מוסקבה – תת הכרתית    🔗

לפני שבועיים נסעתי למוסקבה. הגעתי לכאן בטיסה ישירה מציריך. בכיסי המון רובאלים מן התקופה שלפני המהפיכה. השנה היא 1925, עשׂר שנים לפני שנולדתי. נשלחתי על־ידי אירגון סודי לבקר את החבר סטאלין. פחדתי, כי ידעתי שהעריץ הזה לא עושה חשבון עם אף אחד ומסוגל לחסל בני אדם כאילו היו מקקים. האמת היא שאין בי הנשמה של אראטוס משמיד הטיראנים. ליתר דיוק אני מוג־לב. למרות השמירה הכבדה מסביב חומות הקרמלין הצלחתי להערים על המשמרות וחדרתי לבניין. הלכתי בפרוזדורים הארוכים ולהפתעתי איש לא עצר אותי כי לבשתי חליפה אנגלית, אותה קניתי יום קודם לכן בחנות יקרה מאוד בשוויץ. נראיתי גנדרן ממש, כמו אבי, ועל ראשי חבשתי בורסלינו אמיתי. הגעתי למשרדו של החבר סטאלין. דפקתי בדלת והעריץ בכבוד ובעצמו הכניס אותי ללשכתו. היה זה חדר מרווח וסטאלין התיישב בכיסא כבד, שניצב מאחורי שולחן עבודה פשוט ומלא ניירות. הוא הביט בו בעיניו הקרות, הזמין אותי לשבת מולו והתחלנו לשׂוחח על מהות טיבעו של האמן. תוך כדי שיחה הגעתי למסקנה שלסטאלין הבנה מוחלטת בנושא. לאחר זמן מה הבחנתי שהשׂיחה עימו הסתיימה ועלי ללכת, אך בטרם אקום ממושבי נכנס למשׂרד מזכירו האישי והתחיל לדון עימו בכמה עניינים מסובכים הקושרים בביטחון הסובייט העליון. אם אינני טועה הם דנו בצורך המיידי להרחיק כמה אישים אשר גילו לאחרונה פעילות אנטי־מהפכנית. המזכיר הקריא לסטאלין שמות והרודן אישר בלא נידי עפעף את הוצאתם להורג. לאחר שהמזכיר יצא מהחדר, קמתי וסטאלין הושיט לי את ידו בלי לומר מילה. הבטתי בעיניו למרות הרעד שאחז את גופי, פחדתי שיקרא למזכיר ויוסיף את שמי לרשימת המחוסלים. מצד שני היה לי הרושם שהוא חושש שלמא אגלה את צפונות ליבו. לפתע אמרתי לו שאני מבין אותו. סטאלין הופתע ושאל כיצד? אני איש תיאטרון, המשכתי, ועל הבמה לפעמים השתיקה היא הרבה יותר משמעותית מהדיבור רק בהפסקות בין מילה למילה, חש הצופה באופן תת־הכרתי את התזוזות שמתחת לשטח. בסוף הוא שיחרר את ידי ונתן לי לצאת, כנראה שקביעה זאת הצילה את חיי. מאוחר יותר טיילתי לי ברחוב מוסקבאי. איש לא עקב אחרי למרות שהעוברים והשבים הביטו בסקרנות מזרחית על בגדי המערביים. הם ידעו שאני זר, למרות שפעם השתייכתי אליהם. אגב, אינני מסוגל להיזכר באיזו שפה שוחחתי עם סטאלין. תוך כדי הליכה בשׂדרה רחבה, הגעתי לפני חלון ראווה, שדרכו ראיתי כיכר אחת, ובה, על עמוד תליה התנדנד גופו של יאגודה, שזה עתה הוצא להורג בפקודתו של הרודן. הבחנתי בכמה אזרחים סובייטים שהביטו כמוני על הנעשה מעבר לחלון הראווה, איש אחד אמר בצער ובזעם: סטאלין עשה את זה! ואדם אחד התחיל לצעוק כנגדו: טוב מאוד! סטאלין יודע מה שהוא עושה! יאגודה היה נבל! אויב העם והמהפכה! יש לחסל את כל הבוגדים ואת כל אלה המנסים להרוס את המהפכה הבולשביקית. ומה דעתך אתה אדוני, פנה אלי האיש אשר הצדיק את ההוצאה להורג. שתקתי, בליבי סברתי אחרת אבל החרשתי, ידעתי שאני נמצא במוסקבה ואסור לי לומר את דעתי הגלוייה, אחרת אלך בדרכו של יאגודה למרות שאני זר הלובש חליפה אנגלית יקרה ועל ראשי כובע בורסלינו שקניתי באיטליה.

