רקע
שלום דב בר מקסימון

 

א.    🔗

שלש תּקופות הן בּחייה של כּל תּנועה דתית – בּין חדשה, בּיו מחודשת; בּין שהיא בּת לתנועה שקדמה לה, בּין שהיא מהדורה חדשה של התּנועה הישנה. ואלו הן: א) תּקופת הנבואָה; בּ) תּקופת מתּן־תּורה; ג) תּקופת הכּהונה.


א. הנבואָה היא עמוד־השחר של התּנועה, המתרגשת להוולד או להתחדש. אותה שעה הגיעה החברה לנקודת־משבּר:

נפלה תרדמה על הרוחני שבּה, ונעשו לוחותיה – אַבני־מעמסה, ומסורת־אָבות נהפכה לסבל־הירושה, ותורת־חיים – לעול כּבד. ובכדי להנצל מתּרדמה זו, שיש בּה אחד מששים ממיתה רוחנית, מרגיזה החברה את יצר־התּנועה שלה, ומקימה על עצמה נביא מקרבּה, שתּפקידו להפוך את הסדר נטול־החיים, ולהזיז ממקומה את התּנועה שחדלה מלהתנועע.

שליחותו של הנביא כּפולה היא: “לנתוש ולנתוץ – – – לבנות ולנטוע”. שמאלו תעקור את הנובל שבּישן, וימינו תזרע את הרענן שבּחדש. אולם גדול כּח השמאל של הנביא מכּח הימין שלו, ונקל לו לכלות קוצים מן הכּרם מלטפּח את הנטיעות. כּמו־כן שונה השגתו את העבר מהשגתו את העתיד: את הסדר שעבר זמנו הוא רואה מקרוב, בּמלוא קומתו וצורתו, בּעוד שהסדר המתרגש לבוא נגלה לו ממרחקים ומקופּל בּעוברו; את הצד השלילי שבּישן הוא פורש לפני העם כּשמלה, ואת הצד החיובי שבּחדש אינו אלא מבשר; את המצוות־הגזרות, הראויות להבּטל, הוא מבקר לפרטיהן ודקדוקיהן, ואת המצוות־התּקנות, הראויות לבוא, הוא מעמיד על כּללים גדולים – “ואָהבתּ את יי אלהיך”, “ואָהבתּ לרעך כּמוך”, או “זה ספר תּולדות אָדם”. מפרסם הוא בּעוז את הכּלל, המספּיק לצדיקים וחכמים המבינים מדעתּם; אַך אין כּחו יפה לחבּר לו את הפּירוש, שבּלעדיו חתום הכּלל בּפני שאָר בּני־אָדם, שאינם לא צדיקים ולא חכמים בּיותר. מניח הוא את היסוד, ואינו מקים עליו את הבּנין. משיג הוא את התּוך הטמיר בּעתיד, ואינו רואה את קליפּתו; מוזג את היין, וכוס אין בּידו; מוריד את נשמת התּורה, ואינו מלבּישה גוף; שואב מעולם־האצילות, ואינו משקה את עולם־העשיה.

נשמתו של הנביא אצולה מיסוד התּנועה שבּחיים; אופן־השגתו הוא – הכללה; וכלי־זיינו – מטאטא ושופר: האחד בּשביל הנפסד שבּישן, והשני לשם החדש.

בּעקבות הנביא יוצאת להקה של בּני־נביאים, המפרסמים דברו בּקהל רב. שרשי־נשמתם קרובים לשל רבּם, אַך קצרים הם מלהגיע עד מקור השפע, ועל־כּרחם שהם יונקים מכּלי־שני. על הנביא מתיחד הדבּור, ועל בּני־הנביאים אינו נגלה; הוא שומע מפּי הגבורה, והם מקבּלים מבּשר־ודם.


ב. ואחרי השופר – עט. עמוד־השחר של הנבואָה מבשר את הנץ־החמה של התּורה; הנביא כובש ומפנה דרך לפני

המחוקק.

