סינתיה    🔗

אהבתו לסינתיה פוחתת מיו ליום. פעם, היה מוכן למענה לייבש את האוקיאנוס. כיום אם תדרוש ממנו הוא לא מסוגל אפילו לחצות את הרחוב.

 

ז’וספין    🔗

כל הווייתה מתרכזת עתה בענן לבן. בונאפארטה, בסנט־הלנה הכריז, שהחלק היפה ביותר בגופה היה הערווה.

קשה לה לקיסרית לגור ברובע הפועלים, (ביחוד אם מסרבים להירשם למפלגה הקומוניסטית) אילו יכלה, תוך שניות היתה מפליגה לה לבראזיל.

עלינו לרקוד “סמבה” כל החיים, או להתפלל לאפרודיטה השוחה עמוק בים.

לפרנסתה מלמדת ז’וספין ילדים אוטיסטים ציור.

כדי להינפש נוסעת היא פעמיים בשנה לספרד.

אני אוהבת לשבת, מתוודה היפהפיה בבית מרזח, לשתות כמו גבר ואם מתחשק לי לקום ולרקוד פלאמנקו. כשהצוענים מנגנים, הרגליים שלי – אש.

עלינו לשאוף להשׂיג אך ורק את המופלא, לוחשת ז’וספין לאהובה הצעיר ממנה בעשרים שנה. פעם, דע לך, גם אלוהים חשק בי.

 

סאפפו    🔗

פגשנו את קאטוּלוס ב“טברנה”. הוא הזמין אותנו לשתייה הגונה.

שתו, ציווה עלינו בצהלה, שתו את הסאנגריה שהצבע שלה דומה לדמו של המינוטאור ששחטתי אתמול בזירה.

אנחנו שותים לכבודו של אפולון וקאטוּלוּס מביט עלינו בחיבה, לבו נדיב, רוחו אופטימית. חבל (אומר הוא) כן, חבל שאינני יכול להשקות אתכם אמברוזיה ונקטאר, אך זאוס אסר זאת עלי. אני עורך היום חגיגה מיוחדת במינה, הצלחתי ללכוד אותה.

– את מי? שאלנו.

– את סאפפו, ליד סיציליה, כשרצתה לקפוץ מצוק סלע לתהום ולעלטה, פרשׂתי ידי והפכתי לנשר, הצלחתי ללכוד אותה באוויר לפני שתעלם בין הגלים הגבוהים ועפתי עמה עד ליבשת האטלאנטיס.

– מה עשׂית עמה קאטולוס, משורר רומי מושחת.

– יצקתי את גופה בברונזה ולפתע הפכו עיניה זהב.

 

תיאודורה    🔗

עובדת כמלצרית בפיאצה דל פופולו בעיר ראוונה. לפנים היתה מלכת ביצאנץ. המומחה לפסיפאס ברונו מנוני מרבנה־גודו, פיתה אותה לפני חמישים שנה.

מי זוכר עוד את מוסוליני ואת נאומיו הלוהטים ליד הקוליסיאום.

כל יום ראשון נוסעת תיאודורה לרימיני דרך גאריבאלדי. ממש פלא, היא לא הזדקנה, שׂערותיה שחורות, עיניה ירוקות ושדיה, שני מגדלים חצופים המסוגלים לגרום גם תרח זקן כמוני, ליד המזח, ממתינה בדומיה לאניית מיפרשׂים תורכית, המביאה לד דרישת שלום מנתיניה. שוכחת היא תיאודורה, ששחטה אותם באיצטדיון בשעה שהבטיחה להם לאות פיוס, את ההצעה הגדולה ביותר שנוצרה אי פעם.

בלילות בדולח חולמת תיאודורה ששבה לקרקס. מהלכת על חבל, מקפצת על הטראפז המעיף אותה לגובה רב. ההמונים מריעים לה וגברים עזי־נפש

עושׂים לה אהבה.

ביום, ממשיכה המלכה לשעבר להגיש קאמפארי לתושבי ראוונה ולתיירים הבאים מכל קצווי העולם לראות את הפסיפס המתאר את הכתרתה, אין לה חשבון בנק ואת חסכונותיה תורמת בסתר ובשקדנות, לבריגדות האדומות.

 

כרמן    🔗

את כרמן פגשתי באחרונה כשהלכתי עמה לראות את הסרט “בצהרי היום”. אהבתי אותה מאוד. למרות טיבעה הבוגדני נמשכתי אליה עד כדי טירוף. פעם שכבתי עמה 24 שעות רצופות. יום אחד נעלמה כרמן מחיי ולא שמעתי ממנה עוד. מישהו סיפר לי שעזבה את הארץ.

