¹

“אנחנו הספרדים הישנים האמיתיים – – – המדינה הזאת קצת מעל לכוחותינו, כל הציונות בעצם, קצת חזק ומהיר מדי בשבילנו”

(מדברי קלדרון ברומאן “גירושים מאוחרים”, עמ' 191).

"אני ספרדי ישן, דור חמישי בארץ" (68), מבהיר מולכו לקרוביה ולידידיה של היועצת המשפטית. דבריו הנפתחים ב“אני” מסתיימים שלא במקרה בגוף רבים: “ואירופה עדיין זרה לנו”. כל מקורביה של המחוזרת הראשונה שלו לאחר פטירת אשתו הם ממוצא אשכנזי, ולכן נושא שיחתם הטבעי הוא על “קונצרטים ואופרות”, שהם סמליה המובהקים של תרבות המערב. מולכו הסתגל למופעים המוזיקליים האלה בקושי רב: “היתה זו אשתו שהרגילה אותו אט־אט למוסיקה כזאת” (56).

אזיקי המוסיקה לא היו האזיקים היחידים שבהם כבלה אשתו את רוחו. דרישותיה היו קפדניות גם בנושא הנקיון: “מוכרחים להתרחץ כל יום, ולא באמבטיה אלא במקלחת, שהיא הערובה היחידה לטיהור הגוף, ובמשך שלושים שנות נישואיו עדיין היה חשוד נצחי בענייני נקיונו”. היא ידעה כיצד לאלף אותו לעשות את רצונה: “מולכו ידע תמיד שאם הוא מבקש לגרום לה קורת־רוח עליו להיכנס למקלחת פעם שניה, אז יזכה למבט מיוחד של חיבה” (280). כה הכניעה אותו לתביעות הנקיון שלה, שאין הן מניחות לו גם לאחר מותה. כאשר הוא יושב במסעדה הקטנה שבמושב זרועה, שאינה מצטיינת בנקיונה, הוא מיד נזכר באשתו “ואיך היו נודדים ממסעדה למסעדה עד שהיתה מוצאת מקום שנקיונו סיפק אותה. אבל עכשיו הוא כאן, במקום מפוקפק כזה, כי מעכשיו הוא הולך להיכן שירצה ואין היא יכולה עוד לעצור בעדו” (153).

לא היו אלה גחמותיה היחידות של הנפטרת. היא “הקפידה לשמור על הגבולות ולא להתארח בבתי זרים” (158). היתה אוסרת עליו לעזוב את הבית בבוקר בלי להיפרד ממנה" (250). זכרונה של הנפטרת מתקשר אצל מולכו תמיד בתביעה קפדנית ומתנשאת כלפיו, בעלה הספרדי, שעליו היה תמיד להיענות לה. מולכו תוהה, אם גם לאחר פטירתה “רוחה מצאה לה מנוח, שותקת ונחה, האם באמת נפסקו הערותיה על העולם, ביקורתה הבלתי־מתפשרת, או שגם שם, בעולמות העליונים, היא משוטטת ומבקרת את סדרי הרוחות ואת סדרי השמים. האם הצדק נראה לה מספיק. והאם היא זוכרת אותו?” (139)

תהייתו על יחסה אליו חושפת, שלא מאהבה צרופה שמר מולכו על נאמנות מוחלטת לאשתו, כפי שהפגין כל שנות נישואיהם, וגם במהלך שבע השנים של מחלתה. שנים ממושכות רדתה בו, סירסה אותו, אילפה אותו לשרת אותה, סיגלה לו את הרגליה וחייבה אותו להעריץ אותה. והרומאן מציג בפנינו את התוצאה: גבר־סמרטוט, שנושא בין חלציו “עכבר אפור ועייף” (91), הממשיך לבצע באופן כפייתי, גם לאחר פטירת אשתו, את הוראותיה הזרות לרוחו. הוא ממשיך ללכת לקונצרטים ולאופרות ומפיג את שיעמומו שם במעקב אחרי טיפוסים מהקהל (שוחר אופרות נסער – 119), מְבַצְעים המהווים קוריוז (המבצעת הגרוטסקית של תפקיד אורפאוס – 120), או בסתם נימנום. גם סדר־יומו מוסיף להתנהל על־פי תכתיביה: מתמרק ומחליף תחתונים, מנקה, מבשל ומבצע שירותים לחמותו בהכנעה גמורה.

תיאוריו של מולכו, המתרוצץ כאחוז דיבוק והשקוע בפעלתנות בלתי־פוסקת, משפיעים על הקורא השפעה הומוריסטית בגלל האפקט הקומי שלהם, אך הכרח לזכור כמה עצובה היא הסיבה לכך. מולכו הוא אדם שאיבד, בלחצה של אשתו העריצה והמתנשאת, את צלמו ואת זהותו העצמית. הוא הפך לכנוע ולתלותי, בוש בספרדיות שלו ונכון להיענות לטמיעה תרבותית באשכנזיות מתוך ביטול עצמי. בנקודת המוצא של העלילה הוא מתגלה לעינינו במצב קליני קשה: אדם מבולבל, נוורוטי, המשועבד כפייתית לרוח הרפאים של בת־זוגתו שנפטרה. שנה תמימה תידרש למולכו כדי להשתחרר ממנה, ובסיומה יפיק, ככל שהדבר עצוב, לאחר שלושים שנות נישואים לאם שלושת ילדיו, את הלקח הנכון: “מוכרחים ממש להתאהב”. הלקח הוא, ככל שהדבר נשמע תמוה: להתחיל בעצם את הכל מן ההתחלה, ממש כפי שחייב בו כל מי שנשאר כיתה.

מאמצי ההפרדה של זוג נשוי, שחייה המשותפים הופכים לסיוט ומטריפים עליהם את דעתם – זהו נושאם המשותף של שלושת הרומאנים מפרי עטו של א.ב. יהושע: “המאהב” (1977), “גירושים מאוחרים” (1982)², ו“מולכו” (1987). בכתיבתם השלים יהושע טרילוגיה, שהבשילה אט־אט את המסקנה, שכאשר כזה הוא המצב – חייבים להפריד בין בני הזוג קודם שיתרחש אסון, שפגיעתו תהיה בלתי־הפיכה בהם ובילדיהם.

