס: “הטבע עצמו קובע כי הזכר והמובס ישרת, יסורס וישא כלים” (88). הניגודים אינם יכולים להתקיים האחד בלעדי השני, ולנצח מתקיימים ביניהם יחסי המשיכה והדחייה. המשל שבפי אלכסנדר ליחסים אלה עודו צנוע: “הכרת את החרק שדעתו נטרפת עליו לריח הייחום הנקבי” (85). ציוריה של אילנה הינם כבר שלוחי־רסן: “גינוני אדנותך האדישה. האכזריות שנדפה ממך כמו ריח. – – ־ חדוות הזאב למראה הטרור שהיטלת. הבוז שידעת להפיק מעצמך – – – כמכושפת נמשכתי אליך ממעמקים דלוחים של התרפסות נקבית קמאית, עבדות מקדמת דנה, מלפני היות המלים, כניעת נקבה ניאנדרטלית אשר חוש הישרדות עיוור עם אימת הרעב והקור הפילו אותה לרגלי האכזר בציידים, הפרא השעיר שיכבול את ידיה מאחורי גבה וישאנה מלקוח למאורתו” (144).

לא מקרה הוא, שאלכסנדר משלח את אילנה בליווי שורותיו של אלתרמן מתוך “שמחת עניים” (עמ' 152. וכן במוטו לרומאן). כמו אלתרמן, גם הרומאן של עוז מציג את הניגוד שבין הגבר לאשה כניגוד קמאי, מיתי. עתה מתגלים שלושת רבדיו של הרומאן: הרובד הראשון, הריאליסטי, מתאר את הכוחות המתמודדים בעלילה המשפחתית – בסיפור הנישואים, הגירושים וחידוש הקשר לאחר פרידה בת שמונה שנים. הרובד השני, האליגורי, מתאר את הכוחות הפועלים בעלילה האידיאית – בסיפורה של השושלת, שכבר נאלצה למצוא פיתרון ליורש בסבב ההורשה הראשון, והיא נדרשת לכך שנית בסבב ההורשה השני, הנוכחי. והרובד השלישי, המיתי, מתאר את הכוחות המתגוששים מקדמת־דנה, שאותם מייצגים הזכר והנקבה: ההתגוששות בין גישה פרגמאטית ומציאותית לחיים לבין גישה המתמכרת לחזון ומתנכרת לחיים הגשמיים. מבקריו של הרומאן לא השכילו לראות מעבר לרובד הראשון. ונתעלמה מעיניהם גם העובדה, שבכל רובד שוקעה צורת תימלול שונה. הלשון נעשית גבוהה יותר ופיוטית יותר בתכונותיה ככל שמתרחקים מן הרובד המצומצם, המימטי.

מכל מקם, העלילה האידיאית היא העלילה המרכזית ב“קופסה שחורה”. מצבו הבריאותי הקשה כופה על אלכסנדר לבחור את יורשו ללא דיחוי. אך בניגוד לצפוי אין בחירתו נופלת על בועז. בחודשי ההתכתבות הוא משתכנע, עד כמה מסוכן להפקיד בידי “ראש קטן” את עתידו של העם היהודי. למרות הסתייגותו מכל צורה של פנאטיזם, ולמרות העובדה שהוא יודע את סכנתן של “הכמיהות האצילות”, מסוגל אלכסנדר להחליט החלטה אמיצה: להדיח את בועז מלרשת ירושה שהיא למעלה מכוחו. אלכסנדר יודע – כך מתגלה במכתבו אל סומו – שבגלל “טירופי הגאולה” שלנו, אנו “סובלים מהתנוונותו המתקדמת של הכישרון לחיים” (205), אך הוא גם מבין, שמסוכן פי־כמה לעתידנו הלאומי הוא התנוונותו של הכישרון לאידיאליזם. ואמנם כפי שהרומאן מדגיש את ההבדל בענין זה בין אילנה לאלכסנדר, כך הוא מבליט את הניגוד בין בועז לסומו כניגוד בין “הכישרון לחיים” לכישרון לכמוה “כמיהות אצילות”.

סומו אמנם איננו האידיאליסט המיוחל, ממש כשם שבועז מייצג הידוניזם אטום ודהוי מעט בהשוואה לחיוניות של ההידוניזם אצל אילנה, אמו. אך בעייתה של ההורשה בסבב הזה, השני, היא שרמתם של היורשים משני הסוגים נופלת מזו שהיו לעם ישראל בסבב ההורשה הראשון. אלכסנדר מבליט את הסתייגותו מסומו – הוא מדמה אותו בעולם האצילות המחשבתי לש.ג. (88), לשומר בשער המחנה. וגם אילנה מודה שבהשוואה לאלכסנדר, מישל סומו הינו רק “אלכס גרוטסקי קטן במהדורה עממית מנוקדת” (115). אלא שדי במעט “הניצוץ” שעדיין רושף ממנו, כדי להעדיפו על בועז. סומו חזק דיו כדי להישרד (48). קטעי הביוגרפיה, שהוא שוזר במכתבי ההטפה שלו לבועז, מגלים, שהוא התחשל במאבקי־ההישרדות שניכפו עליו בגלות (זה היה גם מקור הניצוץ שגילה יולק בעזריה ברומאן “מנוחה נכונה”). סומו מסוגל ל“התגברות על היצר” (49) כדי לדאוג לעתיד. עם־ישראל מוצב אצלו במקום ראוי בסולם־כמיהותיו: “החיים לא ניתנו לנו בשביל לעשות חיים אלא בשביל לתרום משהו מעצמך לזולת וגם לאומה. – – – יותר טוב שתהיה כל החיים שערה או ציפורן של עם־ישראל, במקום שתהיה הזבוב המסכן של עצמך. זאת התורה שלי על רגל אחת, בועז” (164).