המחוקק עינו שולטת בּעבר ובעתיד במדה שוה: המתיישן והמתחדש שניהם גלויים לפניו בּכלליהם ובפרטיהם. ליסוד תּורתו הוא מניח את הכּלל הגדול, שהשמיע הנביא הרץ לפניו – או שהשמיע הוא עצמו, אם נביא־מחוקק הוא; ועל־גבּי כלל זה הוא בונה את הפּירוש – בּנין שלם עם כּל השייך לבנין, לרבּות קשוטיו וצעצועיו. ימינו של המחוקק תּקיפה משמאלו: שולל הוא בּדיעבד את הגזרות שלעבר, אַך מלכתּחילה אינו עוסק אלא בּתקנות שלעתיד, שתּכליתן היא – מלוי הפּגום, גדור הפּרוץ, והקמת ההרוס, המחוקק רואה קליפּה ותוך מאוחדים; מוזג הוא את היין לתוך כּוס שקופה; מוריד דבּרות, ומפסל בּשבילם לוחות; שואב ממקור־האצילות, ומשקה את אַדמת־העשיה – דרך הצנורות של בּריאָה ויצירה.

נשמתו של המחוקק מורכּבת משני יסודות – מיסוד־התּנועה ויסוד־השמור, המתמזגים בּו מזיגה שקולה. שכלו מקיף את השלם, ומבחין בּאותה שעה את החלקי. ומוניטיו – עט־סופרים מצד זה, ושבט־מושלים מצד זה.

וכשם שאחרי הנביא נוהרים בּני־הנביאים, המפיצים בּשורתו בּעולם, כּך נלווים למחוקק לויים, הנעשים לו לפה, ומבינים לעם את תּורתו ומסבּירים לו את טעמיה.


ג. עד שלא שקעה שמשו של המחוקק, עולה לבנתו של הכּהן. דרכּו של זה, להיות נדחק ועולה על הבּמה בּעוד היום

גדול והמחוקק על משמרתּו. אַך לפי שלבנתו חוורת אָז, הוא משמש לפי־שעה בּתור לוי; ועם שקיעת שמשו של המחוקק, מחליף הוא את תּפקידו – ועוטר לראשו עטרה של כּהונה־גדולה.

לכהן אין אור משלו: שאול הוא אצלו מן המחוקק; ולא עוד, אלא שהוא מכניס הרבּה – ומוציא מעט, מקבּל אור־החיים – ומפיץ אור־קפּאון. אבל מפּני שפּטור הוא מן הטורח המרובּה של בּקשת דרכים וסלילתן, בּהיות הכּל מוכן לפניו על־ידי הנביא והמחוקק, – לכן אין הוצאותיו מרובּות, וגם אור שאול וכהה יספּיק לו.

ממשלתּו של הכּהן אין בּה לא אצילות, ולא בריאָה ויצירה, אלא עשיה בּלבד. ולפיכך הוא מדקדק בּפרטים, ומזניח את הכּללים; בּקי בּפירוש, ואינו מבין את המפורש; דבק בּחוקי התּורה, ורחוק מרוחה. מכּיר הוא בּקליפּה, והתּוך סמוי מעיניו; בּידו גביע־פּז, אַך הגביע ריק מבּלי יין; מחזיק הוא בּלוחות, ואפילו לאַחר שפּרחו מהם אותיותיהם.

נשמת הכּהן חצובה מיסוד־השמור בּלבד, ומשום זה הוא מגין בּקנאות נפרזה על העומד וקיים, ומתנגד בּאותה מדה להולך ומתהווה. עינו חדה לראות את החלקי, אַך אין שכלו מקיף את השלם. וכלי־השרת שלו – מַלְמֵד ועול.