רק קורא תמים יקבל את עלילתם הדומה של שלושת הרומאנים כעלילה משפחתית פסיכולוגית־סוציולוגית, שריקעה הוא ישראל והניגוד המנטאלי בין אשכנזים לספרדים בתוכה. בעזרת היחסים ההרסניים בחיי הזוג הנשוי מדגימה הטרילוגיה את תוצאות החיבור בין האידיאולוגיה הציונית המיושנת וילידת המערב למציאות החיים במדינת־ישראל, הממוקמת במזרח ואשר חייבת לנהל את חייה על־פי הנתונים העכשוויים. ומכאן גם מסקנתה של הטרילוגיה: כיוון שאי־אפשר לנהל את המדינה על־פי תביעותיה האנכרוניסטיות והמלצותיה הבלתי־מעשיות של האידיאולוגיה הציונית, שנהגתה אי־שם ואי־אז, יש הכרח להיפרד ממנה, כדרך שנפרדים מאדם שנפטר, אף שמילא תפקיד חשוב בחייך בפרק־זמן מסויים וגם אם היה אהוב עליך ונערץ עליך באותו פרק זמן. ובשם החיים הנמשכים חייב מי שממשיך לחיות והוא חפץ למצות את החיים כהלכה, לשקם את חייו בעזרת אהבה חדשה לאידיאולוגיה חדשה.

יהושע לא תיכנן מראש טרילוגיה אידיאית על יחסי המדינה היהודית עם האידיאולוגיה הציונית בדור הזה לכן מְשַקְפים כרכי הטרילוגיה את התגבשותו של הפתרון האידיאי הזה אט־אט מכרך לכרך. ב“המאהב” – רעיון ההפרד בין אדם לאסיה מתגמגם בלבד. ב“גירושים מאוחרים” מממש יהודה קמינקא בפועל את גירושיו מנעמי, אך כמו נרתע מחומרת המעשה, אין הוא מגיע בזמן למטוס, שצריך להטיסו לנישואיו עם קוני, אהובתו החדשה, אלא הוא תוקע את עצמו בפירצה שבגדר כאקט של חרטה ברגע האחרון. רק ב“מולכו” מוצג פתרון ההפרד כהכרחי וכאפשרות הגיונית בלעדית למצב הישראלי.

“מולכו” איננו רק הכרך, שמציג באופן הברור ביותר את המסר האידיאי של הטרילוגיה כולה, הוא גם בלא ספק הרומאן השלם והבשל מבין השלושה. פעולת־הסיפור בו היא אחדותית, משום שהיא הופקדה בימי “מספר” אחד, אשר נצמד לאורך כל הדרך אל תודעתו של מולכו ומתאר את הכל דרך נקודת־התצפית שלו. בשני הרומאנים הקודמים נעזר יהושע בטכניקה סיפורית שונה – הטכניקה של ריבוי “מספרים”, כאשר גיבוריה השונים של העלילה מספרים כל אחד את סיפורו ומלאכת האיחוי של העלילה מוטלת על הקורא. ב“מולכו” הצליח יהושע לראשונה לשזור את חוטי העלילה יחד בעזרת “מספר” אחד, ולכן עלילתו של הרומאן נראית מלוכדת ומגובשת יותר מעלילת שני הרומאנים הקודמים של הטרילוגיה.

יהושע שינה ב“מולכו” את מערך הדמויות שמייצג את המערביוּת ואת המזרחיות. דמות נשית מייצגת הפעם את האידיאולוגיה ילידת־אירופה, והיא הנפטרת שמאחת הדירות בברלין, הנשלטת כבר בידי היטלר, “יצאה יום אחד ילדה, שאמונה בעולם נשבר עד־דק, כדי להגיע (אל מולכו) לירושלים” (332), ולדמות הגברית, למולכו, יוחד הפעם תפקיד הייצוג של הגישה המפוכחת לחיים, שאותה ייצגו ברומאנים הקודמים של יהושע הנשים – אסיה ונעמי. הניגוד, בכל מקרה, נשמר: "הדמויות המערביות, האשכנזיות, הן המייצגות בשלושת הרומאנים את הכוח האינטלקטואלי, המנסה לכפות בעריצות את האידיאולוגיה על הדמויות המזרחיות, הספרדיות, שהן מפוכחות ושעליהן מוטלת הטירחה להגשים את האידיאולוגיה.

נכונותו של יהושע ב“מולכו” לממש את פתרון ההפרדה בין האידיאולוגיה לחיים יכולה להיות מוסברת בהחמרה, שחלה בשנים שחלפו בינתיים מאז פורסמו “המאהב” ו“גירושים מאוחרים” לפרסומו של הרומאן הנוכחי. “מולכו” מגיב על מלחמת לבנון, וכמדומה שהוא התגובה הראשונה בסיפורת הישראלית (ובוודאי: הראשונה הנחשבת) על מלחמת לבנון. במהלכיה של מלחמה זו רואה יהושע – כך מסתבר – את התגלמות הסתירה, שבין אידיאולוגיה שאינה בת הגשמה ובין החיים הצריכים להתנהל על־פי האפשרויות המציאותיות. הניגוד העקרוני הזה מוליד את כל הטעויות, ולא שגיונם וטעויותיהם של מנהיגים בלתי־שקולים, כדרך שהכל הסבירו.

ואמנם מלחמת לבנון מהדהדת ברקע סיפורו של מולכו: “הכבישים היו עמוסים משאיות צבאיות ענקיות שהיו מחזירות ציוד צבאי מלבנון. טנקים ומבני בטון שלמים. הנסיגה מלבנון היתה במלוא תנופתה. ומולכו שוב חשב על אשתו, כמה התעצבנה בגלל המלחמה הזאת, והנה כבר נסוגים” (144). ואנשי מושב זרועה שבצפון משמיעים באוזניו: “ברוך השם שיוצאים משם, אבל בכל־זאת מה יהיה עלינו” (171). פטירת אשתו של מולכו מתרחשת בשלהי מלחמת לבנון. ההחמרה במחלתה חופפת את זמן המלחמה, כשם ששנות המלחה עצמן – שבע שנים – הן בקירוב מספר השנים המפרידות בין מלחמת יום־כיפור ומלחמת לבנון. מחלתה הגופנית של הנפטרת מסמלת את מחלתה של האידיאולוגיה שהולכת ומסתבכת במלחמות מחזוריות, אשר כל מאוחרת בהן חולנית יותר בתוצאותיה מן הקודמות.

