“אַל תּהיו כּעבדים המשמשים את הרב על־מנת לקבּל פּרס” – הורה קדמון. והחקירה בּזמננו חוזרת על הלכה עתּיקה זו ומסבּירה אותה על־פּי דרכּה: רק האָדם הבּינוני נושא נפשו אל הפּרס; בּעוד שהגאון – הוא ה“צדיק” בּלשון הקדמונים – עומד ומצווה לעבוד את קונו, או את חברתו, שלא על־מנת לקבּל פּרס. אָנוס הוא לכך, מטעם עודף־הכּח ושאָר־הרוח שהופקדו אצלו לשם זה מתּחילת בּרייתו¹.

הקדמונים – אריות שמתו, ואין משיבים עליהם. ואולם האריות החיים – דבריהם טעונים הגהה. חכמים אלה סותמים את דבריהם ואינם מפרשים, בּאיזו דרך הגיעו לכלל דעה זו – אם על־ידי ההסתּכּלות בּנפשם פּנימה, או על־ידי ההתבּוננות בּנפש זולתם. ואָנו מה נענה אַחריהם? – אם בּשם ההסתּכּלות הסובּייקטיבית הם נבּאים – המאמין יאמין; אך אם בּהוכחות מן ההתבּוננות האובּייקטיבית הם בּאים אלינו – יש תּשובה.

אָדם בּעל נשמה־יתירה אי־אפשר לו בּ“שב ואַל תּעשה”, מפּני שפעת כּחותיו, הסוערים בּקרבּו וקוראים: הבה לנו מוצא! – על זה אין מערער. אולם המוצאות יתּכנו על אפנים שונים, רצויים ובלתּי־רצויים; בעוד שהכּח, המבקש לו את המוצא, עוור הוא ואינו מבחין בּין מוצא רצוי לבלתּי־רצוי. יש לך אָדם שבּא לעולם בּשעת רצון, והוא זוכה שיהיו כּל השערים נפתּחים לפניו וכל הזרועות פּשוטות לקבּלו; ויש בּני־אָדם שנולדו בּשעה של זעף: כּל כּוס שהם מוזגים לצבּור, הצבּור שופכה להם על פּניהם. מה יעשו אלה וישכּכו את רוגזו של כּחם, המתפּרץ להגלות? – יש מהם המכתּתים, על־ידי כח זה עצמו, אתּים לחרבות, ומניפים אותן על הצבּור שבּעט בּמנחתם; יש הנכנסים לפני־ולפנים שלהם, ומשקעים אותו כח בּבנין עולמות דמיוניים, התּלויים על בּלימה; ויש הפּורשים לקרן־זוית ומבלים כּחם בּחירוק־שנים. דרכים אלה אינן שוות לפני האָדם והחברה, אַך שוות הן לפני הכּח שהגיעה שעתו להשתּחרר מאסוריו; לו אַחת היא, אם יצא בּפעולה חיובית או יתבּזבּז בּמעשה שלילי, אם ילבּש צורה של בּטלנות או יתנדף בּרוגז ודאבה – ובלבד שישתּחרר. ואיזהו המלאך הממונה על הכּח העוור הלז, להטותו מדרכים בּלתּי־רצויות ולהוליכו בּצנור־הזהב – בּצנור ההפראָה החברתית? – מלאך זה פּרס שמו; הוא ולא אַחר.

מה טיבו של הפּרס המבוקש? – דבר זה תּלוי בּתכונתו של המקבּל, הזוכה בּו. מי שטובת־עצמו קודמת אצלו לטובת־הכּלל, מבקש בּשכרו מעין־המתגבּר של הנאָה פּרטית; ומי שטובת־עצמו משועבּדת אצלו לטובת־הכּלל, הנאַת־הכּלל היא שכרו. ומי יעיד לו על מעשיו, שהם הנאָה לעולם? – הודאַת בּעל־דין – הלא הוא הצבּור – תּעיד: מחזיק לו הצבּור טובה, לזה שמשמש לפניו – הרי הוא רואה בּדבר סימן טוב למעשיו, שהם מביאים בּרכה לעולם; ובכח הכּרה זו הוא מוליך את שפע כּחותיו בּדרך הרצויה לו ולחברה. אין הצבּור מודה בּערך עבודתו – סימן רע הוא רואה בּזה למעשיו, סימן שאין בּהם מועיל; ובאין מטרה לפני כחותיו, הם מתפּרצים אל אשר יפרצו ויוצאים לבטלה, להוותו להוות חברתו.