 

שיבה אימפרסיוניסטית    🔗

אני מסתובב באולם ההמתנה בשׂדה־התעופה של בוקארשׂט, אוטופן, ממתין למטוס שיקח אותי הביתה. זמן קצר לפני כן, בטרם אעבור את השער, או יותר נכון, את הבדיקה הסופית, נשאלתי על־ידי איש ביטחון אשר בדק את המזוודה שלי בקפדנות: “פילמים? האם צילמת אדוני?”

לא חביבי, המצלמה שלי ריקה, אף הפילמים שאתה מבקש הם בראשי ואזכור כל פרט ופרט עד יום מותי.

לפני שאני נכנס לביקורת הגופנית, בתא סגור עם אחד שיסחוב ממני את המצית כמו שפעם לקחו מאיתנו חפצים בנמל קונסטנצה, נערה מהמיליציה, יפה ומושכת, פונה אלי בסלנג בוקארשטאי: “הי, חביבי למה אתה עוזב אותנו? קח אותנו איתך!”

איך, חביבתי? איך? אין לי זכוכית מגדלת לחפשׂ את שמך בספר הטלפונים שלכם. מלבד זאת משקלה של השפופרת למעלה מקילו, ובדואר המרכזי התשובה היא קצרה וחשדנית.

חבל שלא קניתי סיגריות סיניות “דאבל הורס” משאנחאי ולא מפורמוזה. אבל שתיתי רק וודקה “ויבורונה” ולא “הוואנה קלאב”, כשעברתי בשתיים בלילה ליד בית־הקברות בלו והנהג החביב אמר לי, ששם קבור אמינסקו… הוא אמינסקו רק אתה קראת לי לכאן, אפילו המוכרת בחנות הספרים הציעה לי אותך בלי שביקשתי זאת ממנה.

כאן, באולם ההמתנה הגדול כשאני מאחורי שער הברזל הכול שקט. ממתינים בדומייה, ממעטים לדבר. שלווה כפויה. ילד ישראלי שחרחר משתולל וצועק בעברית. משגיחה אחת ניגשת אליו ואומרת לו בתקיפות לשתוק. הילד לא מבין רומנית, הוא בטראנזיט, ברלין, ויא בוקרשט, כיוון סופי תל־אביב. הילד משתתק. כאן לא מערב, ילד, ילד נגעת בתוכנית־החומש.

אנשי ביטחון מסתובבים בחשיבות סודית מאזינים למכשירי קשר.

אני מביט מולי, רואה מטוסים ממריאים, חלון הזכוכית, ענקי, עבה מאוד. מענין אם לצורך בנייתו השתמשו בידע סובייטי או אמריקאי. לפתע מתרוצצים אנשים בעצבנות, חיילים ניצבים במשטח שלפני, חמושים היטב. כמה פועלים מביאים שטיח. לשׂדה־התעופה פולשות מכוניות שחורות וקטנות, כנראה מתוצרת מקומית, “דאצ’יה”, פמליה של אנשים חשובים, מגיחה מלמטה, והם ניצבים בשורה אופקית, מטוס נוחת ומתקרב היטב. הם מתנשקים עם אלה הממתינים להם. צלם טלוויזיה מנציח את המעמד.

מישהו מסביר לי, כמובן בלחש, שזהו שׂר החוץ הרומני שחזר מסוריה, ושם, אתה רואה, מוסיף האיש ומצביע על אדם נמוך בעל שׂער שיבה ולידו אשה לבושה בטעם, זה נשׂיא רומניה ניקולאי צ’אושסקו. המעמד החגיגי מהיר מאוד, האנשים החשובים נכנסים למכוניות ונעלמים, הפמליה היותר חשובה נכנסת פנימה ועוברת לידנו ממש, אני נזכר בפרצופו של לי אוסוואלד. הכל מהיר כאן. כאילו היתה זאת קבורה יהודית בחולון. שׂר החוץ של רומניה חזר מסוריה, ואני, יהודי יליד רומניה, חוזר לארץ־ישראל.