לפני שבוע קיבלתי הזמנה לטוס לווינה. היה זה כמעט מכתב רשמי:

אהובי לשעבר, אני נמצאת לשבוע ימים בווינה, הייתי מאוד רוצה לראותך. אני שולחת לך כרטיס טיסה וגם הזמנתי לך חדר במלון, אני מקווה שתוכל להתפנות מהתחייבויותיך ולעשות חסד עמי. אנא אני מצפה לך מחרתיים בארבע אחר הצהריים בקפה “לה בוהם” הסמוך לפראטר. אני מקווה שתוכל לזהות אותי בקלות לא השתניתי

– ואתה? שלך כרמן."

כעבור יומיים מצאתי את עצמי בווינה. משׂדה־התעופה לקחתי מונית שהביאה אותי ישר לבית־הקפה “לה בוהם”. נכנסתי פנימה ועד מהרה גיליתי את כרמן. אכן, לא השתנתה, היתה יפה מתמיד, מושכת ומגרה, היא לבשה שמלה מהודרת ואמרתי בלבי שהאשה הזאת חיה על רמה גבוהה.

– נכון, ענתה, אני נשׂואה למולטימיליונר אמריקאי ועוד מעט אני חייבת לנסוע חזרה.

– מה פשר הבדיחה הזאת, הזדעקתי, מדוע קראת לי לבוא לווינה.

– כדי להיווכח שוב ושוב עד כמה צדקתי כשסירבתי לברוח אתך לאי־הוודאות.

רציתי לסתור¹ לה וכבר הרמתי את ידי כשקול מוכר לי מילדות קרא בשמי. הסתובבתי ולתדהמתי ראיתי את דודי ליאון שנעלם לפני שלושים שנה בקרבות סטאלינגרד. הוא לבש מדי הצבא האדום וענד על חזהו מדליות רבות. הרוסי התם הזה (שהיה נשׂוי פעם לאחות אמי) ניגש אלי בריצה והצמיד אותי לחזהו כאילו שבתי להיות ילד.

– הצל אותי ילדי היקר, התחנן, הצל אותי! המשטרה הצבאית בעיקבותי ואני לא רוצה לשוב לרוסיה. עלי למצוא באופן דחוף את אשתי האהובה.

– אבל דוד ליאון, היא מתה לפני שנים רבות, הייתי בלוויה

– אין דבר, צחק דודי, אמצא אותה אפילו מתחת לאדמה.

הוא לא סיים את המשפט, כשכולנו הבחנו כיצד נפער בור עמוק באמצע הקפה ודודי ממהר להיעלם דרכו.

הלכתי לבית־המלון שכרמן הבוגדנית דאגה לשלם בעבורי. מצידי, הייתי שב לארץ בו ביום אך הטיסה הראשונה היתה רק למחרת. נכנסתי לחדרי ולהפתעתי הגמורה ראיתי שעל מיטתי שוכב לו גבר כבן שלשׁים גונח מכאבים ונוטה למות.

צעקתי לעברו:

– מה אתה עושׂה בחדרי, טעית, בחדר, טעית בכתובת, כאן לא בית־חולים, טעית אדוני.

– לא טעיתי, ענה הגוסס, זה בדיוק החדר, זו בדיוק המיטה שעליה התכוונתי למות, רציתי לראות אותך לפני שאלך לי, לפני שהנהר התת־קרקעי יוביל אותי לצד השני. אני נותן לך את זכויות האופירה שלי, אני ממנה אותך ליורשי.

– אני לא אוהב אופירות, מלמלתי.

– מה איכפת לי, (הוא דיבר בקושי רב, תוך הרהורים וניכר היה שעוד מעט יחדל לחיות) אני מת מצער… במקום להריע לי הקהל שרק… ההצלחה היתה כל־כך חשובה לי… היא לא באה… כל־כך קיוויתי…. קפצתי מגג הבנין… זו שטות למות מבלי שהגשמתי את עצמי, אך אני מודע לחשיבות האופירה שלי… החבטה היתה עזה… אל תלך בדרכי… שברתי את עמוד השדרה… אנא… עזור לי למות… הזכויות הן שלך… יום אחד תהיה מיליונר… מישהו חייב ליהנות מהיצירה הזאת ודע לך היא ניצחית.

הוא מת. נפחד כולי, ברחתי מבית־המלון לא לפני שלקחתי את התווים שהשאיר הגוסס למעני. נסעתי ישר לשׂדה־התעופה כדי לבלות את הלילה במקום עד לזמן טיסתי. שכבתי על ספסל ונרדמתי וכשפקחתי את עיני מצאתי את עצמי בקאטמאנדו.