

השד המתהולל 🔗
שד אחד ממעוז־אביב נסע לקרית־יובל בירושלים ופיתה נערה מנוסה הגרה שם. לאחר ליל אהבים, נכנס השד לקיר ונעלם. כשהנערה קמה משנתה גילתה לתדהמתה על הרצפה חמישה טווסים שחוטים ולידם שלולית דם. הנערה הביטה זמן־מה על הטווסים, אחר־כך התכופפה, טבלה את אצבעותיה הענוגות בדם ומיהרה לצייר ליצן. הליצן מעשׂה ידיה, קם מייד לתחיה, השתחווה כאילו היה על הבמה והציג לפניה פנטומימאי. הפנטומימאי מאופר בלבן יצא מן הארון ובכוח הבעתו תיאר לה בתנועות גוף וידיים אלוף צה"לי. האלוף קפץ מהתקרה, על חזהו תקועות היו כנפי צנחן, הוא אץ למגירה וחטף בגסות את המחברת הפרטית של הנערה ומיהר לשרטט מפה – מכאן לא תהיה נסיגה.
השד מסאנטה קאטרינה 🔗
שד בן שד, כנראה ממוצא יוני־אורטודוכסי, הגר באורח קבע בסאנטה קאטרינה, בחדר הגולגולות בין הלסת של דמטריוס והרגל של פּאמפִיליוס, ברח לו משם ונעלם. ראש־המנזר סְטְראבוס, העורך ביקורת לילה וסופר בקפדנות את העצמות היבשות, נוכח להפתעתו שהשד ערק מן המחנה. ראש־המנזר מיהר לטפס עד לפסגה הסמוכה שם מתבודד הנזיק פּאנאיט ליד הצלב למעלה משנה. הנזיר שקוע היה אותה עת בהזיה, רואה היה בעיני רוחו בלי מריחואנה את חנה ואת שבעה ילדיה מובלים לשחיטה. בשמוע פנאיט את הבשורה המרה יעץ לסטראבוס להתקשר לאי לסבוס, שם מתגורר כעת הכומר ניקולאידיס ראש המועצה. ניקולאידיס שתה אותה עת רצינה ואכל זיתים, הה כמה טובים החיים באיי יוון. הייתי מעדיף לזרוק את בגדי הכמורה, ליהפך לסאטיר לחיות לפני 2500 שנה. עוזרו של ניקולאידיס, סוקראטס, קרא בטלקס את הידיעה ומיהר למסור את פרטי המסר לאדונו. ראש־המועצה נבוך ומתוך הדי הרצינה פקד על סוקראטס להתקשר למוסקבה ישר לראש הכנסיה הפראבוסלבית, המטרופוליט יואן האיום. באותה שעה יואן האיום, המטרופוליט של מוסקבה, הוזמן לקרמלין לשמוע וידויו של גוסס אדום. הגוסס היה מתוודה לפני מותו כדרך האדומים בציטאטות מהקאפיטל. בקבלו את הידיעה עזב יואן האיום את הגוסס וטילפן ישר לוואתיקאן. מוכרח היה לשׂוחח על כך עם האפיפיור. הוד קדושתו קיבל את הידיעה מפיו של קארדינאל שחור בשעה שהתבודד בחדר הכחול שנבנה בזמן הרנסאנס. הה, היה מהרהר האפיפיור בליבו, כמה ידעו לחיות הכמרים של התחיה. הנה כאן לפניי התמונה של אלכסנדר השני, וכמה פעמים הממזר הזה שיגל את בתו לוּקרֶצְיָה? ואילו עינים יפות היו לרפאל ואיך גופי לא ירעד כשאני מתאר בדמיוני את ידיו היפות של ליאונרדו? לפתע פנה בזעם לקארדינאל השחור שהמתין בנימוס ובדומיה לתשובה: תגיד למטומטמים האלה שיצלצלו לישׂראלים, השטח כעת בריבונותם ועליהם לפתור את הבעיה. כעבור כמה שעות נתקבלה התשובה לסאנטה דרך הלוויין וראש־המנזר סטראבוס צילצל למושל שלנו היושב בשארם. המושל אותה עת היה פותר תשבץ ומצד שני היה מהרהר במניה שלו העובדת לבד בבורסה. בהתקבל הידיעה הקשה הוציא את אקדחו מהנרתיק וירה שלוש פעמים באויר, ובכך הכריז על מצב חירום ג' או כוננות עליונה במרחב דרום־סיני. מפקד שׂדה התעופה, הדרוויש רב־סרן עבדאללה מבני המיעוטים המשרתים בצה"ל, איש קפדן ואכזרי, העורך חמישים מיסדרים כל יום לפיקודיו, מיהר לצלצל לביקבאשי חטיב, סמל ראשון הגר באורח קבע מזה חמש שנים ליד בית־הספר לשׂדה. שהיאהוד חוקר הטבע בנה אותו שם בעזרתם של הבדווים העבדים, בני השבט ג’עבליה. חטיב היה יושב אותה עת ליד הדגל הציוני ומנגן בעוּד לחן ערבי מפרי עטו לכמה