דרך הרמקול מודיעים לנו שעל הנוסעים לתל־אביב לגשת לשער מספר אחד. עולים למטוס. אנשים נחפזים. ממהרים להיפרד מאדמת רומניה. לי יש זמן במשך שבועיים למדתי להיות פילוסוף. אם הרומנים ממתינים בתור בלב בוקארשט, מדוע שלא אמתין גם אני כאן בצאתי מעיר הולדתי.

ממריאים. אני נמצא בסוף המטוס ויש המון מקומות. אני מתמקם ליד החלון לראות, אולי בפעם האחרונה, את הנופים המוכרים לי וגם את הדנובה. דיילים רומנים יושבים מאחורי וקוראים עיתונים. מעניין מה הם מסוגלים לקרוא שם? ואילו הדיילות מגישות את הארוחה. בינתיים פותחים הגברים בשיחה אני מאזין.

“כן, תאר לעצמך, היו לי שלושה אסים, והנבל ההוא נכנס לי עם הקארה, ומה יכולתי לעשׂות, שילמתי.”

“ואני אומר לך, שדינאמו בוקארשט תדפוק את ההונגרים.”

אני מסתכל למטה. בקרוב נגיע לאיסטנבול מעל מיצרי הבוספורוס.

אותה נסיעה, בהבדל של 26 שנה. אז הפלגתי וכעת אני טס. אז בן 16. עולים חדשים, מבולבלים, מפליגים ליעד לא ידוע, לשמים בהירים, למדינה צעירה, בליבנו תקווה אדירה וכמיהה כמעט חולנית לחופש.

היכן אותה נערה יפהפיה שיצאה מדעתה. אולי היא ממשיכה לרקוד פוקסטרוט עם המלחים הרומנים הנותנים לה לעשן סיגריות “צ’סטרפילד”.

26 שנה.

חיים שלמים.

רחוב ילדותי זורם בתוך נפשי באיטיות מפליאה. כעת אני רגוע.

במטוס הזמן כנצח הענן זז ואתה עומד במקום אחד.

עוברים מעל אנאטוליה, משטחים אינסופיים לא מיושבים. התורכים, כמו הרוסים לא בנו דבר. היכן שכף רגלם דרכה לא צמח אפילו

עשׂב.

בבוקארשׂט רציתי כל־כך לשמוע מוסיקה צוענית, להרגיש בבית, לחזור לרחם, להיות אני. המחשבות זורמות במוחי ואיני יכול לעצור בעדן, כאילו הייתי נחש שבלע דינוזאור. בני ביתי יצאו בוודאי מהבית וכעת הם נוסעים ללוד.

עדיין מעל אנאטוליה. אגמים כחולים ושלג. מדוע המטוס הזה פונה לכיוון סוריה? עליו לטוס ימינה, לכיוון תל־אביב. אין לי חשק לנחות בדמשׂק, בבוקארשׂט מילא, אני כמו רומני, אבל בסוריה עלולים לתלות אותי.

אני נזכר במשוררת אחת, יהודיה רומניה, שלא מזמן ביקרה בארץ וביקשתי להיפגש עמה. הסתובבתי איתה במוזיאון תל־אביב. כשהייתי בבוקארשׂט אפילו לא טרחתי להרים אליה טלפון, מה לי ולחברי המפלגה העמלה, אני בעד המשוררים העמלים למען עצמם, מה לי ולה.

חזרתי רק לראות את הבית. עמדתי ממולו ולא העזתי להיכנס פנימה. הכל נשאר אותו דבר, והנה עץ התות ששתלתי במו ידי. ענפיו נוגעים בחלון של חדר־השינה.

ראיתי את המעמד הזה כבר בגיל 15, כשחלמתי על שיבתי הנוכחית. אני נשבע.

לא טוב לחזור לילדות, אומר לי פאבל. אז מה אני אשם שאתם הפכתם לנשמות מתות.

השכנים מצלמים אותי, זוכרים אותי כילד.