תּלמידים אין לו, לכּהן; אַך כּנגד זה הוא מוקף משרתים מכּל צד: בּהיכל – אחיו הכּהנים ההדיוטים, הנכנעים לו בּגלוי ומתקנאים בּו בּסתר; בּחצר – המון נתינים, החוטבים עציו ושואבים מימיו; וברחובות – קהל מאמינים אדוקים, המגישים לו את תּרומותיהם ומקריבים לכבודו את נביאיהם.

  • *

שחר־הבּשורה של הנביא בּן־שעה הוא; גם יום מתּן־תּורה של המחוקק קצר. אַך לעומת זאת אָרוך הוא ליל־ההדרכה של הכּהן, המוליך את העם בּדרך שתּקנו הנביא והמחוקק. וכל זמן שדרך זו סלולה ונקיה ממכשולים, והעם ההולכים בּה רוחם ערה, וזיק־הנבואָה שניתז לתוך ליבּם עודנו מהבהב, וטעם־התּורה שהנחילם המחוקק עומד בּהם, – רצויה היא הדרכתו של הכּהן. אַך בּמשך ימי ממשלתּו הארוכּה הולך טעם התּורה ופג, וזיק הנבואָה כּבה, ורוח העם נרדמת, והדרך משתּבּשת: קוצים מכסים פּניה – ואין עוקרם, אַבני־נגף מצטבּרות בּתוכה – ואין מסקלן; ולא עוד, אלא שהכּהן מורה־הדרך משבּח את תּרדמת העם, ומקדש את הקוצים ואַבני־המכשול. לאַט־לאַט גובר יסוד־השמור של הכּהן על יסוד־התּנועה של הקודמים לו, ועל־ידי־כך מתבּטל שווי־המשקל שבּין שני היסודות, אשר הורכּבו על־ידי המחוקק בּשעתו; האַחדות של השלם והחלקי מופרעת, והחבילה של תּוך וקליפּה מתפּרדת. נשמתה של המלה החיה פּורחת, ומשאירה אַחריה פּגרי־אותיות; המנהג, שהיה מקורו בּצורך־החיים, אובד טעמו; התּקנה נעשית גזרה, והמצוה – שלשלת; החוקים מאפילים על התּורה; הקליפּה מתרוקנת מתּוכנה; הסמל תּופס מקום העצם; הטפל משתּעבּד בּעיקר; עבודה־שבּלב משתּתּקת מפּני קול העבודה־שבּפה; המשמעת מתעללת בּנשמה, והמכונה מדכּאָה את הרוח; הטבע נעשה הרגל, ודברי יי – למצות־כּהנים מלומדה.

אולם שמור זה הנפרז של הכּהונה, סופו שיחתּור חתירה מתּחתּיו ויערער יסודותיו. כּי לסוף, כּשעולה של הכּהונה נעשה כּבד מנשוא – מתעורר כּח־התּנועה הכּבוש ומורד בּכח־השמור, בּועט בּמנוחת־המות שהושרתה עליו, ומהפּך את הסדר על פּיו. צללי־הכּהונה נסים אָז מפּני עמוד־השחר של הנבואָה, השב ובוקע; ובעקבותיה של הנבואָה שבות ובאות, כּל אחת בּשעתה, תּקופת־מתּן־תּורה חדשה ותקופת־כּהונה חדשה.

וחוזר חלילה – כּמטוטלת זו, המתנודדת פּנים ואָחור, ונשארת לעולם בּתחומיה; וכשלשלת שסופה נעוץ בּתחילתה.


## בּ.

תּקופת־הנבואָה של התּנועה היא עת החריש והזריעה; תּקופת מתּן־תּורה – עת הגדול וההתפּתּחות; ותקופת־הכּהונה – תּחילתה קציר, וסופה עמידה ודלדול. בּתקופה ראשונה הזרע גולם; בּשניה הוא לובש צורה; ובשלישית הוא הולך ונפסד. נמצא, כּי החותם הטבוע על הפּרי – משל התּקופה השניה הוא, תּקופת מתּן־תּורה.

