בּכרך גדול אחד אשר בּאיי־הים עמדו, לפני כּמה שנים, שני אנשים מישראל – רב ותלמיד – ונפשם השתּוחחה בּקרבּם מפּני הדר גאון המראה אשר לפניהם: עמוד עמדו בּאוצר־אמנות אחד, לפני פּסל “משה” של מיכאל אַנג’ילו. התּלמיד בּן־בּית היה בּהיכל־האמנות הלז, והרב – אורח. אַך כּרב כּתלמיד, רוח בּקורת אַחת נוֹססה בּם: יצירה זו הנשגבה היא הגשמתו של המחוקק, שהיה אומר “יקוב הדין את ההר”; אולם היכן היא מדת האהבה והרחמים של הרועה, העומד בּתפלה “אַרבעים יום ואַרבּעים לילה” ומתחנן על עמו החוטא?… ואחרי דומיה ממושכה הניע הרב ראש ואָמר:

–היצירה נשגבה; אבל אין זה משה שלנו.

והדבר לא היה תמוה בעיניהם: אַנג’ילו, גאון־הפּסלים בּן־דתו היה, ומתּוך שפופרתה של אותה דת השקיף על החיים והאנשים, ואַף על משה בּכלל. דרך שפופרת זו מחויב היה מחוקק “הבּרית הישנה” להראות כּבעל מדת־הדין בּלבד, כּי אם לא כן – “הבּרית החדשה” מה חדשה?

מחשבה מעין זו היתה משותּפת לנשיהם, לרב ולתּלמיד. אַך בּדעתּו של התּלמיד נתעוררו לרגליה הרהורים אחרים, שהיו לו לבדו: הן הרב גם הוא אָמן –– אָמן־המחשבה, והוא אַף הוא נסה כּח־יצירתו בּציור דמותו של משה¹. הנקה האָמן הזה, שכּולו עברי, משגיאָה שהוא מונה בּה אחרים? הצייר לנו הוא את “משה שלנו”, של האומה כּולה, או אַך את משה שלו?

מה טיבו של משה לפי ציורו היפה של הרב, של אחד־העם? –

אין הוא איש־מלחמה – שהרי מלחמתּו נעשית על־ידי יהושע.

אין הוא מדינאי – שהרי צריך הוא לאהרן, כּי יהיה לו לפה.

אין הוא מחוקק – שהרי יצר חוקים לעתיד־לבוא, ולא לדורו.

אלא מהו? – נביא הוא.

והנבואה מאַין נובעת היא? –

מהרכּבתן של שתּי מדות – מדת־האמת ומדת־הקיצוניות. מדת־האמת מחייבת את האָדם, שיהא בודק בּמציאות בּלי משוא־פנים ומכּיר אותה כּמות שהיא, עם כּל מומיה ופגמיה; בּעוד שמדת־הקיצוניות מונעתּו מלהשלים את מציאות זו הפּגומה. בּמצב כּזה, על־כּרחו שיהא האָדם נושא נפשו למציאות אַחרת, מתוקנת, העתידה־לבוא; וכל הצופה לעתיד־לבוא נביא הוא. גם עם ישראל מצוין בּשתּי המדות האמורות – מדת־האמת ומדת־הקיצוניות; על כּן יצר לו את דמות־דיוקנו של “אדון הנביאים”. היוצר בּצלמו צר.

ובכן נביא, ורק נביא, הוא משה – לפי דעתּו של הרב – כּי כן צר אותו כּח־היוצר של האומה. והאומה מה אומרת? – עמוס וישעיה, ירמיה ויחזקאל נגלה עליהם הדבּור וצוום להנבא; הנצטווה גם משה על הנבואָה? התּואַר “נביא” נגרר כּמו מאליו אחרי השם אליהו; המלוה הוא גם את שמו של משה?