“באת אלינו ביום קדוש, יום ארבעים הקדושים.”

“אתה יודע שעשית לג’טה סימן בעין.”

ואני נפלתי מלוא קומתי בפאריס וקיבלתי אותו סימן.

וג’טה הלכה לה, בלעה המון כדורים, הביאו אותה לבית־החולים גוססת ושם נפחה את נשמתה. הכל מתערבב במוחי כמו קליידוסקופ מטורף. שותה לי וויסקי ואינני מצליח להשתכר. הדיילים הרומנים לא מגישים קרח; אז מדוע אתם רוצים דולארים אם אינכם יכולים לשרת קפיטליסט אביון כמוני? אני נאלץ לשתות ישר מהבקבוק, כמו איכר, העיקר להיות מטושטש. כך הגעתי גם לבוקארשט, נסעתי בטקסי עד הרחוב שלי וכשירדתי צעק אלי ילד:

“הי, מה אתה מחפש?”

את הילדות שלי.

הקרקס הסכיזופרני משתולל בנשמתי.

מתא־הטייס מודיעם לנו, שאנחנו מעל הקפריסין, בכל־זאת לא טסים לסוריה.

אני רואה את עצמי כמה ימים לאחור יושב במסעדה ומשׂוחח עם זוג נחמד, צייר ופסלת.

“העיקר,” אומר לי הבחור הרומני הזה, “לא להישבר, להיות חזק”.

אני שולט בפחדי. איש לא יצליח למנוע בעדי מלתת לאנושות מה שיש בתוכי. אסור להיות חלש. עשׂה את המעשׂים הנכונים בעיניך וקח על עצמך את האחריות.

בעומק המסעדה קבוצה של רוסים, נשים וגברים שותים וודקה ושרים, מוחאים כפיים כאילו היו בקיבוץ. מדי פעם קם מישהו ביניהם ונואם. הנערה היפה ממולי חשה בחילה, ואני אומר להם:

“אתם רואים, זאת הסיבה שעזבתי אתכם בגיל שש־עשׂרה”.

אלוהים כמה שזה שטחי. אבל יש בסיפור של קונטה קינטה המון מן האמת.

בקרוב ננחת בלוד, נכנסים לשכבה עבה של עננים. הטמפרטורה 16 מעלות מעל לאפס.

הנה יפו! הנה החוף!

טיסה קצרה של שעתיים־וחצי על פני 26 שנה.

אני יוצא החוצה, אשתי מחכה, ילדי, ולפתע אני מתחיל לבכות, אני לא יכול לעצור בעד דמעותי, אני בוכה כמו תינוק. לא, לא על זה ששבתי הביתה, אלא על שעזבתי מאחורי, ילדות, נעורים מוקדים, חלומות צבעוניים וארץ אנוסה.

 

מקום בלתי סביר    🔗

המגמה חייבת להיות תת־הכרתית, עליך לנסוע ברכב המסוגל להתגבר על מהירות האור מבלי שיתפורר ויהפך לאבק קוסמי.

לדוגמא:

לפני כמה ימים נסעתי לשמים. לא הייתי מת. הגעת למקום משכנו של אלוהים. יכולתי לראות את משׂרדו דרך הפרוזדור. היה שם חדר גדול, ספריה ושולחן ועליו גולגולת אנושית ליד מחברת פתוחה. החדר היה נקי ומסודר אך אלוהים נעלם. בפתח המסדרון עמד שוער, ששמר על הפתח ולא נתן לי להיכנס לחדרו של אלוהים, למרות שבמקום לא היתה כל דלת והמשכן נראה לי פרוץ. אתה לא יכול להיכנס לכאן, הסביר לי השוער בתקיפות ובנימוס ובטוב לב, כיון שאלוהים ירד לכדור־הארץ ועובד שם, כפועל, כלומר הוא עמל בידיו ואין סיכוי שיחזור בקרוב. אלוהים כרגע פועל אלמוני. אז אין יותר אלוהים הרהרתי בעצבות. יש, ענה השוער, יש ממלא־מקום. אבל הוא בשם פנים ואופן איננו אלוהים להיפך.