אם בּאותה תקופה יקומו לה, לתּנועה, מחוקקים־מאַחים, שבּיחד עם מסירותם לעתיד הם נאמנים לעבר, – ישן וחדש מתמזגים על־ידיהם ומשלימים זה את זה: על־ידי הרחקת הפּסול שבּישן, הם מטהרים אותו מן הרקוב ומפסיד; על־ידי שמירת הראוי שבּו, הם מצילים אותו מאבּוד־עצמיות ומטשטוש־צורה; ועל־ידי ההרכּבה עם המועיל שבּחדש, הם מגבּירים את חיוניותו. כּדרך הרכּבה כשרה, אין הרכּבתם “משדדת מערכות”: אינה מבטלת את עצמותה של התּורה הקיימת, אַף לא פוגמת בּה; אַדרבּה – היא מחזקת את הבּנוי ומחסנת את הנטוע, למען יוכלו לעמוד בּתּנאים החדשים, שהתהוו בּעקב שנוי־הזמנים. אין מחוקקים אלה גורעים אלא את העלול להזיק, ואין הם מוסיפים אלא את המוכשר להועיל. והיוצא מזה הוא, כּי משנה־תורה שלהם נעשה סם־חיים לברית אָבות.

יש שיטעו לחשוב את המחוקקים־המאַחים כּמנתּקי שלשלת־הקבּלה; אַך בּאמת הם הם ממשיכיה, המוסיפים לה טבּעות נאות וטובות, להגדילה ולהאדירה. נראים הם כּסרים מן הדרך, ואינם אלא בעלי־תשובה; ולא זאת בּלבד, אלא שבּעלי־תשובה אלה אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בּמחיצתם, מפּני שבּעצם הדבר לא חטאו. ומשום־מה הם שבים? – כּדי להשיב את הרבּים מעוון. סרים הם מדרכי האָבות האַחרונים, שקלקלו, ושבים ומשיבים לדרכי האַבות הראשונים, המתקנים: לדרכים כּשהיו בעודם דרכי־חיים, לרוח התּורה כּשהיתה בּזמן נתינתה, למקור המים החיים כּשהיה בּטרם סתּמוהו כּהנים, לימי הארוסין וימי שיר־השירים של העם ותורתו, לתקופת היצירה והחידוש של נעורי־החברה. והם הם המחזירים את התּורה לאיתנה, אַף כּי לא לישנה.

אַך יש, שבּמקום מחוקקים־מאַחים קמים לה, לתּנועה, מחוקקים־מנתּקים; והם אנשים שליחי־העתיד, שמאיזו סבּה שהיא נתרופף כּח זכרונם הלאומי, ונתּקו בנפשם נימי־העבר. בּלי יסורי־פרידה הם נותנים גט־פּטורין למסורת־אָבות, ובמקומה וכנגדה הם מעמידים עתיד אסופי, אשר לא יכּיר את עברו־מחוללו. העם, שעברו חי בלבּו, דוחה בּשתּי ידים את בּרית־העתיד של אלה – קצת מפּני חידושה, אַך בּעיקר משום שתּלושה היא. והתנגדות זו של העם מעוררת בּלב בּעלי־החדש שנאָה לישן, שבּלאו־הכי אינו חביב עליהם.

שנאָתם לישן מקלקלת את השורה, שיוציאו עליו משפּטים מעוקלים. רואים הם, שתּחת ממשלת הכּהונה נהפכה התּורה החיה לחוקה חנוטה, – והם תּולים את הקלקלה בּתורה כּשהיא לעצמה; נתקלים הם בּמנהגים שעבר זמנם ופג טעמם, – ופוסלים את המנהג בּכלל, אפילו מנהג־בּשעתו, שטעמו בּו; נגפים הם בּאַבני־מכשול, שנערמו על הדרכים המתוקנות לשעבר, – ומגנים כּל סלילת־דרך וכל הליכה בּנתיבה; נפגעים הם בּקוצים, שעלו בכרם מחוסר טפּול והשגחה, – ומרימים גרזן על כּל הצומח בּכּרם – קוצים וגפנים יחד. ולא תתקרר דעתּם, עד שיגיעו לכלל דעה, כּי התּורה היא מקור הרע וסבּתו; כּי אַזהרותיה מעוררות את התּאוות, ומצוותיה מביאות לידי עברה. והיוצא להם מזה הוא, שאין לתורה תּקנה אלא בּבטולה, ואין לעולם גאולה אלא בּגאולה מן התּורה.