לא, ישאו הגויים את השם “משה הנביא” על שפתם; אך כּנסת־ישראל, למקטנה ועד גדולה, יודעת את משה רבּנו, ש“קבּל תּורה מסיני”. אָמנם גם נביא הוא, ולא נביא־סתם, כּי אם ראש וראשון לנביאי־ישראל; אַף־על־פּי־כן אין מעמידים אותו בּמחיצה אַחת עם שאָר נביאים, ולא רק מפּני שהוא גדול מהם, אלא מפּני שהוא שונה מהם. והמסורת, מדי הגיעה לפרק זה, היא מדקדקת ומטעימה, כּי תכונה מיוחדת היתה לה, לנבואָתו: “ולא קם עוד נביא בּישראל כּמשה, אשר ידעו ה' פּנים אל פּנים”. נקבּע לו מדור בּפני־עצמו, ללמדך, כּי ההבדל שבּינו לבין נביאים אחרים אינו הבדל בּמדרגה בּלבד, אלא הבדל בּמחיצה: ששאָר נביאים (חוץ משמואל, שלפי דרשה אַחת היה “שקול כּנגד משה ואהרן”), הנבואָה היתה כּל עצמותם, ובמשה היתה הנבואָה רק חלק מעצמותו. הם הגשימו חזון־לבּם בּדבּור בּלבד, והוא – בּדברים ובמעשים; הם הזהירו את העם, והוא צוהו; הם בּקשו דרך אל לב בּני־דורם, והוא מצא את הדרך; הם ראו את החלום בּאספּקלריה מאירה ואת פּתרונו בּאספּקלריה שאינה מאירה, והוא ראָה גם את החלום גם את פּתרונו בּאספּקלריה מאירה. וכל עושה אלה אין התּואַר נביא מספּיק לו: נביא ומחוקק הוא.

אבל – תּבוא טענת הרב – “כּל מחוקק נותן תּורתו לבני־דורו, בּהסכּם לצרכי חייהם בּאותו זמן ובאותו מקום שהוא והם חיים בּו”; בּעוד “שמשה יוצר חוקים לעתיד־לבוא, לדור שעדיין לא בא ולארץ שעדיין לא נכבּשה”!

לא כל מחוקק.

יש מחוקקים המתהלכים בּתוך המחנה, ומתּוך כּך אין עינם תּופסת את הכּלל כּולו, כּי אם את החלקים הקרובים אליהם קרבת־מקום בּאותה שעה. כּל פּרץ שמזדמן לפניהם הם מתקנים בּו תּקון; אולם מפּני שהם סומכים בּזה על ההזדמנות, על־כּרחם שתּקוניהם מקריים ולקויים בּחסר, ואפילו הם עוסקים בּ“בדק הבּית” כּל ימיהם, אין חוקיהם מצטרפים לתורה שלמה. מחוקקים־לדבר־אחד הם. – יש מחוקק הנשא על־גבּי המחנה. זה תּופס את הכּלל עם כּל פּרציו בּבת־אַחת, ולפיכך אפשר לו לשים לפני בּני חברתו תּורה שלמה, המכילה תּקונים לכל פּרץ ובדק העומד בּעינו. הוא הוא המחוקק “הנותן תּורה לבני־דורו, בּהסכּם לצרכי חייהם בּאותו זמן ובאותו מקום שהוא והם חיים בּו”. מחוקק־לדור־אחד הוא. – ויש מחוקק הנצב בּראש ההר, וצופה משם גם את דורו גם את הדורות העתידים לבוא. הלה כּורת בּרית “את אשר ישנו פה, ואת אשר איננו פה עמנו היום”; כּי התּורה, שהוא מוריד עמו, מסוגלת להיות נחלת כּל אותם הדורות שצפה בּהם בּרוח־נבואָתו.

חלק קטן מתּורתו – החלק המתאים לצרכי בני־דורו ולהשגתם – הוא מגשים בּחייו; ורובּה הגדול הוא משאיר לבאים אַחריו, כּי יוציאוהו אל הפּועל, כּל פּרט בּזמנו ובמקומו. מחוקק־לדורות הוא.

משה־רבּנו מחוקק היה: עד היום אָנו נושאים נשים “כּדת משה וישראל”. אולם לא מן המחוקקים־לדור־אחד הוא, לפיכך לא צמצם תּורתו לבני־דורו בּלבד. בּראש הר־האלֹהים עמדו רגליו, ובתחתּית ההר נגולו לפניו אַלפי דור, אשר מהם ינק חזון־לבּו את חיותו; על כּן שב החזון והיה למחיה לכל אותם הדורות שהיו בּמעמד הר־סיני, שניזונו, ניזונים ויזונו ממנו, דור־דור לפי צרכיו.