נשארתי זמן מה והמשכתי לשׂוחח עם השוער. פירטי השׂיחה אינם זכורים לי. כרגע הכול נראה לי מעורפל. לפתע הופיע ממלא־המקום של אלוהים. היה זה איש חזק שעצם הופעתו הטילה סביבו אימה ומרות. ממלא־המקום הגיע בליווי קבוצת אנשים, כנראה שׂריו ואוהדיו. הוא לבש חליפה אלגאנטית ביותר ודמה להפליא לאיל הספנות היווני אונאסיס. השוער רץ, הכין שולחן, פרשׂ עליו מפה והביא מיני מעדנים כיאה לאנשים אמידים. עמדתי בצד. ממלא־המקום השגיח בי וקרא לי אליו. נגשתי בהיסוס. הוזמנתי לשבת, אך קודם לכן הושיט לי את ידו, לא בדיוק ידו אלא הזרת של ידו הימנית. בכל־אופן ידו נראתה לי חזקה ביותר והבחנתי שענד כמה טבעות יקרות. אחזתי בזרת כאילו היתה זו יד שלמה והבנתי שהוא משליט את מרותו עלי. ממלא־המקום שאל אותי מה דעתי עליו, עניתי ללא היסוס שהוא איש חזק ושהוא מפחיד אותי. נכון, ענה. אני שולט כאן. כששבתי להכרה, נאמר לי שהזרת מסמלת את האל מרקור הלא זה האל הממונה על הממון. ואם הוא גירש את אלוהים ממרומים אני שׂמח לפחות שהוא נמצא בתוכנו, ועובד בידיו כפועל אלמוני, מי יודע אולי יום אחד אצליח ואפגוש אותו.

 

תחייה    🔗

כמו כדור זהב זרח הירח

והמלך מיכאל לשולחנו את צבאותיו אירח;

לא במותכם ארצה, סרנים שלי,

להיפך, חיו! – זאת דרישתי.

שיר עם רומני

לראות את גן־הילדים שלך, אותו בנין ישן שבו בילית שנה אחת בטרם תוכנס למסגרת הנוקשה של החיים, זה כאילו לשוב למקום שממנו אין מוצא, או לרחוב שאסור לנסוע בו, או לגן נעול ביד הזמן, שמפתחו אבד תחת ערימות השלג הכבדות, ובאביב, כולם יודעים, המים המפשירים מסוגלים להמיס את הברזל.

בכלל, לשוב לעבר זה כאילו לבקש את המוות.

האמת היא, שלא יכולתי להתגבר על הדחף לנסוע ולבקר את מקום הולדתי. לפתע חשתי ריקנות איומה, כאילו הגעתי לסוף החיים, כאילו ויתרתי על המאבק עם החיים וניסיתי בכוח לרמוס בתוכי את המציאות הבלתי־נסבלת שבה אני חי, נאבק ומנסה לבטא את עצמי. לשוב לשם – כאילו הגשמתי את הבלתי־אפשרי, כאילו נכנסתי כדניאל לגוב האריות ויצאתי שלם, כאילו הייתי אורפיאוס, היורד לשאול למען אוורידיקה, הרקולס, היורד לשאול וחוזר מנצח, אדיפוס, שמפענח את חידת הספינקס.

לא, אינני חי במאה ה־19. לא הייתי במצרים, לא ראיתי את הפירמידות, ועם זאת אינני תייר אוזבקי המבקר בבודפשׂט; זאת הבנתי כשהייתי לבדי בחדרי במלון הבוקרשטאי ולפתע מצאתי ברדיו מוסיקה ערבית. פתאום חשתי את הבית.

ואתה, מנוול… מה אתה מבין בהתעמלות סינית? או בצורך המיידי לאנוס תרבות עתיקה במלון מפואר ליד אגם לוגאנו?

צ’זארה פָאבֶזֶה כותב ביומנו האישי, שתמצית הספרות המודרנית היא החזרה לילדות, כלומר, לאותו גיל שבו אינך אמן אלא מכשיר ראדאר משוכלל, המסוגל לקלוט כל תנודה רגשית בראדיוס של עשרים־אלף קילומטר. פָאבֶזֶה התאבד בגיל 24 ואני לא יודע אם עלי לסמוך על דבריו. הוא היה בודד, אף כי ההצלחה החלה להאיר לו פנים. הוא היה מאוהב בשחקנית אמריקאית, סקסית, שברחה ממנו לעיר החלומות הוליווד.

