בּמועט המחזיק את המרובּה, כּדרכּו, תּאר אחד־העם את ערכּו הלאומי של הרצל, הנספּד אותה שעה, והכניסו בּבת־אחת למחיצתם של אותם “אשלי רברבי”, שבּהם תּולה דמיונה של האומה את פּניני־יצירותיה מדור־דור¹. הקשה בּמבקרי מעשיו של המנהיג החי קלע זר־כּבוד לאישיותו של המנהיג המת, מבּלי סתור עם זה את דברי בּקרתּו החריפה. האם אַך מקרה מוזר הוא, שהעטרה שעטר לו גדל־מתנגדיו, הולמת את הרצל יותר משאָר עטרות, שעטרו לו מקורביו? – לכאורה נדמה, כּי כן הוא; אולם העיון בּדבר יגלה, שאין כּאן לא מקרה ולא זרות, אלא הגיון פּנימי.

המקורבים, ואפילו אלה שאינם סומכים על אמונת־חכמים בּלבד, סמוכים לרבּם בּיותר, עד כּדי לקוי־ראיה. קצרי־ראות שבּהם אינם תּופסים את צורת הרב כּל־עיקר, מפני ששקועים הם בּבדיקת הצורה לפרטיה, עד שכּל שרטוט ושרטוט שבּה ממלא בּשעתו את חוג־ראיתם כּולו. ובעלי העין החדה שבּתלמידים, המוכשרים לצרף את הפּרטים לכלל אחד, – אָמנם תּופסים את צורתו של הרב בּשלמותה, אבל את שעור־קומתו אינם משיגים אַף הם. סבּת הדבר גלויה: אין מודדים שום מצוי, אלא על־פּי השוואָה לסביבתו; ואילו התּלמידים, מתּוך קרבתם היתרה לרבּם, רואים רק אותו בּאופק שמיהם, ולפיכך נדמה להם כּאילו “מלוא כל האָרץ כּבודו” – כּאילו הוא עומד מחוץ לכל סביבה, בּין בּמקום בּין בּזמן.

מה שאין כּן בּחבר. מתּוך עמידתו על דוכן מיוחד ובמרחק הראוי, חוג־ראיתו מתרחב, והרי זה מסוגל לראות את בּעל־דינו בּמשבּצת של סביבתו, להכּיר את תּפקידו בּדורו וערכּו בּשלשלת הדורות שקדמו לו, ולשער את מהות המקום שהוא עתיד לתפּוס בּתולדות חברתו. וכפי שאחד־העם הוא היחיד, מכּל מספּידיו של הרצל, שלא היה כפוף לו בּאיזו מדה שהיא, והסתּכּל בּ“מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאָחור”, – לכן ראָה מה שלא הראו לאחרים, הלא הוא המדור, שנקבּע לו, ליוצר המדיני, בּחיי האומה ותולדותיה.

חברות זו, של שני המתנגדים הקיצונים, הרצל ואחד־העם, אינה אלא חיצונית; הצד־השוה שבּהם הוא – ששניהם שרים בּממלכת־הרוח, בּעלי־קומה ובעלי־קוממיות. אולם, כּשתּבדוק מעבר לחברות זו והלאָה, תּמצא בהם גם חברות פּנימית, מין קרבת־נשמות, שעליה נוסדה התנגדותם וממנה שאבה כּחה. ובזה אין הכּוונה לאמר, ששרשי־נשמתם של המתנגדים הללו היו דומים; שונים היו, אבל מתּחום אחד ינקו ולתוך גזע אחד נמשך לשדם. קרבת־נשמה זו היתה נעלמת גם מעיני הקרובים עצמם. ולפיכך אַתּה מוצא, שהיה עמוד־ענן מפריד בּיניהם, כּל זמן שהיתה ליצר שליטה בּהם; אבל כּשתּש כּחו של היצר, מיד נעלה עמוד־הענן, והחי הכּיר את המת והושיט לו ידו לשלום.

הרצל ואחד־העם – חברים, אַף קרובים קרבת־נשמה! היתכן? –

הן; ראויים היו להיות קרובים, אלא שגרמה גלות – ונתרחקו.