אבל לא מחוקק ונביא בּלבד הוא. משה מוציא עם שלם מבּית־העבדים, בּוקע לפניו את הים, ממציא לו לחם ומים בּמדבּר־שממה, מקים לו אוהל־מועד ועושה לו ארון־העדות, מגין עליו מפּני כל צר, ובתוהו־לא־דרך הוא מפלס לו נתיבה. כּל אלה אינם מתּעודתו של הנביא או של מחוקק – מעשי־מנהיג הם. אמת, שאין משה עושה הכּל בּעצם ידו: אהרן, הדבּרן, הוא לו לפה; בּיהושע, גבּור־החיל, הוא משתּמש לזרוע; בּיתרו – לעצה; בּבצלאל – לאמנות, וכיוצא בּזה. אולם זה אחד מסודות גדולתו של המנהיג האמתּי – שהוא מניח לכל אחד מבּני עדתו מקום להתגדר בּו, ובאותה שעה הוא מדריך את כּולם כּלפּי מטרה אחת.

אין לך מנהיג ממדרגה ראשונה, שלא זכה כּי תהא מלאכתּו נעשית על ידי אחרים. יואָב נלחם בּבני־עמון, ונצחונו מוסיף עטרה לראש דויד; מעשה זה אינו פּרט – כּלל גדול הוא בּדברי־ימי־האָדם. ואם אַתּה מוצא מנהיג שאין זכר לשותּפיו־בּעבודה, תּדע לך, שהיה מנהיג שלא לשם־שמים ואָדם צר־עין, מתקנא בּחבריו ושואף ליטול חלקם בּזה ובבּא – על כּן כּסה שמם בּמשאון. אבל המנהיג לשם־שמים, כּמשה "עבד ה' ", שכּל חפצו להרבּות מדת הטובה בּעולם, – לא יצויר שישתּדל לקפּח שכר העוזרים לו בּעולם־הזה או להתנקש בּכבודם לעתיד־לבוא. לפיכך זכה כל אחד מסגניו, שיקרא שמו על מעשהו; אולם הרוח החיה בּפעולת כּולם – ממנו נאצלה.

שלש מידות נמנו כּאן בּמשה: נביא הוא, מחוקק הוא, מנהיג הוא. איזו מהן היא התּכונה היסודית שבּו, השליטה בּחברותיה? –

אין הוא מנהיג בּעיקר. מי שחביבה עליו ההנהגה לשמה, אינו מסרב ואומר “שלח נא בּיד תּשלח”; אלא, כּשמואל בשעתו, הוא עונה: “הנני כּי קראת לי”. זאת ועוד אַחרת: המנהיג, ואפילו זה שאין עינו צרה בּשלישיו, אין דעתּו סובלת עדה שכּולה מנהיגים; ובמשה אַתּה מוצא, שהוא שואף כּי יהיו כּל בּני עדתו כּמוהו: “המקנא אַתּה לי? ומי יתּן כּל עם ה' נביאים!”

אין הוא מחוקק בּעיקר. המחוקק, חביבה עליו תּורתו יותר מעדתו; ואם בּגדה בו עדה זו, הוא מחזר עם לוחותיו על עדות אחרות. ההפך מזה אָנו מוצאים במשה: הלוחות מפסידים אצלו כּל ערכּם בּו בּרגע שקלקל העם, והוא שוברם אָז אָרצה; תּחת אשר העם יקר לו מכּל־מקום, וכשאָמר לו ה': “הניחה לי ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול”, – השיב הוא: “והם עמך ונחלתך”. עם ותורה – העם קודם.

תּאמר: הנבואָה היא התּכונה היסודית שבּו? – גם זה אינו. הנביא מצווה ועומד להפקיר, בּשעת הצורך, את העולם־הזה ואת כּל אשר בּו, אַך לא את העולם־הבּא, כּי על כּן גר הוא בּ“פּרוזדור” ואזרח בּ“טרקלין”; ואילו משה מוכן ומזומן להקריב לטובת עדתו גם את חלקו לעתיד־לבוא: “ואם אַין – מחני נא מספרך אשר כּתבתּ”. קדושים, שנתנו חייהם על קדוש־השם או על טובת־הכּלל, רבּים הם בּישראל ובעמים; אַך כּולם מתו בּתקוה כּי מיתתם תּביאם לחיי־עולם, ואַף אחד מהם לא היה מתרצה להמחות מספר־האלהים. בּמדרגה זו אין לו חבר למושיעם־של־ישראל.