הפרק האחרון בחייהם המשותפים, פרק המחלה הממארת, חושף את חשיבותו של תאריך נוסף שהסיפור מאזכרו, והוא – שנישואי מולכו לאשתו ארכו שלושים שנה. מספר השנים הזה חופף בקירוב את שנותיה של המדינה – השנים שבהן יצאה הציונות מזְבוּל האידיאולוגיות והחלה לנסות את כוחה בממשות החיים, כאשר היא הולכת ומכניעה את המדינה בעריצות דרישותיה החזוניות, ממש כפי שהנפטרת מכניעה את בעלה המזרחי לדרישות ערכיה המערביים.

את הניגוד בין האידיאולוגיה לממשות החיים מבליט הרומאן בחידוד הניגודים בין מולכו “הספרדי הישן” לאשתו שהיא “יקית שורשית”. היא מוגדרת כאינטלקטואלית. תמיד היתה “'דברנית ומובילת השיחה” (53).:הכשירה והדריכה מורות צעירות" (25). “היה לה הומור קדורני” (39). “כדרך האינטלקטואלים לא היה לה יחס לטבע, הוא שיעמם אותה” (140). כנגד זה בלטה בה המעורבות החברתית וההכרה הפוליטית: “בשבתות היתה עייפה, עוד לפני שפרצה המחלה, נוברת ברוגזה בעיתוני השבת בקריאה נחפזת ומנבאת שחורות. הניחי לזבל הזה היה טוען לפניה, כולם משקרים ומגזימים כהוגן, לא ראוי להתרגז בשבילם. אבל היא לא התרשמה מדבריו, ראתה בכך עוד סימן לחוסר האידיאולוגיה שלו, לתמימותו הספרדית המסוכנת שסופה אסון פוליטי” (166).

עירנותה הרוחנית, האינטלקטואלית, ניכרת גם בהופעתה החיצונית: “אשה כבדה ואפורה” (41) ומרכיבה משקפיים, אך היא התבטאה גם בתיסכולים, שהם טיפוסיים לבני־אדם מסוגה, המניפים דגלים אידיאולוגיים: “אינטלקטואלית כזאת, קשה היה להשביע את רצונה, לא יכלה להגשים את עצמה, כלומר להיות מאושרת, גם לא רצתה להיות מאושרת” (126). הערה מובלעת זו, על העדר יכולתה של הרעיה המערבית “להגשים את עצמה”, הינה חשובה ביותר להבנת הרובד האידיאי של הרומאן “מולכו”.

מולכו מבליט בתיאורי עצמו (52, 59, 275) את חזותו הספרדית: “שערותיו מתולתלות ואפורות… ועיניו הכהות המזרחיות, שמקרינות מלנכוליה דקה חסרת סיבה מוגדרת”. אורי, בעלה של יערה ומדריכו מתנועת הנוער, מעיד על הוויתו הרוחנית: “הרעיונות שלנו לא עניינו אותך בכלל, גם אידיאולוגיה אחרות לא הלהיבו אותך, ישבת בפעולות שקט לא מתנגד ולא מתווכח. אינני כזה אינטלקטואל, הודה מולכו, מרגיש עכשיו שהחסרון ההוא הופך ליתרון צנוע, הייתי יותר ריאליסט, אפילו שלמדתי בכיתה הספרותית” (191). ואומנם הוא יותר ריאליסט מאשתו. מולכו שירת כחובש בצבא ועובד כרואה־חשבון במחוז הצפוני של משרד הפנים. על אף כל האסונות שניתכו על ראשו – פטירת אביו לפני עשר שנים, מחלתה הממושכת שלאשתו, ופטירתה לאחרונה – אין הוא נופל ברוחו. בניגוד לפסימיות של אשתו, ניחן מולכו באופטימיות והוא משוכנע שהעתיד צופן לו טובות.

מדוע דבק מולכו בבעלת אישיות כה מנוגדת לזו שלו? אביו, מסתבר, הוריש לו יחס של הערצה ליוצאי אירופה: “אביו של מולכו, שלפני קום המדינה היה מתרגם בשביל פקידי סוכנות כאלה מכתבים מעברית לערבית, דיבר עליהם תמיד בהערצה רבה” (288). זו ההערצה של בני־אדם רגילים לאינטלקטואלים בעלי חזון. בזמן שהותו במלון הקטן בברלין, מגלה מולכו עותק של הברית החדשה, “והחל קורא בתוך הטקסט הפשוט והפרוזאי והמובן על ישו ותלמידיו ועל ירושלים, מדמה את ירושלים של אז כמו ירושלים שלפני מלחמת־השחרור, קייצית ומלאה מתיחות ואימה, אבל גם הבטחה גדולה, עוצמה רוחנית, פקידי סוכנות בחליפות כהות פניהם אומרים צדק ויושר – – – משוחחים ומתכננים את המדינה היהודית” (87) את המדינה היהודית חוזים ומתכננים פקידי סוכנות, שהם, כמובן, אירופאים שאינם יודעים ערבית, הנזקקים לשירותי התרגום של אביו של מולכו. ובאירופה, כזכור, נהגה החזון על מדינת־היהודים ונתגבשה האידיאולוגיה הציונית, אותה אירופה שממנה הגיעה אשתו אליו לירושלים.

במשך שלושים שנות נישואיהם, החופפות, כאמור, את שנות המדינה, שולטת במולכו אשתו האינטלקטואלית. השתחררותו של מולכו משליטתה של אשתו מתמקדת בהפרת האיסור המודגש ביותר באידיאולוגיה שלה: האיסור לחזור ולבקר בארץ לידתה, בגרמניה. כאשר מולכו חוזר מביקורו הראשון בגרמניה יחד עם היועצת המשפטית, הוא מספר על כך לזקנה: “בברלין? היא נדהמה, נעצבת מעט. כן, והרי מעולם לא הגיעו לגרמניה, היא לא רצתה לחזור לשם” (134). גרמניה היתה “מקום שמתוך עיקרון לא רצתה לשוב אליו” (105).