הרצל ואחד־העם אינם שמות־עצם פּרטיים, אלא סמלים של שני זרמים בּחיי אומתנו, זרם המדיניות וזרם הרוחניות.

מטבעם אין שני היסודות החברתיים האלה, המדיני והתּרבּותי, מפורדים; אַדרבּה, שלובים הם זה בּזה. וקיומם מותנה זה בּזה, כּכלי ותוכנו. הכּלי הזה אינו עיקר לעצמו, אלא טפל לתוכנו; לפיכך אינו ראוי לשמו, אלא אם כּן מסוגל הוא, בּין מפּאַת חמרו בּין מפּאַת צורתו, לשרת את התּוכן השמור בּו ולהגן עליו מכּל הפסד: משפיכה־לבטלה, מן המזיקים החיצונים, ומן הקלקול הפּנימי. והתּוכן מצדו, הרי תלוי הוא לגמרי בכּלי ובטיבו, ומחוץ לכּלי אינו אלא חומר־היולי, בּלי דמות מלבר ובלי אחדות מלגו. והיוצא מזה, שמדיניות ורוחניות – כּלי ותוכנו – אינן עשויות לחיות חיי־פרישות: למדיניות תּחסר אָז זכות־הקיום, ולרוחניות – אפשרות־הקיום; ואין להן, איפוא, תּקנה אלא בחיתּון… אימתי? – בּימי בריאות לאומית, שבּהם גדול כּח־ההרכּבה מכּח־ההפרדה, ויסודות־החיים השונים אחוזים זה בּזה, יונקים האחד מן השני, ומתפּתּחים כּאחד. אַך בּשעה שחיי־הלאום לוקים, וכח־ההפרדה עולה לגדולה, יתּכן שתּתפּרד החבילה של מדיניות ותרבּות; ולא עוד, אלא שהפּירוד יגרור אַחריו התנגדות ומלחמה, מלחמת תּוכן ערטילאי בּכלי ריק.

גם בּישראל־סבא היו שני היסודות הללו, המדיני והרוחני, מאוחדים. הדעה המוסכּמת, שהנבואָה – בּאַת־כּחה של התּרבּות הישראלית – היתה מתנגדת למדיניות בּהחלט, יסודה בּגזרה־שוה מוטעית. כּל זמן שהיתה שכינת־ישראל שרויה בתוך משכּנה הלאומי, לא בקשה הנבואָה לעקור את המדיניות, כּי אם למלא פּגימותיה, להשליט בּה את מדת־הצדק. רק משבּאָה מלכות־רומי ודרכה בנו גת, הביאָה המועקה פּירוד בּין היסודות הדבקים, ומתּוך כּך הוכשרה אצלנו הקרקע לבני־נביאים בּעלי־שלילה, שאגב צפּיה למלכות־השמים על הארץ שאפו לבטול המדיניות בּכלל והריסות בּית־חמרה של האומה בּפרט. שאיפתה של בּת־נבואָה זו לא נתמלאָה: המדיניות שנואַת־נפשה לא עברה ובטלה מן העולם, ו“מלכות־השמים” שלה לא הגיעה לידי התפּשטות־המדיניות כּל־עיקר; אלא שבּמקום הלבוש הלאומי, שפּשטה מעליה, יצאָה לחזר אחרי בּגדים שאולים, ומאָז היא תועה בּעולמות לא־לה, מזדווגת ליסודות מדיניים זרים – ויולדת “שדין ולילין”. חניכיה של אותה בּת־נבואָה סוטה, הם הם שלמדו גזרה־שוה מן הבּת על האם – מן הנצרות על היהדות – והוציאו לעז על הנבואָה הישראלית, שוטה־מלידה היא. אבל טעות־גויים יש כּאן.