ואלא מהו שורש נשמתו של משה? –

שאַל את בּת־קולה של האומה ותגדך: בּן־עמרם רועה היה. בּארץ מצרים נולד, ארץ שבּה היה כּל רועה־צאן לתועבה; ובהיכל פּרעה נתחנך, מלך שהיה לו עמו למאכל ולמרמס; – אַף־על־פּי־כן לא נכבּשו בו מדות־הרועים, שהיו מוטבּעות בּגזע־מחצבתּו. משגדל, הוא נמלט מעמק־העבדות, שחצב הנילוס, ושב אל מקורו – אל המדבּר, המגדל רועים ובני־חורין, אל מרעה הצאן, ועם זה אל אלהי־אבותיו. לא בטיסה אַחת הוא מגיע למעלתו. בּמדרגה ראשונה בּוחנו הקדוש־בּרוך־הוא בּ“צאנו של בּשר־ודם”; בּמדרגה שניה הוא נמנה לרועה “צאנו של מקום”; ובמדרגה שלישית עובר צאן־הקדשים מרשותו של מקום לרשותו שלו, והמקום עצמו מעיד על זה: “לך רד, כּי שחת עמך אשר הוצאת ממצרים”. ה' אלהי אבותיהם, הנושא אותם “כּעל כּנפי נשרים”, מתאַנף בּהם בּשעת סרחונם ומסתּיר מהם פּניו; אַך רועם הנאמן אינו זז מחבּבם גם אָז: בּגבורה שאין לה דמיון הוא נלחם את מלחמותיהם עם אלהים ואָדם, ובסבלנות־של־אהבה הוא מסקל את דרכּם מכּל מכשול, עד הביאו אותם אל נויהם – עד ולא עד בּכלל. ובראותו כּי נטה שמשו לערוב ושליחותו טרם נתמלאָה, הוא אוצל מהודו על משרתו הנאמן וגבּור־החיל, וסומך עליו בּעודנו חי.

אָמרו לו ללואיס הי"ד, מלך צרפת: ראה, אַתּה יונק את לשד אַרצך ובני־עמך – ומשאיר הרס ואבדון לזרעך אַחריך! – השיב הוא: “מה לי ולעתיד? יבוא מבּול אחרי וימחה את הכּל”. זהו חשבּונו של מושל מבקש־הנאָה. – שאלו את אַלכּסנדר מוקדון לפני מותו: הנך הולך מאתּנו – ועל מי אַתּה נוטש את ממלכתּך העצומה, אשר יסדתּ בּחרבּך? – ענה ואָמר: “על התּקיף שבּכם; מאן דאַלים – גבר”. זהו הגיונו של אָדם שהכּבּוש רוח־אַפּו. – אבל הרועה הנאמן, כּשמגיעה שעתו להפּטר מן העולם, מה הוא אומר בּצוואָתו? – “יפקד ה' אלהי הרוחות לכל בּשר איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, ואשר יוציאם ואשר יביאם, ־ ולא תהיה עדת ה' כּצאן אשר אין להם רועה”.

פּתח בּצאן וסיים בּצאן. בּגלל צאנו שובר מחוקק זה את לוחותיו; למענו מוותּר הנביא על חלקו בּזיו־השכינה; ולשמו מוחל המנהיג על כּבודו. וכך יאה לו, לרועה, מפּני שכּל אלה הסגולות היקרות, שחונן בּהן, לא בּזכותו ניתּנו לו, אלא בּזכות עדרו. ומדרש־אגדה מסייע לזה: " ‘לך רד’ – רד מגדולתך. כּלום נתתּי לך גדולה, אלא בּשביל ישראל; עכשיו, שישראל חטא, גדולה למה לך?"