ברמה האידיאית מתבררת העלילה המשפחתית, הריאליסטית, באור שונה. בחירתה של אילנה בסומו ונישואיה לו, לגבר הגרוטסקי הזה, לא נעשו מאהבה. גם לאחר שילדה לו את הבת, היא מוסיפה להכריז על אהבתה לאלק שלה: “תמיד הייתי בוגדת מפניך אליך” (42, למי שזוכר את המקור ב“כתר מלכות” לרשב"ג), “אבל אתה היית ונשארת בעלי אדוני. לתמיד. – – – עריץ חלומותי בלילות” (43). סומו נבחר כדי לגדל את היורש, וכאשר מתחיל סבב ההורשה, אין היא יושבת בחיבוק־ידים. יוזמת ההתכתבות שלה לא נועדה לסחוט כסף מאלכסנדר הנוטה למות. היא מנסה להשפיע על בחירתו של היורש, ממש כפי שחוה ניסתה להשפיע על יולק, שלא ידיח את יוני מהירושה, ברומאן “מנוחה נכונה”. אלכסנדר מבין את עורמתה: “מזימתך לשדך את בועז לסומו” (84) – הוא מכנה את תוכניתה. הצעתה של אילנה מנסה להעתיק את הפיתרון של אמצע שנות השישים, אך הוא פיתרון שכבר מיצה את עצמו. בסבב ההורשה הנוכחי מוכרחים להכריע.

וממש כמו יולק ב“מנוחה נכונה” מפעיל גם אלכסנדר את חוק הברירה הטבעית, הדרוויניסטי, בקביעת היורש. ובחירתו נופלת על הפחות גרוע מבין שני המועמדים. כי אם לבחור בין בועז, המגלה העדר כל כישרון להמשיך ולהגשים את האידיאל הציוני (הכשרון לִכְמוֹהַּ “כמיהות אציליות”), ובין סומו, המגלה “התנוונות הכישרון לחיים” – סומו מתאים יותר ל“חפץ הקיום הלאומי”, האחד־העמי. גם בסבב הירושה הזה מועדף בעל “הניצוץ” הגלותי על הצאצא הגנטי – הצבר האטום. וגם הפעם מובסת האם, המנסה בכל כוחה להכתיר את בנה כיורש, גם אם הצלחתה תסכן את המלכות.

הרומאן אינו מעלים את משמעות העדפתו של סומו על בועז. סומו מאדיר את כוחו בגוף התנועתי שהוא חבר בו “התנועה לאחדות ישראל”, הפועלת לרכוש אדמות מידי הערבים מעבר לקו הירוק וגם מציעה לערבים להגר מתחומיה של ארץ־ישראל השלמה. סומו מתמקם במפה הפוליטית בין גוש־אמונים לכהניזם. אלכסנדר יודע, שכספו מממן את פעולותיו של סומו, ואעפי"כ הוא מזרים לידיו סכומים גדלים והולכים. ככל שהוא מתקומם נגד פנאטיות, הוא יודע שבלית־ברירה זוהי האש היחידה הדולקת כיום. כאשר אלכסנדר מודיע לסומו על הכרעתו בשאלת הירושה: “אני אקבל על עצמי להיות המשיח שלך, המוציאך מעבדות לחירות ומעוני להון גדול, כמו שכתוב אצלך, יעלה זרעך ויירש את שער אוייביו” (213), רומזים חייהם הקודמים של הביטויים שבניסוח זה על עצבותו של המוריש. ואם המהדיר הבדוי מייצג במידת־מה את כותבו של הרומאן, משתמע ממנו זעמו־לעגו של עמוס עוז על אותו אגף במפת הכוחות המתמודדים על המשך הנהגת המפעל הציוני, שאיבד את הלהט. הרומאן יודע להוקיר את כוח ההגשמה שעודו מפעם ביריביו הפוליטיים של כותבו. משום כך הוא מודה, שאין ראוי ממנו להיות היורש. אך הרומאן גם יודע שבכך אמנם הסתיים סבב הירושה השני, אך הוא לא הוכרע לאורך ימים. שאלת הירושה תחזור ותתייצב בפני עם־ישראל, והסבב הבא יהיה קשה מקודמיו. ועד אז אולי יעור המחנה המנמנם עתה בחלומותיו הפעוטים, חלומות של “ראש קטן”, ויתייצב להתגוששות הבלתי־נמנעת – בה ייפגשו סומו ובועז ללחום על ההנהגה.

מלחמת ירושה זו נִצְפֵּית ברומאן בדבריו של אלכסנדר – וזהו האסון הצפוי שעמוס עוז מתריע מפניו ב“קופסה שחורה”. בקרב הבלתי־נמנע על המשך הנהגתה של החברה הישראלית, עלולה לפרוץ מלחמת־אחים בין הימין והשמאל, על רקע של מחלוקת פוליטית בנושא השטחים. סכנתה של מלחמת־אחים כזו רובצת לפתחו של עתידנו, אף כי הרומאן מסתיים בפתרון הזמני של ממשלת אחדות לאומית תחת הנהגתו של הימין: סומו מקבל את רכושם של בנימין־זאב ושל אלכסנדר, וכאפוטרופוס על בועז עליו לגדל את הנער, שהוא “פצצת־זמן גנטית” (9), עד שיעמוד על דעתו ויתבע לעצמו בלעדיות על הירושה. ואז יבוא מועדו של הקרב “החייב לפרוץ יום אחד בין בועז לסומו” (88).