בילדותי הייתי משוגע לסרטים אמריקאיים. הייתי זורו, גונגה דין, פאנצ’ו וילה; תקעתי את הדגל האמריקאי על גבעות איבו־ג’ימה וב־6 ביוני פלשתי מתוך ספינת־מלחמה לחופי נורמנדיה ושברתי את החומה האטלנטית. רקדתי סטפס עם ריטה הייוורת וצנחתי מעל לתעלת למאנש. הזכרתי זאת למריה מגדלנה, אם התאומים המשוגעים למסטיק ישראלי, ולבעלה המגיארי, בשתיים לפנות בוקר. זה היה יום קיץ. הלכנו, כל ילדי השכונה, לראות סרט שאת שמו אינני זוכר, כשחזרנו ירד עלינו מבול, נרטבנו עד לשד עצמותינו והיינו מאושרים. באותם הימים היה לי טבע מושחת, כיוון שנהגתי לשׂרוף עכבישים, וביחוד אלה שצלב שחור על גבם.

מריה רצתה להתחתן עם יהודי מכמה סיבות טובות. אל“ף – הם לא מרביצים לנשותיהם; בי”ת – מביאים את המשׂכורת הביתה. גימ“ל – לא משׁתכרים, דל”ת – הם יכולים לנסוע לחוץ־לארץ ולברוח. הם עדיפים על הצוענים; שום משטר לא יוכל להם. גם את הצוענים למדתי להעריץ. הם מסתובבים חופשיים מארץ מזרחית אחת לארץ מזרחית אחרת, בלילות אוחזים בתוך המגף שלהם סכין, ואפילו אנשי המיליציה חוששים להיכנס לשכונתם. הכבוד של הצועני הוא החובה שלו לראש־השבט; על חוקי המדינה פשוט מצפצפים.

כשהייתי ילד, אולי בן ארבע או חמש, בשעת דמדומים, ירדתי למטה לשחק, וצועניה ישבה לה בחצר. לפתע פנתה אלי ושאלה: ילד, אתה רוצה לראות את הכּוּס שלי? עניתי: כן, ומייד הרימה את השׂמלה והראתה לי את ערוותה. שנים חלמתי על השׂערות השחורות האלו שנחרתו במוחי.

אין להשׂיג בגוש המזרחי את התנ"ך או את הברית החדשה, אך אם תשׂים לב ותסתכל מסביבך תראה כיצד העוברים והשבים ליד הכנסיות הביזנטיניות מצטלבים בקדושה. את האלוהים שבתוך נפשם השלטון לא היה מסוגל לעקור.

כמה טוב לקוף בג’ונגל האפריקאי, מקפץ מעץ לעץ, אוכל את המאנגו ומאונן להגנתו העצמית. כמה טוב לחתול־הבר, הרץ לו ביערות סיביר, צד את טרפו ולא נכנע לחוקי האינקוויזיטור הגדול. ואתה, נוסע אלמוני, הטס לך בגובה של עשׂרה קילומטרים מעל אוקיאנוס הזמן, אתה עוד שואל מדוע איוב קילל את יום היוולדו?

פאבל ואני למדנו באותה גימנסיה. הוא למד שנה מעלי, אך מבוגר ממני בשנתיים. הידיד היחיד שהיה לי אם¹ פעם. היינו שׂוחים למרחקים ארוכים ורוכבים על אופניים עשׂרות קילומטרים. כשהצלחתי להשׂיג את מספר הטלפון שלו רעדתי מהתרגשות. נסעתי אליו בטרוליבוס הצפוף, ובחור צעיר אמר בלעג: “כך התחשלה הפלדה”. מצאתי אותו ליד הסופרמרקט והתחבקנו.

החורפים בגוש ההוא ארוכים, כמעט אינסופיים. בחוץ שלגים כבדים, ערימות ערימות, ואתה יושב לך בבית, ליד האח המחמם את הלב ואת הנשמה, וקורא בתאווה את הספר המתאר קרבות בין התורכים לממלכת ונציה. הנה, ליד פאמגוסטה, הסרן קורקורן שולף את חרבו ודוקר את עכוזיהם של היאנצ’רים.