הנביא קיצוני הוא. האם קיצוני הוא גם משה? –

האפשר לו לרועה, משרת־העדר, בּקיצוניות?… צרכי העדר מרובּים ושונים הם, והרועה – הבּא לספּקם – חייב לכבּד את כּולם בּמדה שוה; בּעוד שבּעל־קיצוניות עלול להפריז בּערכּו של צורך אחד ולהקריב בּשבילו את כּל שאָר חבריו הצרכים. יפה קיצוניות לנבואָה; אולם אין ממנים את הנביא פּרנס על הצבּור. אליהו הנביא שנס את מתניו ורץ לפני אַחאָב איש ריבו, הדבּר שבּדור; ולעתיד־לבוא יהיה הוא המבשר, המפנה דרך לפני מלך־המשיח, ולא הגואל. לא קיצוניות דרושה לרועה, אלא מדות האהבה והשלמות. אהבתו לעדרו היא הכּח המניע שבּו, המדה המשעבּדת למטרתה את כּל המדות האחרות ואינה משתעבּדת; והשלמות נושאת כּליה של האהבה. דוק ותשכּח, כּי כל רועה מצליח – אשר “ה' עמו” – היה אָדם הקרוב לשלמות, אָדם שהכּל בּו: גם עצה בּצרה, גם גבורה למלחמה, גם כּח השררה, גם טעם מחוקקים, גם רוח נבואָה. גם, ולא אַך. וכן משה – אין הנבואָה המדה השליטה שבּנפשו. משה נושא את עדתו “כּאשר ישא האומן את היונק”; ומעולם לא ראינו נביא־תוכחה, הנושא בּזרועותיו “גוי חוטא”. לפי דברי האגדה, אין הקדוש־בּרוך־הוא משרה עליו שכינתו עד שהוא בּוחנו בּצאן: לרמז, שעיקר תּעודתו הוא רעית־הצאן, והנבואָה לא ניתּנה לו אלא לצורך זה.

אבל מה נשיב על שתּי הטענות הנמרצות, המסייעות זו לזו, כי “עם ישראל קיצוני הוא”, וכי “היוצר בּצלמו צר”? –

הטענה הראשונה היא הנחה שיסודה רעוע: בּדקנו ומצאנו בּעמנו קיצוניות לחיים, כּי טוב לו כּלב חי מארי מת, ועל יסוד זה החלטנו, כּי בכלל קיצוני הוא. אולם מסקנה זו מוטעית היא: הקיצוניות של חפץ־הקיום אינה מביאָה את בּעליה לידי קיצוניות בּשאָר מדות; אַדרבה, מחייבת היא את הפּשרה בּכל עניני החיים ושוללת כּל קיצוניות אַחרת, כּל העמדת החיים על כּלל אחד – ואפילו החשוב שבּחשובים.

עם ישראל אינו קיצוני; וקיומו יוכיח: אלולא היה עמנו מתפּשר, בּכל דור ודור, עם המציאות הזעומה של חיי עניו, – היה נמחה מתּחת השמים בימי דור אחד. וכעם כּן הגבּור הלאומי שלו, משה. צא וראה: אליהו, שהיה קנאי קיצוני, מה היתה תּקנתו? – נתחייב חובת גלות להר־חורב, מקום שעמדו עליו רגלי משה, ושם נצטוה מפּי הגבורה שימשח איש אַחר לנביא תּחתּיו, כּי – "לא ברעש ה' ". וכל־כּך השפּיעה עליו ההתיחדות בּהר זה, עד כּי נהפך מאָז והיה לאַחר – למלאַך־השלום, למשיב לב אָבות על בּנים, למבשר נחומים, לתשבּי המתרץ קושיות ואבּעיות, בּקיצור – למתפּשר ומפשר.

ואם יבוא עליך אָדם בּטענה השניה: היוצר בּצלמו צר – בּּצלמו של מי צר עם ישראל את משה? – אַף אַתּה ענה לו: בּצלמו. רועה היה ישראל מאָז ומעולם, וטעמו זה עמד בּו בּכל גלגוליו. בּנערותו נשא את ילקוט־הרועים על שכמו; וכשהתנחל בּארץ והטה שכמו לאת ומחרשה, עמד וקבע את ילקוט־הרועים בּחותמו: הרועה נעשה לו למשאַת־נפש וחזון־לב. מחזון־לב זה רקם העם את צורתו הנפלאָה של החלוץ בּמנהיגיו, של משה; ומחזון־לב זה הוא הולך ורוקם את צורת המאסף בּמנהיגיו, צורתו של מלך־המשיח. ולא בשר־ודם בּלבד – אַף את אלהיו צייר לו ישראל בּצלמו: “ה' – רועי”.

שיקאגו, שבט תרע"ז.

נדפּס ב“התורן” שנה רביעית, גליון ט"ז (כ' תמוז תרע"ז)