יתר על־כּן, בּהיותם שכּורי־מלחמה מאמינים הם, כּי ימי הישן ספורים, ומכריזים בּתרועת־נצחון על בּיאַת ה“קץ”. בּטלה ברית־אָבות ופנתה מקומה לברית־בּנים. והבּנים אינם צאצאיהם של האַָבות ויורשיהם בּדרך־הטבע, כּי אם בּנים כּחשים, הקמים בּאבותיהם לגזול מהם את הנחלה בּזרוע; ובריתם אינה תקונה או חידושה של בּרית־האָבות, אלא הפּוכה ושלילתה.

ומתּוך שנאַת־חנם ואמונת־שוא אלה, הם קוראים מלחמת־כּליה על הישן כּולו, כּפּסול כּראוי שבּו; ולא עוד, אלא שמקצצים בּנטיעות יותר מבּקוצים. כּי בטעותם לדמות, שהרע מונח בּעצם טבעו של הישן, ו“כי מבּלעדי התּורה החטא מת הוא”, וכי בטול־התּורה הוא המתת־החטא, – הם מכוונים חציהם דוקא כּנגד העיקרי והחיוני שבּתּורה, בּעוד שמניחים מן המקרי והדומם שבּה. הנה כי כן, הם פּותחים בּטענות כּנגד קליפּת התּורה, ומסיימים בּמלחמה כּנגד תּוכה.

ובתחילה יפה כח הבּנים, המרעישים חומותיה של בּרית־האָבות: ראשית, מפּני שבּכלל נקל להרוס מלבנות; שנית, לפי שעליזי־הריסה הם ואינם חסים על הבּנין; ושלישית, שהרי סוף־כּל־סוף מרובּות הן הפּרצות שבּישן, ולא קשה לאויב – בּיחוד לאויב פּנימי, היודע לכוון את המקום ואת השעה – לחדור בּעדן. אולם לאַחר שעלתה להם שלילתם, להסיר לב בּנים מעל אבותם; כּשמגיעה שעת־בּנין, והם נדרשים להראות את סגולותיה החיוביות של בּריתם החדשה, – אָז תּתגלה מבוכתם.

כּי אותם “הכּללים הגדולים”, שבּשעת־מלחמה שמשו להם סוללה ודיק, אינם מספּיקים בּשעה כתקונה, שעה שדרוש להם משכּן. כּללים אלה טעונים עכשיו פּירוש מפורט, שעל־פּיו ימצאו בני העם את דרכּם בּחיי יום־יום; ובאם לאו – הם תּועים איש לעברו, וכל אחד “מפרש” את הכּלל הגדול – פּירוש מעשי – על־פּי דרכּו ונטית־רוחו. ולא יהיו ימים מועטים, עד שיפקחו מורי־החדש את עיניהם, ויכּירו כּי על־ידי בטול־התּורה לא המיתו את החטא, אלא אַדרבּה: בּלמדם את צאן־מרעיתם לפרוק עול ולא לכבּוש יצר, הוסיפו כח חדש להפקרות הישנה, שמעכשיו תּצא להתהולל בּמסוה־חסידות על פּניה.