למחרת, אחרי שנחתי, נסעתי שוב לרחוב שלי והלכתי לי ברגל עד הגימנסיה. אותה דרך, אותם בתים. היינו שלושה זאטוטים השבים יום יום מהכיתה שלנו, נעמדים מול חלון־ראווה, שבתוכו היתה מפה של “מדבר סהרה”. הייתי מתכנן רכבת החוצה את המדבר והייתי אומר לילדים, שאקח אותם לטוברוק ולמארוקו ואחר־כך לקאהיר.

הגעתי עד אותו רחוב שבו היתה גדר ועליה שושנים ושלט “אנא, הביטו עלינו, אל תשמידו אותנו”. פניתי באופן אינסטינקטיבי לבית אחד, ששם גר ידיד. שכנה מלמעלה, חשדנית, שאלה מייד: את מי אתה מחפשׂ? אמרתי את השם, והיא מיהרה לומר בגסות פתאומית: תחפשׂ את הידיד שלך במקום אחר.

היכן, לעזאזל, האוצרות של אטלאנטידה ומדוע לפתע נראה לי המוות כל־כך קרוב? הרי בילדותי גילי הנוכחי נראה לי משהו מרוחק ובלתי ניתן להשׂגה. דימיתי שאשאר באותו מצב לנצח. לא תיארתי לעצמי שאגדל, שאתבגר, שאסע למרחקים ארוכים. לא תיארתי לעצמי בשום פנים ואופן מה צפון בגורלי. לזמן אין כל מובן מלבד היותו חיה אכזרית הטורפת את חיינו. הנשים מבינות את הזמן. הן נעמדות מול הראי, סוקרות את קימטיהן בשׂנאה אכזרית וחולמות על ניתוחים פלאסטיים. לאסוף את העור מאחורי האוזן. להשמיד את השחור מסביב לעיניים. לצבוע את השׂערות ולא להשאיר זכר לשׂיבה.

כעבור כמה ימים שבתי עם פאבל לראות את הגימנסיה שלנו. לבד לא הייתי מעז להיכנס פנימה. עברנו דרך המסדרנות ועלינו עוד קומה ועוד קומה. הנה חדר המוסיקה… והמעבדה לכימיה… והספריה… והאודיטוריום. אני מסתכל לחצר הפנימית, אותו מגרש כדורסל, כאילו אני רואה ילד בן תשע הדומה לי להפליא משׂוחח עם כמה ילדים ואחר־כך רץ לשׂחק “חמור ארוך”, ופתאום נשמע הצלצול ועלינו למהר לכיתה ולקום לפני המורה, אחרת נסולק מבית־הספר לכמה ימים, או שנקבל בלתי־מספיק בהתנהגות. אני מסתכל בכיתות ורואה את הספסלים; אולי שמי עוד חרוט שם ואולי אמצא כמה פתקים שהייתי מכין בשקידה להעתקות. המורים, כמו רוחות רפאים, חולפים על־ידי. הם עומדים בשורה ארוכה ואני ניגש לכל אחד ולוחץ את ידו כדי להודות על החינוך המצויין שהקנו לי.

הנה המורה לציור, שתמיד היה שתוי וחלם להיות פעם ליאונרדו דה־וינצ’י, אך בינתיים נאלץ ללמד מטומטמים כמונו. אני לוחץ את ידו והוא אומר לי: שוב צבעת את סטאלין כמו זונה? אני ניגש הלאה, כאילו הייתי סאדאת בלוד, ולוחץ את ידו של המורה לטבע, זה השמן שהיינו מביאים לו חוברות פורנוגראפיות בזמן המבחנים בכתב והוא היה נותן לנו להעתיק.