מולכו יתמרד נגד העקרון הזה פעמיים: לאחר הביקור הראשון עם היועצת המשפטית, הוא יגיע לברלין פעם נוספת, הפעם עם נינה הילדותית, כדי להחזירה אל המקום שממנו הגיעה. ואם בפעם הראשונה עדיין התייסר בשל הפרת העיקרון הזה, הרי הרגשתו שונה לחלוטין בנסיעתו השניה לגרמניה: “הרגיש מרוצה, אולי מעט מאושר, יודע שאילו אשתו היתה יודעת שבא עד לכאן, היתה שמחה שהוא שובר עכשיו את העיקרון שלא לחזור, כן מפעם לפעם הוא הרגיש שהיא מבקשת שישבור את העקרונות שלה, שלא יפחד מהם. כן, קצת פחדתי ממך, נעו שפתיו” (329).

ואומנם, היה לציונות עיקרון מקודש: לעולם לא לחזור אל הגלות. באידיאולוגיה שלה בוטא העיקרון בצירוף “שלילת הגלות”. עוקצו האידיאי של הרומאן ממוקד בכך, שלמען החיים, למען המשך התקיימותה של המדינה כמדינה שפויה, המתנהלת על־פי האפשרויות המציאותיות, יש הכרח לשבור את העיקרון הזה ולנצל את תוצאת שבירתו, את “החירות החדשה” (105), תחילה נגד האידיאולוגיה הזו עצמה – ולהרחיקה מן המדינה. דהיינו, החירות החדשה היא השתחררות מהקשר הכושל אל האשה המערבית, שהביאה לסירוסו של הגבר המזרחי, כדי לאפשר לו “להתאהב באמת” באשה חדשה, “אשה מן המנטליות שאתה רגיל לה” (61) כעצת אמו של מולכו, אשה מזרחית כמוהו. אשה מתאימה כזו, האשה שתחליף את הנפטרת, אמנם מתגלה ברומאן: הילדה הקוצ’ינית ממושב זרועה שבגליל, ילדה (או מוטב: אידיאולוגיה) בעלת מנטליות מתאימה – המנטליות המזרחית.

אך קודם להתאהבות החדשה בילדה הקוצ’ינית, חייב מולכו להשתחרר לחלוטין מאהבתו הקודמת לנפטרת. עוזרת לו בכך גב' שטרקמן הישישה, אמה של הנפטרת. הרבה פעמים מדגיש הרומאן את הדמיון בין האם לבת (19, 53, 75, 133, 222). מולכו מופתע לראות, שמות אשתו מוליד בחמותו כוחות מפתיעים: “כאילו מות בתה עדיין ממשיך לשחרר מתוכה פרץ של רוחניות” (260). קשרים מובלטים אלה בין אשתו של מולכו וחמותו מרמזים על איזו המשכיות בין השתיים: יוזמותיה של חמותו הן כעין הגשמה של רצון אשתו, כעין הוצאת צוואתה אל הפועל.

חמותו, הגב' שטרקמן, מסייעת למולכו להשתחרר מן הנפטרת, ובעשותה כך היא מגשימה כעין תבונה עליונה, כללית, אך גם את יעודה האישי בחיים. מיד לאחר שהמעשה נישלם, נחלשת חמותו ונפטרת גם היא. תחילה מבחין מולכו, שחמותו “היתה מתבוננת בו כמי שמבקשת להטיל עליו שליחות” (270), שעד מהרה מתבררת כשליחות מוזרה ביותר: להחזיר את נינה, העולה החדשה מאירופה (ליתר דיוק: מרוסיה, שממנה הגיעו מגשימי הציונות בפועל), אל המקום שממנו עלתה לכאן.

פרשת השליחות המוזרה הזו אין לה שום הסבר ריאליסטי בעלילת הרומאן, אך היא מתבארת היטב בהנהרת סיפור ההפרדה בין מולכו (הגשמי, המזרחי) לנפטרת (האינטלקטואלית, המערבית) כמשל לצורך ההפרדה בין המדינה שבמזרח התיכון בשלהי המאה הנוכחית לאידיאולוגיה הציונית, שנהגתה על אדמת אירופה בסוף המאה הקודמת. הרומאן מבליט קוי דמיון בין נינה לאשתו המתה של מולכו, וכאשר מולכו מחזיר את נינה למקום שהגיעה ממנו – הוא למעשה מחזיר באופן סמלי את הילדה אשר הגיעה אליו לירושלים, אל המקום שנולדה בו. בכך נשלמת ההפרדה בין מדינת־ישראל, החייבת להתקיים על־פי התנאים הממשיים שבמזרח התיכון כיום, לאידיאולוגיה, שהפרוגרמה שלה נהגתה הרחק מכאן, מרחק של זמן ומרחק של מקום.

כמו הנפטרת, נינה היא “עקשנית כהוגן” (274), בלתי נכנעת ו“רוחה עצמאית” (306) ומסוגלת להשיב “תשובות ארוכות ומפורטות” (287). וכעין סתירה לסגולות רוחניות בוגרות אלה, מבחין מולכו אצלה, הן במראה שלה והן בהתנהגותה, סימני חוסר־בגרות, של “ילדה שלא התפתחה יפה” (325). כיוון שלא התפתחה יפה, ממש כמו הנפטרת, שלא יכלה “להגשים את עצמה”, וכמו האידיאולוגיה, שלא עמדה במבחן ההיסטוריה, צריך להיפרד ממנה ויחד עימה – ממה שהיא מסמלת בעלילה האידיאית של הרומאן. לאחר מעשה, כאשר מולכו חוזר מהשליחות שגב' שטרקמן הטילה עליו, הוא חש סיפוק רב, “באיזה אופן זו היתה הצלחה בלתי־צפוייה” (340).