כּל ימי בית־ראשון נלחמה הנבואָה בּנושאי־דגלה של המדיניות, אַך לא בּמדיניות כּשהיא לעצמה. המלך היה פּסול, יען כּי לא הלך “בּדרכי דויד אָביו”; אבל המלוכה כּשרה היתה. עם גלות־בּבל ירד פּירוד לעולמנו: התּרבּות הלאומית נקרעה בּעל־כּרחה מעל המדיניות ונשארה תלויה על בּלימה. הפּירוד לא הגיע אָז עד הנפש; חיצוני היה, ובחבלי־האהבה הפּנימיים לא נגעה יד המנתּק. הרוחניות היתה בּבחינת עגונה, היושבת ומצפּה לשוב דודה. הרוחני שבּנביאים, ישעיה השני, חזה על עמו גם את החזון המדיני היותר מופרז. בּינתים בּאָה המציאות האַכזריה ופתרה את החלום המדיני על־פּי דרכּה; ובתקופת־פּרס הארוכּה שלאַחר־כּך שלטה באַרצנו מדיניות פּרסית, חיצונית, לצד תּרבּות יהודית, פּנימית. לידי התחתּנות לא באו; אבל שכינתנו התרגלה בּימים ההם למצב שממותה, ונעשתה בחינת גרושה על־תּנאי. התּהום שבּין הנפרדות נתרחבה, אַך לא נתעמקה. וראיה לדבר: סמוך לאותה תקופה, כּשפּרצה היוונות לתוך גבולנו והתנקשה בּנפש האומה, שבו שתּי הנפרדות ונתאַחדו; מלכתּחילה נתאַחדו לשם מלחמה בּאויב המשותּף לשתּיהן, ובדיעבד הגיעו לידי אַחדות־לשמה. ומי יודע, עד מתי היתה קיימת אַחדות זו, לולא מלכי בית־חשמונאי האַחרונים, שקלקלו ואחזו בּמדיניות בּלתּי־כשרה, ונתנו בּזה פּתחון פּה לחסידים, אַנשי־הרוח שבּדור, שיערערו על המדיניות בּכלל. הפּעם בּא הפּירוד מבּפנים, אבל רק מצד אחד, מצד אַנשי־הרוח המתיאשים. המדיניות, עם כּל חטאיה, התנגדה אָז להתּרת הקשרים; עד שבּא שלטון בּית־הורדוס והגדיל את הפּירוד לרוחב ולעומק: בּימיו פּשעה המדיניות הישראלית בּמקורה, דחתה מלפניה את התּרבּות הלאומית בּידים וברגלים, והתחתּנה בּתרבּות נכריה – בּתרבּות הרומאית. ועדיין חיתה ופעלה בּלב האומה תּקוה, שהקרעים יתאַחו: גואל אַחר גואל קם ומשך אַחריו רבּים, בּכח האמונה כּי הוא יביא לעמו גאולה שלמה, מדינית ורוחנית. אולם כּשנכזבה גם תּקוה זו, גבר היאוש בּמחנה הרוחניים, והקיצוניים שבּהם עמדו ושללו לחלוטין את המדיניות הכּוזבה. וכאן אירע אותו הדבר, המתמיה ומובן כאחד: רוחניות זו החסידה, שפּרשה מן המדיניות בּגלל פּשעה בּלאומיות, היא עצמה יצאָה מכּלל הלאומיות. ללמדך, שנשמה לאומית הפּורשת מן הגוף מקצצת בּשרשי חיותה.

כּך עלה רק למיעוט של הרוחניים: לקיצוניים שבּהם, שכּפרו בּעיקר המדיני בּהחלט, בּרצונם הטוב, ובתרועת־נצחון; ומתּוך כּפירה מדינית בּאו לידי כּפירה לאומית. שונה מזה היה דרכּו של הרוב – של הרוחניים המפשרים, שפּרשו מן המדיניות על־תּנאי, בּאין בּרירה, ובשברון־לב. גם הללו הסכּימו על נתּוח הלאומיות העברית לשנים, וחתמו על גט־הפּטורין שנכתּב אָז בּין המדיניות והרוחניות; אולם בּאותה שעה עצמה היו מפנים לבּם ופניהם לירושלים החרבה ומתפּללים על החזרת שכינה לציון. מנצרת יצאָה הקריאָה: אראה בּנקמה; ומיבנה – אראה בּנחמה.