צא וראה, כּמה רב מפּח־נפשו של אָדם הוגה דעה, בּהודע לו כּי רעיון זה, שהרה והגה, אינו חדש בּתכלית החידוש, אלא “גלגול” – גלגולו של רעיון שכּבר היה לעולמים. לצער מה זה עושה? ממה־נפשך: אם משום עודף־כּחו, המבקש תּקון בּפעולה, – הרי לבש צורה כּרצון בעלים; ואם משום זכות־יוצרים, הראויה לו, – כּל העושה פּרי בּבחינת יוצר הוא, בּין שחדש הפּרי בּמינו בּין שאינו חדש. ואלא מפּני מה נופל לבּו של זה? – על־כּרחך אַתּה אומר: מפּני מתּן־שכרו, שקופּח על־ידי מה שקדמוהו אחרים. לגבּי היוצר, כּל פּרי, ואפילו זה שאינו חדש בּמינו, יצירה הוא; אַך לגבּי החברה אינו כך: זו אין דרכּה לברך אלא על הבּכּורים בּלבד; וכל יוצר שלא זכה לבכורה, מונעת היא ממנו גם את הבּרכה.

וכאן אַתּה מניח מקום לטוען, שיבוא ויטען: משפּט זה, שהוצאת על האָדם הגדול, כּי חושש הוא לדעת־הקהל, אין לו רגלים. דוק ותשכּח, כּמה ענוים קמו לה לחברה האנושית, שהיו עובדים עבודתם לרבּים מבּלי הזקק לדעת־הקהל כּל־עיקר, והתמידו בדרכּם אַף־על־פּי שהיתה זרועה חוחים. היתּכן, שכּל אלה הסובלים על קדוש דעותיהם, משמשים על־מנת לקבּל פּרס היו? –

הן! כּמוהם כּשאָר בּני־חלוף אינם פּועלי־חנם. ואם יש בּיניהם הבדל, מלבד ההבדל בּטיב שכרם, אינו אלא בּמועד התּשלומים: שכּל בּני־חלוף מצפּים לבוא על שכרם בּיומם, ובני־העליה – לאַחר שקיעת שמשם; אלה נושאים עיניהם אל בּני־דורם, ואלה נושאים נפשם אל בּני דור־יבוא. וסבּתו של הבדל זה מונחת בּטבע הענינים: האָדם הבּינוני אזרח־ההוה הוא – בּו הוא נטוע, ממנו הוא יונק, ובשבילו הוא נושא פּרי, – ומן הדין הוא, איפוא, שיראה עולמו בּחייו; ואילו בן־העליה – שרשי נשמתו יונקים מן העבר ונופו שלוח אל העתיד, בּעוד שבּממשלת ההוה גר־תּושב הוא, – ומה לו ולבני־זמנו, כּי יבוא עליהם בּשטרי־חוב? דור־יבוא, שיהנה מפּריו, הוא אַך הוא יברך עליו.

אמור מעתּה: אלו ואלו משגיחים בּדעת־הקהל ומביאים אותה בּחשבּון מעשיהם. אלא שהבּינוני מטה אוזן לשמוע מה יאמרו הבּריות בּני־זמנו; ובן העליה, שאינו חי מפּי הקהל המתהלך בּארצות החיים, משוה לנגדו תמיד את משפּט הדורות הבּאים.

ואם תּמצא לאמר: בּני־אָדם, שכּל חייהם צל־עובר – מי ערב להם, כּי ינצל שמם משיני הזמן ויזכּו לחיי העולם־הבּא? –

חושם יגיד להם. החלוצים הללו, השלוחים מטעם העתיד לרגל לפניו את החיים, חוש־המשפּחה הם מביאים אתּם לעולם. חוש זה הוא השם בּפיהם את שירת־העתיד, שאותה הם משוררים כל ימי נודם בּדור־נכר; בּכחו הם מקבּלים יסורים בּאהבה ומתנכּרים לחיי־השעה, יותר מכּפי שהורשה לבשר־ודם; בּאמצעותו הם מתודעים איש אל אָחיו בּן־משפּחתּו, גר־ההוה כּמוהו, בּעודם בּגלות־החיים; והוא הוא הערב להם, כּי לא יאבדו בתוהו – כּי דור־נולד יכּיר את נדחיו אלה ויכניסם תּחת כּנפיו.