מולכו צדק: היפרדותו מנינה “היתה הצלחה בלתי־צפויה”. ההפרדה בינו, “הספרדי הישן”, ובין האידיאולוגיה, שהאשה האירופית מסמלת אותה, תאפשר לו את “החירות החדשה”, תעניק לו הזדמנות חוזרת “להתאהב באמת” ב“נשים אחרות, אמיתיות”, כפי שהוא מהרהר בסיום. מחיר ההרפתקה עם זו האירופאית היה כבד. בעטייה הוא נכשל, “נשאר כיתה” והפסיד זמן. עתה יהיה עליו להתחיל מהתחלה, אך בלעדיה וללא הכשלותיה יגלה את מאגרי־הכוח הטמונים בו וישתמש בהם כדי להצליח. בעטייה של אשתו הייקית אין הוא יודע עד היכן מגעת יכולתו: “אני יודע כל־כך מעט על עצמי, המשיך מולכו ודיבר – – – ונניח שאפילו ארצה להוליד עוד ילדים, הוסיף נבהל ומרוצה מן המחשבה שהגיחה לפתע, אשתי אומנם הזהירה אותי מפני זה, אבל אני לא בטוח שהיא יכלה לדמיין מה יקרה בי לאחר מותה, מה יהיו באמת כוחותי” (263).

הריקמה האליגורית ברומאן מובלעת כה היטב, עד שרק במאמץ רב אפשר לחשוף את המשמעות המטאפורית של הפרטים הריאליסטיים. מחשבתו של מולכו על ילדים אחרים, שתלד לו האשה החדשה, יכולה להדגים זאת. כמו בסיפוריו הקודמים של יהושע, אף ב“מולכו”, מתבטאת הטעות שבנישואי מולכו הספרדי לאשתו האירופית בתוצאות תורשתיות אצל צאצאיהם. בדרך דומה צריך להבין את תשעת החודשים שבהם שהתה נינה בארץ. כמו הריון שלא עלה יפה, לא הצליחו חודשי שהותה בארץ להוליד התערוּת שלה בארץ, וניגזר לפיכך להחזירה אל סביבתה הקודמת. תשעת החודשים מכווצים, כמובן, בריקמה האליגורית את המֶשֶךְ היחסי של נסיון ההתממשות של האידיאולוגיה הציונית בא"י בהשוואה לאורכה של ההיסטוריה הלאומית. ובדרך דומה צריך גם להבין את הריונותיה הרבים והכושלים של יערה, שכפי שנראה הינם משל לאידיאולוגיות שלא נלקטו³ בחברה הישראלית. כולן תורות שעוברות הפלה באמצע ההריון, ומולכו מרותק גם נבעת בהביטו בה: מתמקד בכרס הבולטת “מההריונות הכושלים וההפלות הרבות” (210).

ברור אם כן, שארבע הנשים בחייו של מולכו האלמן (היועצת המשפטית, הילדה ממושב זרועה, יערה ונינה) אף הן חלק מהמירקם האליגורי של הרומאן. ובצורה דומה צריך גם להבין את החפיפה בין כל אחת מהן לאחת מעונות השנה. בעזרתן הולם ומתגבש ברומאן פתרונו “בזכות הנורמאליות”, אליבא דיהושע. הפתרון מותנה בהשתחררות מהאידיאולוגיה הציונית הקלאסית, אשר משעבדת את החברה הישראלית לציפיות שאינן ניתנות להשגה (א"י השלמה, כדי לענות על צרכים שאינם מציאותיים: מדינה בגודל שיספיק לקליטת כל היהודים בעולם).

הרומאן מנצל את עונות השנה במשמעותן המטאפורית, כמילות־קוד המציינות תקופות רגשיות בחיי אדם או אומה. ולפיכך הוא פותח את תאור השתחררותו של מולכו מהנפטרת כהשתחררות מהרגשת האבלות בעונת החורף, שבשימוש מטאפורי מציינת זיקנה, קפאון רגשי וצינת־מוות.

ואמנם, מכל הנשים שעימן קושר מולכו קשר לאחר פטירת אשתו, היועצת המשפטית היא הדומה ביותר לנפטרת. היא אינטלקטואלית ואוהבת מוזיקה, מנהיגותית ושאפתנית, מקפידה בענייני נקיון וגם חשודה בעיניו כנגועה במחלה הממארת (60). היא גם בת גילה של הנפטרת ודוברת כמוה גרמנית. מולכו אפילו משחזר עם מרים את חווית הטיפול ברעייתו, ולאחר שמרים מועדת ונפגעת בקרסולה, הוא מטשטש אותה בתרופה זהה לזו שבעזרתה סעד את אשתו בחולייה.

“ספרדי ישן” כמוהו היה צריך, לכאורה, להתרחק מבעלת דמיון כה מפתיע אל הנפטרת. אך במולכו מקננת הרגשת אשמה כלפי רעייתו, ולכן הוא נמשך אל זו שכה דומה לה. גם לעובדה, שעיסוקה של מרים הוא בתפקיד יועצת משפטית, יש חשיבות רבה לאדם כמולכו המתייסר בהרגשת אשם. ועד מהרה מניחה מרים לפניו כצפוי את כתב־האישום: “הסמיכה ראשה אליו, עד ששערותיה נגעו בפניו, עיניה בורקות בברק הקר והחזק של אינטלקטואלים שרוצים לומר משהו מחודד, מדהים מאוד. ואתה פשוט המתת אותה לאט־לאט, לחשה לו, היום הבנתי את זה… – – – הוא הרים אליה את ראשו באיטיות. הרעיון לא היה חדש. אשתו היתה אומרת מפעם לעם, אתה ממית אותי. ומוזר היה בעיניו שגם היא חוזרת על כך עכשיו, והרי מעולם לא נדברו ביניהן” (126).

בתפישה ריאליסטית של עלילה הרומאן אין הגיון רב לא לתוכנה של אשמה זו ולא לעיסוק הנרחב של העלילה בה, אלא אם כן מסתייעים להבנתה בפרשנות האידיאית. ראיית היחסים של מולכו עם אשתו כמייצגים את היחסים שבין המדינה לאידיאולוגיה הציונית – ראייה כזו מבהירה את האשמה: האם ייתכן, שהמדינה הכשילה את האידיאולוגיה וגרמה למותה, כלומר: לאי־הצלחתה, על־ידי מהלכים שסתרו את יעדיה ואת הנחיותיה של הפרוגמה הציונית? ואמנם תחילה נוטה מולכו להאשים את עצמו בכשלונה־מותה של אשתו: “הוא לא המית אותה, נבזות וטירוף לדבר כך, רק עזר לה למות כשרצתה. מהר מדי השלים בלבו עם המוות הזה, לא האמין בסיכוי מהרגע הראשון” (154). לכן הוא מסרב להתווכח עם מרים בעת שהיא מטיחה בו את האשמה (126). אך הוא דן באשמה החמורה בינו לבין עצמו (174). את מסקנתו הוא מנסח מאוחר יותר באוזני יערה: “איך אפשר לומר דבר כזה, התמרמר, אולי הוא לא נלחם מספיק במוות, את זה אולי אפשר היה לומר” (243).