ובעל־כּרחם מתחילים אָז המנהיגים להודות, כּי לחיים יש צורך בּחוקי־חיים; ובעל־כּרחם הם משנים ממטבּע שלהם, ושבים לממשלת המצוות. ראשונה הם קוראים “סור מרע” – ומתקנים מצוות לא־תעשה, כּנגד ההפקרות שנתרבּתה על־ידי שלילתם; ואַחר־כּך, בּראותם שה“לאו” בּלבד אינו מספּיק למלא את החסרון, הם יורדים לסופו של פּסוק – “ועשה טוב”, – ומתקנים מצוות־עשה, שלפיהן ידע האָדם הבּינוני מה חובתו ויעשנה. וכך הם שבים, אחרי תעיות ותהיות, להשתּמש בּאותם אמצעים של התּורה, אשר תּמול פּסלוה בּגללם. אבל רק אמצעיה כּשרים בּעיניהם, בּתור רע הכרחי; בּעוד שהתּורה בּעיקרה אסורה עליהם כּמלפני־כן ושנואָה עליהם יותר מכּן: כּי גדולה התמרמרותם על תּורה זו, המשפּיעה עליהם לאָנסם גם אַחרי פרשם ממנה.

לתקן את החוק, כּמעשה המחוקקים־המאַחים, אינם מספּיקים. כּי המחוקק־המאַחה, שלא בא לגרוע מן הקיים וראוי־להתקיים, והוא פּטור מהוצאַת כּח לבטלה, – בּן־חורין הוא להשתּמש בּכחותיו לבנין – היינו תּחית הישן והבראָתו; ואילו המחוקק־המנתּק מקדים ומוציא מיטב־כּחותיו בּשלילת הקיים, ועד שהוא מגיע לבנין כּבר תּש כּחו ונתדלדל, ואין לו שיור כּדי הדרוש לעבודת התּקון. המחוקקים־המאַחים שבים ומיסדים את התּורה; ולעומתם המנתּקים שבים ומחבּרים שלחן־ערוך, שבּעצם אינו אלא העתּקה של השלחן־ערוך הישן, המאוחר לתּורה. ולא עוד, אלא שהמהדורה החדשה נופלת בּערכּה מן הישנה, לפי שההגהות והתּקונים מעטים בּה, ותחתּיהם רבּו בה הטשטושים ושגיאות־הדפוס החדשות.

מחוקקים אלה, יותר משהם מחוקקים הנם נביאים־כּהנים, הבּורחים מן החוק – אל החוק. וכך אַתּה מוצא בּתנועה מסוג זה, שתּקופת מתּן־תּורה שלה אין גבולותיה מסוימים: ראשה נעוץ בּתקופת־התּסיסה של הנבואָה, הקודמת לה, וסופה נבלע בּתקופת־ההרגל של הכּהונה, הבּאָה אַחריה. נבואָה וכהונה מנשקות זו לזו, ובינה לבינה מתמעטת דמותה של התּורה.

אין צורך לבקש בּמרחקים דוגמה לתנועה מנתקת, כּזו המתוארת, והעובר עליה. הנצרות מיסודו של שאול התּרסי תּוכיח, זה שהסיתה את הנבואָה בּתּורה וכנגד זה שדכה אותה אל הכּהונה. בּראשונה הוכיחה בּרוח הנבואָה: “כּי לא שומעי התּורה צדיקים לפני אלהים, כּי אם שומרי התּורה – הם יצדקו”. בּאמצע נלחמה בּרוח השלילה: “כּי לא ידעתּי את החטא, בּלתּי אם על־ידי התּורה”; “יען כּי התּורה מביאָה חמה”, ו“באין תּורה אין עברה”. ולסוף קבעה הלכות בּרוח הכּהונה – כהלכת גלוי־הראש בּשעת תּפלה, שהוא שבח לגבר וגנאי לאשה; אלא שכּדי לצאת ידי חובת מחשבה, תּבּלה את הלכותיה בּפלפּולים תּיאולוגיים רחוקים ודחוקים.