למראית־עין היה מצב־הרוחות דומה אָז לזה ששרר לפני מרד החשמונאים: כּמו בּתקופה הקודמת כּן בּתקופה זו היו חכמי־התּורה שוללים את המדיניות בּהוה, ומחייבים אותה לעתיד־לבוא; מוותּרים עליה בּחיי־המעשה, ומשתּעשעים בּה בּחיי־הדמיון. אבל בּעצם הדבר נשתּנו, בּמשך הזמן, הרוחות שנוי גמור: חסידים הראשונים נאספו אל דגל החשמונאים, הלאומיים השלמים שבּדור, ונשאו “חרב פּיפיות” לשם “רוממות אל”; ואַחרונים, לא די שמלטו נפשם מן ההפכה בּלי בושת־פּנים, אלא שסקלו את ארונם של הגבּורים הנופלים. מודיעין בּנתה חרבות־ירושלים, ויבנה נתמלאָה מחורבּנה.

ומשגברו הרדיפות של מלכות־רומי, ונכרתה מלב התּקוה לגאולה בּדרך־הטבע, – כּבש עמנו את יצרו המדיני לגמרי, וצמצם כּל הויתו בּ“שיור הזה”, בּרוחניות בּלבד. אָמנם, מקום נתבּצר למדיניות בּחזון־הלב, בּתקוה לגאולה בּדרך־נס, בּצפּיה לימות־המשיח. אולם בּאורך־הגלות נתיישן החזון וקסמו אָבד, התּקוה נכזבה פּעם אַחר פּעם ותוכה נחר, וימות־המשיח הלכו הלוך והתרחק מגבולות המציאות, ללא השפּעה על החיים והמעשים, חוץ מן ההשפּעה השלילית של “שב ואַל תּעשה” – האיסור לדחוק את הקץ. וכל־כּך היטבנו ללמוד מוסר מן הגלות, עד שבּסתרי הנפש הלאומית שבה ונתרקמה אותה ההשקפה העוכרת, שבּשעתה הוציאָה את חסידי־הגליל מכּלל האומה: הלא היא ההשקפה, כּי לאומיות ישראל פּטורה מן המדיניות.

וכשנתחדשה בּזמננו תּקות־התּחיה, ובקשה לשוב ולתקן צנורות־השפּעה בּין היסוד הרוחני והיסוד המדיני, – נזדעזעה הרוחניות והכריזה מלחמה על התּנועה החדשה. כּל זמן שהסתּפקו הגולים בּתפלה על הקמתה של “סוכּת דויד הנופלת”, דמתה הרוחניות, כּי הכּוונה בּזה אליה בּלבד, לסוכּה־של־מעלה; עכשיו, שבּאו אנשים מישראל ואָמרו, בּפירוש או בּרמז, כּי כוונתם לסוכּה־של־מעלה וסוכּה־של־מטה בּיחד, אַף השתּדלו להלבּיש את התּקוה צורת מעשה, – ראתה הרוחניות בּזה מעין הסגת־גבול, שאיפה לגזול ממנה את “חצי־המלכות”, שהיתה עד עתּה כּולה שלה. לפיכך קמו נושאי דגל הרוחניות מקציהם – כּמשמרים כּמתקנים, כּדתיים כּחפשיים – והתנגדו לתּנועה החדשה בּכל תּוקף. ונושאי רעיון־התּחיה מצדם, בּראותם, כּי קמו להם מתנגדים קשים בּשם הרוחניות, נתבּלבּלה דעתּם; ובמקום לבקש את סבּת ההתנגדות בּמקומה הנכון, דהיינו – בּתנאי הגלות המפרידה בּין אחיות, – תּלו את הקלקלה בּרוחניות גופה, אַף ראו בה יסוד מזיק, מעכּב־גאולה, שראוי לטהר את המחנה ממנו. בּאופן זה הגיעו שני המחנות לידי סתירה פנימית ויסודית: בּמערכה מזה עמדו הרוחניים, יהודים המצפּים לביאַת הגואל ומתנגדים להבאַת הגאולה; ובמערכה מזה – הציוניים, אַנשי־רוח הכּופרים בּרוחניות.