ככל שהכרתו העצמית גוברת, מסוגל מולכו להתמודד באופן מוצלח יותר עם האשמה הזו. בביקורו השני בברלין, חוזר מולכו אל מרתף־הבירה – המקום שבו הטיחה בו מרים את האשמה לראשונה: “ועכשיו הצטער מולכו ששתק אז. הוא נזכר בה בקורטוב של צער, יותר מדי מיהרה להתנפל עלי לאחר המוות, לוא היתה באה עכשיו הייתי משיב לה תשובה מדהימה, עד שאפילו היא היתה מודה שמאז החורף התפתחתי קצת” (322). ואמנם מולכו מגיע ל“תשובה מדהימה”: הוא חף מכל אשמה ביחס למותה. משך כל נישואיהם השתעבד באופן מוחלט לדרישותיה – מוזרות ככל שהיו ומזיקות עבורו כפי שהיו. ואם זכאי אחד מהם להאשים את זולתו, שמורה הזכות לכך דוקא לו, הניזוק העיקרי מכך. היא סירסה אותו, בגללה “נשאר כיתה”, בעטייה איבד את ההערכה לעצמו וגם קיפח את זכותו “לאהוב ממש”. עליו להתחיל עתה את חייו פעם נוספת מהתחלה חדשה, לאחר שביזבז ללא־תכלית את מיטב שנותיו על שגיונותיה.

מאמציו של מולכו להשתחרר מהנפטרת יעלו יפה יותר אם תזדמן על דרכו אלטרנטיבה לרעייתו. אלטרנטיבה כזו אמנם מלבלבת לקראתו בעונת האביב, כאשר בדרך מקרה הוא מגלה את הילדה הקוצ’ינית ממושב זרועה בגליל. ילדה זו, שהיא בת אחת־עשרה, מזכירה את הנפטרת במקצת מתכונותיה. אותן תכונות דומות כה מדהימות את מולכו, ש“הוא מתאווה לגעת בה, לחוש אם אכן היא ממשית” (148). בראש ובראשונה, המשקפיים והפזילה הקלה בעיניה (הדמיון מושג בתיווכה של הזקנה, שפזילה קלה ומשקפיים הודגשו בתיאורה). אלה משווים לה מראה אינטלקטואלי. אך היא גם נמרצת והחלטית – “והילדה, מנהיגותית וחזקה” (153).

אך בכך מסתיים הדמיון. הילדה הקוצ’ינית שונה מהנפטרת במנטליות שלה. לעורה צבע שנהב ועיניה כהות. ילדה מזרחית זו היא יורשתה של הנפטרת המערבית. לתיאוריה נילווים סימלי המהפכנות: על פניה רוכבים “המשקפיים הגדולים עם מסגרת הברזל האדמדם” (148). היא “לבושה בשימלה אדומה מנוקדת” (163) והיא “אדומה סוערת וקנאית” (166). ילדה מלכותית זו, מלכה מזרחית, היא שתהיה אֵם ילדיו החדשים של מולכו. היא תתפתח כאידיאולוגיה ילידת הסביבה והזמן. באופן סמלי הוא כבר מתקשר אליה: ישן במיטתה, ובלילה “הוא קם יחף בחושך, אוסף בזהירות וביד קלה את המשקפיים שעל השולחן, מתבונן בהם והיה מנשק אותם” (174). עד כאן לפי שעה, כי מולכו יודע, שלילדה זו יהיה עליו לחכות “שבע שנים עד שתתבגר” (156). ומתוך ידיעת העתיד הצפוי לה, “חמלה עמוקה הציפה אותו. כי עכשיו ידע בבירור שימים קשים ממתינים לה. ולא יכול היה להתאפק, דמעות ליחלחו את עיניו, והוא גחן אליה, מחבק ומנשק אותה, אומר לה, את ילדה מצויינת, ואני לא אשכח אותך” (176). ובדברים אלה מתחייב מולכו לאשתו העתידית בשבועת־אמונים.

אם אביב “כרגיל לא היה לנו כמעט” (182), עונת הקיץ התגלתה בכל עוצמתה. זהו קיץ מיוחד במינו, ועל ריקעו משתלבת יערה בסיפור מאמציו של מולכו לזכות בחירותו. זהו קיץ “לוהט ועז” (185), “שֵדִי ולבן” (186), “בקיץ הקשה הזה נדמה היה למולכו שהשמש זורחת כמה פעמים ביום, כל פעם בעוצמה גוברת” (242). זהו קיץ אפוקליפטי, “גיהינומי” (282), רצוף תופעות מוזרות: גלי־הים “היו אלימים” (186), עם פרץ גשם פתאומי אלים ועצבני" (170), “והשמים נרקעו בכחול מיפלצתי סגלגל – – – בכלי־התקשורת עברה שמועה על פיצוצים מיסתוריים בשמש” (187). קיץ שבו “ארץ ים־תיכונית חמימה וממוזגת הפכה לארץ פראית” (185).

בקיץ מתפרע ומופקר שכזה מתחדש הקשר בין מולכו ובין יערה ואורי. מולכו מגדיר היטב את טיבם: “אני אדם איטי, ופה אתם עושים הכל במהירות כזאת, באופן אנרכיסטי כמעט, אתם מין אנרכיסטים כאלו” (262). האנרכיזם שלהם מתבטא בתחלופה מתמדת של אידיאולוגיות. כרסה של יערה מפילה אותן בזו אחר זו. עתה הם מנסים את החזרה בתשובה, אך פרטי לבושם החרדי נראו למולכו "כמין תחפושת זמנית של אותו בובריאני־קירקגורי־שכטריסט לא־משתנה, המחפש המתמיד אחר משמעות החיים וטעמם המוסרי, שעכשיו התגלגל גם בתחנה החרדית הזאת לתקופת־מה, כדי להבין גם “אותם” (190).