 

ג.    🔗

מימות קדם היתה ניכּרת בּיהדות שאיפה, לאַחד נבואָה ותורה; ולא לחנם חשבה את מחוקקה לאבי־נביאיה: סמל הוא לה לברית־השלום, הכּרותה בּין הנבואָה והתּורה לדורי־דורות. בּפי מחוקקה הראשון היא שמה דברי־עדות על אמתּות הנבואָה: “נביא אָקים להם מקרב אחיהם, כּמוך, ונתתּי דברי בּפיו”; ולאַחרון־נביאיה היא מיחסה דברי־אַזהרה על קדושת התּורה: “זכרו תּורת משה עבדי”. ספרי־תורה וקבצי־נבואָה כּרוכים בּכרך אחד של כּתבי־קודש; ופסוקי־תוכחה משולבים בּפרקי־חוקים, והם ממלאים ומשלימים אלה את אלה. היו דורות ויחידים שדקדקו יותר בּמצוות התּורה, וכנגדם היו אחרים שהתלהבו ביותר מחזונות הנביאים; אַך כּאלה כּן אלה החזיקו בּשני הקצוות כּאחד: הנוטים אחרי הנביאים לא התכחשו מעולם לתּורה, והקוראים בתּורה “שנים מקרא ואחר תּרגום” היו מפטירים בּנביא.

וכל תּנועה דתית בּישראל שלא היתה יצאנית על־פּי שאיפותיה, ושבּעליה לא נתכּוונו להרוס את הגדר ולהניח את השדה הפקר, – לא יצאָה מכּלל זה, של השראַת שלום בּין הנבואָה והתּורה. היו אָמנם מקרים, שראשי תנועה צעירה השתּמשו בּמבטאים חריפים כּנגד התּורה – כּקבּלה והחסידות בּשעתן. אולם אלה היו פרי “דם־הנעורים” הרותח: ילדות היתה בּהן בּאותה שעה, וסגלו להן בּטויים אחדים משל הנצרות; אַך כּשנתישבה עליהן דעתּן, הכּירו בטעותן – ושבו בּ“תשובת המשקל”.

אָכן בּימינו אלה עדים אָנו לתנועה דתית בּמחננו, שכּבר עברו עליה כּמאָה שנה – ועדיין אי־אפשר לעמוד על אָפיה ולהכּיר את כּוון דרכּה: אם מטרתה היא לנפּול אל האויב, או להתבּצר מפּניו בּחומה חדשה. ותנועה זו היא תּנועת הריפורמה, שהיא ספק התבּוללות ספק תּקון־בּדת.

תּקופת־הנבואָה שלה כּבר עברה: היא סקלה מה שסקלה ועקרה מה שעקרה; ועכשיו הגיעה לתקופת מתּן־תּורה, שבּה עליה להראות את כּחה בּבנין ונטיעה. והנה היא נצבת, בּימי־נסיון אלה, על פּרשת־דרכים ותוהה: רועיה וחלוציה נפוצים בּשלשה שבילים שונים, ושאָר בּני המחנה נבוכים, מחוסר יכולת להבחין בּין שביל לשביל ובין רועה לרועה.

בּשביל התּיכון עומדים המשמרים שבּריפורמים; אלה שקיימו וקבּלו עליהם את התּקונים שתּקנו ראשונים, לפני שנים־שלשה דורות – ובהם הם מחזיקים, ומהם אינם זזים, ואינם פּותחים שער לשום תּקון חדש משנה־ערכים, ואינם מתּירים גם את הבּקורת של התּקונים שנתיישנו. קבועים הם בּמקומם, ושמחים בּחלקם הדל. אבותיהם נתּחו נתּוח עמוק בנשמת האומה, ועקרו משם את הלשון הלאומית ואת תּקות־התּחיה; והללו, בּני־בניהם, חונטים עכשיו את הגוף המנותּח, בּהאמינם כּי על־ידי־כך יתקיים החנוט לעולמי־עד. – אם תּשאר הריפורמה בּמצב זה, של המסתּפּקים בּמועט, אין סכּנה שמא תצא מן הכּלל; אבל יש לשער, שתּהפך בּקרב הימים לשכבה חדשה של אורתּודוכּסיה – שכבה מצומצמת ומאובּנת כּראשונה, אַך עניה ודלה בּתוכן ובמעש.