והנה המורה לצרפתית, הפונה אלי בצורה קרירה: י… מסייה… תדקלם לי את ‘אבינו שבשמים’ בצרפתית: אוני מייד פותח בנאום בשׂפה צרפתית, לתדהמתו, ומתאר בשקדנות את השקפת עולמו של דידרו. והנה המורה לגיאוגראפיה, זה הראשון, מהכיתה הראשונה של הגימנסיה. והוא עומד זקוף, קצת שתוי, וצועק אלי כאילו שבתי להיות תלמיד: תעמוד ישר, שכחת שאתה צאצא הגזע הלטיני? אתה רומאי! והנה המורה להיסטוריה, וליקו הזקן. הוא מחייך אלי… הוא מלטף את ראשי ואומר לי: יפה מצידך… זאת הפתעה נעימה שלמדת בעל־פה את הנאום של קיקרו כנגד קטילינה… אני לוחץ את ידו בחום ועונה: אדוני המורה, אתה יודע, בעוד כמה ימים אני נוסע לפאלסטינה. והנה שאר המורים והמשגיחים והאחות והשומר, שהיה צובט את ראשינו אם היינו מאחרים.

פאבל ואני מגיעים לחדר המורים; בוא, נראה את אולם התיאטרון. נערה משגיחה על הדלת ולא נותנת לנו להיכנס למזכירות. יוצאת אשה, ואנו מסבירים לה שברצוננו לבקר באולם החגיגות והדלת נעולה. עליכם לבקש רשות ממנהל בית־הספר – אך הוא בישיבה. אין דבר, אני עונה, נפריע לו לרגע. נכנסים לחדרו ומסבירים לו, שהיינו תלמידי התיכון וברצוננו לבקר את אולם החגיגות. המנהל מבין מייד את רצוננו ונותן הוראה לעובדת אחת לפתוח לנו את האולם.

אנחנו לבדנו באולם הריק, שהוא תיאטרון אמיתי; עם במה, עם כסאות, עם מסך ועם יציע. פעם היו מביאים את כולנו לכאן ומכריחים אותנו לזעוק כנגד רצוננו שעות ארוכות: “סטאלין! סטאלין! סטאלין! סטאלין!”

פאבל עולה לבמה. אני נשאר בתוך האולם, צופה.

הנה, אומר פאבל, על הכסא הזה ישבה אמך וכאן ישבה אמי, האמהות הקדושות שלנו זכרונן לברכה; ואמך אומרת לאמי: מדוע פאבל מתמהמה, מדוע הוא לא מתחיל את ההצגה?

על הכתלים – תמונות של מורים ושל תלמידים מפורסמים, ביניהם כמה משוררים. גם הם למדו כאן, אני אומר לפאבל. גם אנחנו… לפתע הוא נאנח ואומר לאקונית: אנחנו דור שהוקרב.

כשאנו יוצאים לרחוב ומביטים בחזית הבניין היפיפה, אנו מבחינים בשלט האומר שכאן הגימנסיה ההומאנית. זה סילוף, אומר פאבל, מזמן אין כאן גימנסיה הומאנית. גימנסיה זו נהפכה לבית־ספר טכני.

בדרך חזרה לשיכונים, העוטפים כמו טבעת כבדה את עיר הולדתי. פעם בקעו מתוכה צלילים עליזים של נגנים צוענים וריח נפלא של גריל היה ממלא את הרחובות. אני שוקע בהזיה מתוקה ואני רואה לפתע את אמו של פאבל ואת אמי יושבות בגן מטופח ליד מפלי מים ומשוחחות ביניהן ביום שטוף שמש, כשציפורים ששבו עתה מארצות חמות חגות בשׂמחה מעל צמרות עצי השזיפים, האפרסקים והדובדבנים. החורף הארוך והנורא הסתיים, האוסטרוגוטים ברחו להם ללא שוב לירכתי הצפון, ואנחנו, הילדים, מבינים סוף־סוף את משמעות המלה “חופש”. אני רואה את רחובות העיר נקיים, ואלפי אנשים לבושים חגיגית וצבעונית ממלאים את הכיכרות ואת השדרות הרחבות. הם הולכים ללא פחד כשראשם מורם ובליבם שירה חדשה ונהדרת. אנחנו רצים לנהר, קופצים עירומים למים הקרים ושׂוחים במשׂחה עד הגשר, שמעליו עוברות רכבות עם נוסעים השבים לאדמתם, כיוון שהחיים ניצחו את המוות. החושך ברח מזרחה ולא ישוב עוד לעולם. בני־אדם נוגעים זה בזה ולוחשים מתוך התרוממות הנפש: קדוש! קדוש! קדוש! קדוש היום הזה! קדוש היום הזה שזכינו לראות את התחייה.