בחירתם במולכו, כדי שיקח את יערה תחת חסותו וישמור עליה, מצטיירת כעוד אקט אנרכיסטי: כנסיון לפתור את עקרותה האידיאולוגית על־ידי החזרתה לאותו “נער שמנמן בעל מזג נוח”, שאהב אותה לפנים. הדמיון בין יוזמתם של אורי ויערה לפתרון, שמציג הרומאן לבעיית עקרותה־כשלונה של האידיאולוגיה הציונית. אינו מקרי. גם מולכו יגלה, כי מוטב להחזיר את הנפטרת, את הילדה, שהגיעה אליו לירושלים וחלתה פה בהתפשטות הסרטנית במרחב, לעבר סיני (הכריתה הראשונה), מעבר לקו הגבול הצפוני (הכריתה השניה) ומעבר לקו הירוק במזרח (והתפשטות שגם לה צפוייה כריתה), אל בריאותה ושלוותה במקום הולדתה.

כדי לזכות בחירותו החדשה צריך מולכו לבחון את מקור טעותו. יערה מחזיר אותו אל שנות נעוריו – אל השנים שבהן “כנער הירבה להתאהב, אבל אהבותיו היו חשאיות ועמומות” (191). בשל כך ניסו חבריו אז לסייע לו ולשדך לו “ילדה שמנמנה עם צמות” (223), שהייתה קרוב לוודאי דומה לו במוצאה המזרחי, אך הוא העדיף עליה את יערה, שהיתה אז “בהירת־שיער, גדולה, יפה ושתקנית” (191). היא הלמה יותר את השתייכותו אז לחבורה האליטיסטית, לכמיהתו־הערצתו לאינטלקטואליות. קודם שמולכו אוזר אומץ להיפרד באופן סופי מבהירות השיער האינטלקטואליות, כדי להתאהב באמת בנסיכה השנהבית, עליו ללמוד להשתחרר מהקסם שהן מהלכות עליו.

עכשיו הוא מבין, שאינטלקטואליות יכולה להיות גם עקרה. יערה אומנם מצטיינת ב“עירנות פנימית” (232, 235, 249) ועמידתה כצורת שאלה כמו מדגישה עירנות זו, אך לאחר כל התורות שהרתה והפילה, אין ברשותה שום וודאות. ובשלב זה מולכו כבר מסוגל להתייצב מול עקרותו של אינטלקטואליזם כזה, להתנער מנחיתותו כלפיו וגם להשיב מענה. בשיחה המוסבת על אורי, הוא טוען באוזני יערה: “ומה כן מטריד אותו? התגרה מולכו, והיא נבוכה, לא רגילה, כנראה, להסביר את בעלה, שתמיד נמצא לידה ומסביר את עצמו. הוא, גימגמה, יונקת שוב את הסיגריה שלה, מחפש יעוד ומשמעות, ולא רק כמה הנאה אפשר להפיק וכמה סבל יש למנוע. מולכו שאל איזה יעוד. ובכן, זה מה שהוא מחפש כל הזמן, זה מה שהוא מחפש כל הזמן, זה מה שהוא בודק. כן, אני יודע, אמר מולכו בלגלוג קל – – – אבל האם עצם החיים אינם יעוד, אמר, פשוט לעבור אותם, לא להיכשל, לא ליפול ולא למות באמצע, להחזיק מעמד. אבל המוות בכלל לא אמיתי לגביו, התלקחה פתאום בחיוך מוזר, מדברת עליו בהערצה; הוא לא מאמין בו בכלל. באיזה מובן לא מאמין. גיחך מולכו בכאב, האם המוות שואל אותו בכלל אם הוא מאמין בו אם לא?” (221).

“בגלל יופייה התאהבתי בה” (222), נזכר מולכו בסיבת נטייתו אז להתאהב בהן, באינטלקטואליות בהירות־השיער, תחילה ביערה ואחר־כך – באשתו. אבל עכשיו הוא מבין, שהחיים הם היעוד האמיתי והממשי, ואידיאולוגיה, אף שהיא שובה לב ביופייה, היא הפלגה מהם והלאה, אל הערטילאיות, אל ביזבוזם והחמצתם. עתה כמעט אבד יופייה של יערה, ומולכו יודע, שמעתה לא יוכלו לכפות עליו אידיאולוגיות שובות־לב שכאלה. “אני עדיין יודע כל־כך מעט על עצמי” (262), הוא מתוודה, אך את העיקר כבר גילה, שסוף־סוף השתחרר מכניעותו לקיסמה של האשה האינטלקטואלית, ולמד לבחור בחיים כביעוד במקומה. במהלך הקיץ, אם כן, מְנַצָה ממנו סוף־סוף עצמיותו, ומולכו מתגלה לא כסבל, הנאנק תחת משאם האידיאי של אחרים, אלא כבעל חזון משלו – כנביאם של החיים הממשיים. בקיץ הישראלי, במציאות הפראית, המטורפת והמסוייטת של המצב הישראלי, מגלה מולכו, שלא לחזונות יפים ובלתי־מעשיים זקוקה הארץ המיוסרת הזו, כי אם לפתרונות מציאותיים, שיצילו אותה ממוות ויבטיחו לה את היכולת להחזיק מעמד בחיים.

עתה מגיע הרומאן שוב אל עונת הסתיו, ובה ישלים מולכו את הפרידה מאשתו, אותה לא השלים כאשר נפטרה. כילדה הגיעה אליו בנעוריו לירושלים – וכילדה יחזיר אותה בבגרותו אל המקום ממנו באה. נינה, שלא הצליחה להתערות כאן, מגלמת את הנפטרת בהיותה ילדה. בתיאור של “היורדת הקטנה” מובלטת אי־הבשלות כ“ילדה שלא התפתחה יפה” (306, 325). יש שהיא מתעקשת שלא לצורך, ולחילופין היא מתנהגת פתאום בצייתנות. כבר לאחר מסעו הראשון לגרמניה ניסה לאתר את שם הרחוב שבו התגוררה הנפטרת במזרח־ברלין (134–135), ועתה אינו מסתפק בהעברתה של נינה אל מעבר לחומת ברלין, החומה שמפרידה בין “חירות לאי־חירות”. לאחר שהוא רואה את נינה “מתמזגת היטב בלבושם של הסובבים” (316), פונה מולכו לאתר את הסביבה, שבה נולדה וגדלה עד גיל שש, מי שהיתה אשתו במשך שלושים שנה.