בּשביל השמאלי מתרוצצים צעירים מלאי־חיים, המבקשים את המות – המות הלאומי. שאיפתם – בּריחה, מגמתם – טמיעה, ופסוקם – “מחני נא”. מבקשים הם למחוק כּל סימן וזכר למקורם – לרבּות השם יהודים. את מערומי־נפשם הם אומרים לכסות בטלאי־טלאים של נצרות, שהסכּימו – בּינם לבין עצמם – לקבּלה על־תּנאי, כּדויד פרידלנדר בּשעתו: על־מנת שיתּנו להם בּעלי־בריתם החדשים “אַבטונומיה” דתית, להיות מאמינים וכופרים כּאחד. בּין אלה הרועים ישנם הדורשים בּפירוש, כּי מצוה לקרב את ה“קץ”; יש אחרים המדבּרים רק בּרמזים; ויש מהם ההולכים ומוליכים אל התּהום בּלי הכּרה ברורה, אַך מזלם חוזה את מחוז־חפצם. והצד־השוה שבּהם הוא – יצר־הרע של עבודה־זרה. – אם תּטה הריפורמה אחרי מדריכיה אלה, שואפי־החדלון, סופה להקרע לגמרי מעל גוף האומה ורוחה, ולצאת מן הכּלל. וכפי שמחוץ למחנה ישראל אין לעולם צורך בּריפורמה זו ובחידושיה שאינם חדשים, ולהתקיים בּפני־עצמה לא תוכל, מאין לה שום מקורות־יניקה, ־ סופה שתבּלע בּנצרות, אחותה הבּכירה והמוצלחת ממנה, ולא יודע כּי באָה אל קרבּה – מאַחר שאין לה משלה ולא כלום.

ובשביל הימני מהלכים יחידי הסגולה שבּהם – צעירים אַף הם – המרגישים בּריקניות־הנפש, שהשאירה אַחריה נבואָה ללא־תורה, ומבקשים לה תּרופה; אבל יודעים הם, כּי בּאבנים לא ימלא חלל־לב. מחזרים הם אחרי היין המשומר, אַך לקדש על יין שהחמיץ לא יאבו. אין בּיכלתּם, ולא ברצונם, לשוב אל אמירת “בּמה מדליקין” שהוציאו מסדור־התּפלה; אבל מתחבּטים הם בּשאלת “בּמה מדליקין” שבּספר־החיים: בּמה ואיך מדליקים את הלבבות, שכּבה או עומם בּהם הניצוץ היהודי? תּשובה מספּיקה לשאלה זו הקשה עוד טרם מצאו; אולם עמלים הם בּה בּאמונה, והבּא לטהר – מסייעים לו. – אם תבּחר הריפורמה בּדרך זו, האבלה לפי שעה: אם תּפשפּש בּמעשיה ותראה את נגעי־עצמה; אם תּתפּוס בּמרובּה הלאומי, ותפתּח שער לרעיון־התּחיה, העומד אַחר כּתלה; ואם תּעסוק לשמו בּטפּוח הרגש הדתי, ההולך ומתנוון בּעמנו תּוך כּלל חיי־הרוח שלנו; – אם כּל אלה תּעשה, עתידה הריפורמה להעשות כּח מרכּיב ומחיה בּישראל־סבא המתנער מעפרו – כּח מחדש מבּפנים ומשמר כּלפּי חוץ.


דייטון, טבת תרפ"ב.

נדפּס ב“התקופה” ספר כ"א (תשרי־כסלו, תרפ"ד).

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 53838 יצירות מאת 3280 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22203 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!