תּמצית דבר: ראשונים ואַחרונים נכשלו כּאן בּדבר הלכה. אלה שדרשו לפנים בּשבחה של עבודת־חנם, היו דורשים בּשבחו של הנמנע; וכל הפּוסקים בּזמן הזה, שהגאון בּן־חורין הוא מדעת־הקהל לגמרי, מפריזים על המדה. כּשם שאי־אפשר למעשה־סתם בּלי התעוררות הכּחות לפניו, כּך אי־אפשר למעשה־צדקה בּלי נחת־רוח לאַחריו; ונחת־רוח זו היא היא מתּן־שכרם של צדיקים, אַחת הצורות שהפּרס מתגלה בּהן. לפי זה אין שכר עבודה, אבל יש שכר מצוה. רצונך לעמוד על טיבו של שכר זה? – שאַל אותו חכם מישראל, שנכנס ל“פרדס”, ויגדך: “שכר מצוה – מצוה”. כּלומר: ההכּרה, שאָדם מכּיר, כי מצוה בּידו – היא שכרו. ואלא מאי: ה“קולות הקוראים בּמדבּר” – היכן שכרם? – צפון הוא להם, לעתיד־לבוא. כּי שני עולמות הם: העולם־הזה והעולם־הבּא; וכנגדם שני סוגים של מקיימי־מצוה: אלה שבּחייהם קרואים חיים, ואחרים הקרואים חיים בּמיתתם. הראשונים ל“פּרוזדור”, והאַחרונים ל“טרקלין”.

* * *

ואנחנו, בּני ישראל? –

בּנים אָנו לעם גר־ההוה, שכּל נחמתו בּעניו היא זכרונות העבר ותקוות העתיד, ועל־פּי מדת היושר היינו צריכים להזהר בּזכויותיהם של בּני־העתיד אשר בּקרבּנו ולדקדק בּהן יותר מאומות־העולם, שיש להן חלק בּעולם־הזה. עם ששמעה אָזנו “וגר לא תונו, כּי גרים הייתם” – דין הוא שידע את נפש הגרים־שבּגרים, הלא הם בּניו יחידי־הסגולה, ולא יונה אותם מנחלתם. אבל מי בּעל עין מסתּכּלת, שראָה יושר ומציאות דרים בּכפיפה אחת? הדין והיושר מחייבים, שיהא ישראל הופך בּחיי קדמוניו ומשננם לבניו ולבני־בניו; ובמציאות – דרוש בּמציאות־חיינו ותורך: היכן ערשם של נביאינו ומחוקקינו? אַיה קברות גבּורינו? ומה עלה לשאָר נוטרי־כרמנו שבּכל דור ודור? והמעט כּי מצבת־זכּרון אין בּקרבּנו לבני־העליה, הנה גם את פּרים, אשר נועד לעמם, נשא הרוח ממנו לזרוע על שדמות אחרים ולהפרותן.

אין זכרון בּנו לראשונים!… אַל תּתפּלא, איפוא, בּראותך בּין אזרחי־העתיד שבּעמנו אנשים המועלים בּשליחותם. בּחייהם גרים הם בּארץ־לא־להם; וחושם אומר להם, כּי לאַחר מותם, כּשיגיעו לאַרצם וידפּקו על שעריה, לא יהי להם פּותח; – ובמה יחזק לבבם לעמוד לפני הצבּור כּפוי־הטובה ולשרתו ימים רבּים? – על־כּרחם שהם מתיאשים ופורשים לדרכים אבלות: יש מהם ממעיטי דמות־עצמם, המניחים חיי־עולם ועוסקים בּחיי־שעה; יש מהם ממעיטי דמות־אומתם, היוצאים לנטור כּרמי־זרים, בּתקותם למצוא שם את שערי העולם־הבּא; והערערים שבּחבורה כּובשים את יצירתם ונמקים עמה בּחרפּת השתיקה.

והייט־פּליינס, כ' טבת, תרע"ו.

נדפס ב“התורן” שנה שלישית, גליון ה' (אדר־שני תרע"ו).