והתנגדות זו לתחיה שלמה, שהצטמצמה תחילה בּמחנה שכּנגד, התגנבה בּמשך ימי ההתנגשות אל תּוך מחנה־התּחיה עצמו. היו מן הרוחניים בּעלי אומץ־לב, שהכּירו בּרעיון־התּחיה, כּי הוא הוא חלומם משכּבר־הימים – ונתגיירו לשמו; אבל “גרים” אלה, גם אחרי הספחם אל המחנה החדש, לא קבּלו על עצמם את כּל עיקרי אמונתו. בּמקצת הודו לו – בּתחיה רוחנית; ואשר לתּחיה המדינית – היא נשארה אצלם בּבחינת “הלכה, ואין מורין כּן”. לרגלי המצב הזה נחלק המחנה החדש לשנים, לנושאי התּחיה המדינית ונושאי התּחיה הרוחנית. ואַף הם לא נמלטו מסתירה פנימית: הציוניים הרוחניים רוצים בּבנין ומוותּרים על יסודו, והציוניים המדיניים מאמינים בּתחית־המתים וכופרים בּמציאות־הנפש.

ואולם זהו אחד מקסמיה של התּחיה, שהיא מקרבת את המרוחקים־בּזרוע. גם מחנה־התּחיה שלנו, אַף־על־פּי שנחלק למדיניים ורוחניים, מכּיון שהמחלוקת לשם התּחיה היא, סופה להביא את בּעליה לידי שלום. הגלות קורעת, והגאולה מאַחה את הקרעים; ושאיפה לגאולה כּחצי גאולה היא. ולפיכך אַף עתּה, כּל אלה המודים בּתחיה, אַף־על־פּי שבּהוה חולקים זה על זה, סותרים במקצת זה את מעשיו של זה, ונראים כּצרים, – אינם אלא אַחים, המאוחדים על־ידי כח־הדוחף של העבר וכח־המושך של העתיד: העבר מחייב אותם להתאַחד, והעתיד יוציא את החובה לפעולה וימחה את עקבות ההתנגדות שבּיניהם. מי יודע את טיב היחסים, ששררו בּין עזרא הסופר ונחמיה הפּחה בּחייהם! אבותינו לא ראו צורך בּדבר להשאיר לזה זכר; ורק זאת הטעימו, כּי תכלית מעשיהם היתה אחת. והדורות הבּאים, שדנו מעשים על־פּי תוצאותיהם, הוסיפו ואָמרו, כּי גם ספריהם של עזרא ונחמיה נכתּבו בּיד אחת. ואין אלה דברי אגדה בּעלמא: אלמלא נחמיה ונעריו הבּונים, “איש חרבּו אסורים על ירכו – ובונים”, – לא היה נמצא מקלט לתורתו של עזרא; ואלמלא עזרא ותלמידיו, “הלויים המבינים את העם לתורה”, היה נמחה זכרו של נחמיה בּיחד עם נפילת החומה אשר בּנה.

כּל מה שיש בּכלל, אַתּה מוצא גם בּפרט.

הרצל ואחד־העם הנם שתּי אותיות בּנות שם אחד. הגויל, שעליו נכתּב השם מעיקרו, נקרע בּגזרת הגלות לשנים; אַך יש יד־אָמן שתּאַחה את הקרעים: אָמן זה – תּחיה שמו. בּתּחיה השלמה ישובו גוף ורוח של האומה לידי שווי־המשקל; ועם רפואַת הכּלל ימחקו סימני המחלוקת של האישים הפּרטיים. עוד רחוק היום, אַך אָנו הולכים ומתקרבים אליו – אל היום שבּו תּחזור שכינה אל ציון־של־מטה. בּיום ההוא יאָמר בּישראל על “מדינת־היהודים” ו“על־פּרשת־דרכים”, ששניהם נכתּבו בּקולמוס אחד – והדברים יתקבּלו על דעת השומעים.

עתידים אחד־העם והרצל, שיהיו נזכּרים בּנשימה אַחת, כּעזרא ונחמיה.

ניו־יורק, חשון תר"ף.

נדפּס ב“מקלט” כרךּ ראשון, ספר ג' (כסלו תר"ף).