לאחר שנינה נעלמת מעיניו, מבחין מולכו בילדה גרמניה. תיאורה מזכיר את כל הנשים האינטלקטואליות, שלבו הלך שבי אחריהן מאז נעוריו: “ילדה בהירת־שיער, גבוהת קומה, מרכיבה משקפיים גדולים, שהתבוננה ניכחה במבטי שנקב את לבו בתוגה” (330). הופעתה מפגינה שייכות ובטחון: “על־פי הליכתה הבוטחת ראה שאין זו ילדה הזקוקה לרחמים, אלא ילדה סביבתית שנמצאת בתוך שלה”. זו נסיכה מערבית, משום שהיא נמצאת בסביבתה, במולדתה שבגרמניה. ילדה זו מזכירה בכל את נוכחותה הבוטחת והמרשימה של הילדה מזרועה, שאף היא בסביבתה נסיכה מזרחית ללא־עוררין.

עתה שלם מולכו עם השליחות שנטל על עצמו. מעשה נכון היה להחזיר את נינה למקום שממנו הגיעה. בהירות־השיער הן נסיכות רק בסביבתן הטבעית. גם אשתו היתה יכולה “להגשים את עצמה” היכן שנולדה, בסביבתה הטבעית, קודם שהיגרו אותה להתממש בארץ זרה ורחוקה, בקידמת המזרח־התיכון. שם, במזרח, היו מנת חלקה רק תיסכול וכשלון, וגם ממנו, שהתאהב בזרותה, מנעה את הגשמת עצמו. זהו כל ההסבר לכשלון השידוך בין הציונות למדינה היהודית שנוסדה בארץ־ישראל. מולכו אינו מסתפק כעת בהעברת נינה אל מעבר לחומת ברלין, אלא הוא הולך בעקבות הילדה הגרמניה עד פתח ביתה, כמו מלווה את זו שהגיעה אליו לפָנִים לירושלים ממש עד המקום שיצאה ממנו, כדי להבטיח את החזרתה אל מוצאה. בפנותו מפתח ביתה של הילדה הגרמניה מרגיש מולכו, שסוף־סוף זכה בחֵירוּתו, ועתה הוא יכול “להתאהב באמת”, בנסיכה המזרחית שלהתבגרותה עליו להמתין.

בשנות נישואיו לאשתו האינטלקטואלית, בעלת העקרונות והאידיאולוגיה מגיע מולכו ל“יאוש מיני” (174). מבוכת גבריותו מודגשת בדמויות גרוטסקיות של נשים המתפקדות כגברים (מחלקת העיתונים והזמרת באופרה בתפקיד אורפאוס). גם מצבו הוא מצב גרוטסקי: גבר שאשה מתעמרת בו ומושלת עליו. לא במקרה מלווה השתחררותו בקריאת ספרות מהפכנית – ספרות פמיניסטית. “גאוה ודיעה קדומה” לג’יין אוסטין איננו מספיק מיליטאנטי בשבילו, ולכן שוקד מולכו על “אנה קרנינה” לטולסטוי. האינטרפרטציה של אורי לרומאן זה מבהירה לו את סיבת הימשכותו לכָּתוּב בו: “היא (גיבורת הרומאן) פשוט מאבדת את תחושת החירות שלה, בעלה לא נותן לה גט, כך שהיא מוכרחה לחיות עם ורונסקי בלי נישואים, וזה כבר לא קשר של בחירה כמו מקודם אלא הכרח. ואצל אשה עצמאית ומיוחדת כזאת זה מעורר מיד תחושת מלכודת” (204).

הרומאן לועג למולכו, שאיבד את זהותו הגברית בשל שגגת־נעורים, כאשר הלך שבי אחרי בהירת־השיער והממושקפת האירופית, האשה האינטלקטואלית, שעקרונותיה והאידיאולוגיה שלה עקרוהו מן החיים. יהושע שיקע את מיטב כשרונו בחלקים הסאטיריים האלה של הרומאן, שבהם בוחן מולכו את מצבו שוב ושוב במכנסיים משולשלים, או כהיפוכונדר המשתכר ממראה תרופות, מכשירים רפואיים וסימני בלות גופניים. כך מוחה הרומאן נגד המשך קיומו של הקשר לאידיאולוגיה, שאינה מצליחה להתגשם וגם מעכבת את החיים להתנהל לפי טבעם. זוהי מחאה נגד עריצותה של אידיאולוגיה, שנֶהֶגְתָה על אדמת הגולה האירופית בתנאים שונים לחלוטין, ובתביעותיה האוטופיות היא מעכבת את עשיית המעשים הארציים המתבקשים בחיים: לקיים מדינה כחברה, כמערכת כלכלית וכמסגרת מדינית.

הרומאן מוחה נגד מצב כמצבו של מולכו שבו “המתים נותנים לנו פקודות” (168), שולטים בנו כמו בשלט־רחוק גם לאחר שנפטרו. חיבתו של מולכו אינה שמורה לפקידי הסוכנות, המתכננים את המדינה היהודית החזונית, אלא לישו ולתלמידיו ש“ידעו איך להיפטר מן הצרה היהודית הזאת בזמן (דהיינו: ממדינה מבודדת בשל חזונה התיאוקראטי – י.א.) הוא דימה אותם הולכים ונמוגים בקרב העמים” (87) – הולכים ומשתלבים בשאר העמים. וכך, כמדומה, מבין יהושע את תכונתה הנורמאלית של מדינת־ישראל: פותרת את בעיותיה על־פי אפשרויותיה השפויות במקום על־פי יומרות אוטופיות של אידיאולוגיה בלתי־מציאותית. הרומאן קורא לציונות אחרת, לציונות המתיישבת עם החיים, שמתמזגת עם המרחב המזרחי שבו המדינה משולבת. למען התאפשרותם של החיים מותר גם להתגרש מן האידיאולוגיה שנתיישנה. מותר להתגרש ממנה ולהיפרד ממנה למרות זכויותיה הגדולות, ולמרות העובדה שהסעירה את מהפכת התחייה הלאומית כמה שנים וכוננה מדינה הנכנסת לשנתה הארבעים.