אָמר ריש־לקיש: בואו ונחזיק טובה לאבותינו,
שאלמלא הם לא חטאו – אָנו לא באנו לעולם.
(עבודה־זרה, ה').
דרי־מעלה אין להם רגלים, ואין להם נגיעה בּקרקע; כּנפים להם, להתרומם בּעזרתן ממעל לממשיות העכורה ולרחף בּאַויריות הצלולה. ממרומיהם סוקרים הם בּנקל את המרחק, שלפנים ושלאָחור, בּשעה שהקרוב נעלם מעיניהם; אָזניהם קשובות ללחש של העתיד־לבוא, ואינן תּופסות את קול המונו של ההוה; טובלים בּטל־השמים, אַך אין להם חלק בּמשמני־האָרץ.
דרי־מטה אין להם כּנפים, לגבּור בּהן על חוק־הכּובד, המרתּקם אל העמק; אַך רגלים להם, הצועדות על האדמה לבטח. נהיר להם הקרוב, הנמצא בחוגם ומתּחתּיהם, אַך אין להם השגה בּמרחק; מוקפים חיץ של חיי־שעה, ושירת חיי־עולם לא תחדור בּעדו; נחלתם – משמני־האָרץ, וטל־השמים כּאַין בּעיניהם עד שירד אָרצה.
וגבול הושם בּיניהם: דרי־מטה, המהלכים, בּזים לעליונים קלי־האבר, שאין להם משלות־האזרחים; ודרי־מעלה, המרחפים, נדים לתּחתּונים כּבדי־הרגלים, שאין להם מיסורי־הנודדים. אַך אותו הגבול, המפריד בּין שתּי הרשויות, הוא גם המתווך בּיניהן; ובשעות של חלוף־משמרות, בּהשאר הגבול בּלי השגחה, נפגשים עליו מעלה ומטה ונושקים זה לזה – ומהתקרבותם נולדים בּני־תערובת: יצורים בּעלי רגלים וכנפים כּאחד, שפּעמים הם מהלכים ופעמים מרחפים, עתּים אזרחים ועתּים נודדים.
לא כל ילדי־התערובת שוים בּנחלת אָבות.
יש מהם שגדול חלקם בּשל־מעלה: הללו – רחיפתם קבע, והליכתם עראי; ענינם בּעליה, אַך מזמן לזמן הם נופלים אל העמק, או יורדים לנוח בּו – על־מנת לעלות. יש מהם שעיקר נחלתם משל־מטה: הללו – הליכתם קבע, ורחיפתם עראי; עסקם בּעמק, אַך מפּקידה לפקידה הם זוכים לעלית־נשמה חטופה. ויש מהם שקולים, שנחלו משל־מעלה ומשל־מטה בּמדה שוה.
השקולים אַף הם שבים ונפרדים לסוגיהם.
יש שקולים בּעלי־קרע, שמעלה ומטה מתרוצצים בּקרבּם תּמיד. בּושים הם בּרגליהם ומצטערים על כּנפיהם. בּעליה ראשם עליהם סחרחר, ובשפל גועל־נפש תּוקפם; שם תּובעת מהם הגשמיות את תּפקידה, ופה – הרוחניות; שם הם שואפים לשאונו של ההוה המנסר, ופה – לרחשו של העתיד הצנוע. וכך הם נודדים משלחן לשלחן, נקלעים מן הרעבון־ללחם אל הגעגועים־לאור – ואינם נהנים כּדי ברכה לא מזה ולא מזה; כּי הלא על כּן גלמודים הם בּשני עולמות.
יש שקולים בּעלי־פשרה, הנותנים למעלה את של־מעלה ולמטה את של־מטה. שתּי הרשויות שוכנות בּקרבּם, זו לצד זו, ואין רשות נוגעת בּחברתּה. שמחים הם בּשני חלקיהם, ובכל מקום שמזדמנים הם פּורשים כּנפיהם בּגאוה ופושטים רגליהם בּהרחבה. בּני־בית הם, בּין כּשמסובּים אל שלחן של־מטה, בּין כּשמרחפים סביב שלחן של־מעלה. טועמים משתּי הקערות – והכּל מתוק לחכּם; ועל הכּל בּרכּת־שובע בּפיהם.
ויש שקולים בּעלי־הרכּבה, המביאים את שני ההפכים שבּתוכם לידי מזיגה ועבודה משותּפת. הם הם הכּהנים אַנשי־הבּינים, המתווכים בּין עליונים ותחתּונים, התּלמידים בּישיבה של־מעלה ומורים בּישיבה של־מטה; הלומדים את שירת־העתיד, ומתרגמים אותה ללשון־ההוה; המורידים את האצילות מספירתה, כּדי להשפּיע מזיוה על דרי־מטה.
הנה כּי־כן: ההתחתּנות של מעלה ומטה, אצילות ועשיה – תּחילתה בּסתר ובאיסור, וסופה בּגלוי ובהיתּר; ראשיתה – חטא, ואַחריתה – יצירה.
ניו־יורק, טבת תרפ"א.
נדפּס ב“הדואַר” שנה שניה, גליון רי"ט (כ“ה כסלו, תרפ”ג).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.