אורחים מתל־אביב שבאו לראות את סאנטה. בהתקבל השדר משׂדה־התעופה זרק חטיב את העוּד, לבש בגדי קרב, חבש את הקסדה והספיק לבדוק במהירות את המקלע. חה חה חה, צחק חטיב, אני מכיר את השד, הוא שמע בטרנזיסטור שהיאהוד מחזיר את הר משה לפרעה, והוא, הג’יני הזה, לא רוצה שיחזירו את סאנטה, אבל אני, חטיב, אתפוס אותו אפילו בזנב ואביא אותו לקבר. אני אראה לאשכנזים האלה מה כוחו של גשש דרוזי, למרות שכבר חמש שנים אני סמל ראשון. אנחנו האורחים מצטרפים לחטיב בחיפושׂיו. עלינו על הקומנדקר. הנסיעה תהיה קשה – והעיקר הוא לא ליפול על הרצפה. ראשית, אנו נוסעים לוואדי. חטיב מסביר לנו שכאן, היכן שתקוע מיבנה על גבעה קטנה, בנו יוצאי מצרים את עגל הזהב; אבל השד יותר מדי פיקח ולא ילך להסתתר שם, השטח ריק ורק אבנים מונוליטיות מחכות ליאהוד שיהפוך אותן לפסל. אנחנו ממשיכים הלאה. יש לי הרושם, אומר חטיב, שהשד ברח מתחת לשׂמלתה של פאטמה. ראיתי אתמול את עיניה לוהטות שלא כדרך הטבע, והיא נתנה לי לשתות כוס תה; אבל, אוי לבעלה אם אתפושׂ אותו עוד פעם מנסה להבריח נאפאס. אנחנו ממשיכים לנסוע בתוך הוואדי, מאחורי סלע צץ לנו מאהל. מתוכו יוצא זקן בדווי המעשן טבק מתוק מתוק; אבל אני האורח כאן מתבלבל בריח, עוד מעט אהיה מסטול, הראש שלי סחרחר ואני נזכר בטיסה שהביאה אותי לסאנטה. מלמעלה התחלתי להעריץ את ק.ק.ל. ואת מפעל הייעור של ארץ־ישראל. כעת אנחנו יורדים מהקומנדקר ומתקרבים לבדווי. זה הקוסם של המדבר, מסביר לנו חטיב, אולי הוא ידע לאן ברח השד של המנזר. אנחנו מתיישבים על הארץ, מגישים לנו קפה, הזקן מלטף בידו הימנית נחש חי ובידו השמאלית מראה לנו גוש מנחושת. אני יודע, אומר הזַקן, למה באתם אליי, אתם מחפשים את השד מסאנטה. בלי שעשה כל תנועה אני מבחין שגוש הנחושת נמצא עכשיו בידו הימנית ואילו הנחש בידו השמאלית, הגוף של הזקן מתחיל לרעוד, הוא כנראה נכנס לטראנס, עיניו עצומות והוא ממלמל משפטים לא־ברורים במצרית עתיקה לבסוף נרגע, פונה אלינו בחיוך ואומר שהשד ללא ספק ברח לג’עבל. אנחנו משאירים לקוסם קופסת סיגריות טיים וממשיכים הלאה. עולים לגובה של 2600 מטר, חולפים על פני הר סיני. שם למעלה מעל ההר הקדוש מסביר לנו חטיב, המתים היהודים של מלחמת יום־הכיפורים לומדים תורה, לא הייתי מתפלא לפגוש כאן דינוזאור. אנחנו נוסעים מהר מהר אחרת נפסיד את השקיעה. מוכרחים לראות כיצד השמש בורחת לאפריקה. למעלה קור אימים מתחת לאפס, מחלקים לנו דובונים. מישהו מדליק את הטלוויזיה ורואים מצרים. המילואימניק, עולה חדש מרוסיה, במקצועו מהנדס מכונות אוזבקיות, מסביר לחטיב שהוא מכיר רק שדים סיביריים ועד כמה שידוע לו לא קיים במדבר סיני שאמאן רספוטיני לפנות אליו. חטיב מסתכל לכיוון המיפרץ, שם השמש נעלמת בין לשונות־האש הנפלטות ממעמקי הים. אני רואה את השד, צועק חטיב, הוא כבר חצה את הגבול, אין מה לעשׂות, הוא ברח לאפריקה, לך תחפשׂ בג’ונגל שדים אורתודוכסיים מסאנטה. לאחר ארוחת־הערב אנו שבים לוואדי, הלילה בהיר מיליוני־מיליוני כוכבים תקועים ברקיע, כאן אנו מסוגלים להבין את המשמעות של הגאלאקסיה, אולי השד מטייל לו עכשיו בשביל החלב? מה יהיה על חטיב אם לא יחזיר את השד לסאנטה? האפנדי היהודי יכעס וישללו ממנו את דרגות הביקבאשי וחלאס עם הקאריירה צבאית. עליי לצאת מחר השכם בבוקר לוואדי פארן ומשם אסע לראס־מוחמד ומשם עד לסביבות אבו רודס, ומהמקום ההוא עד לאיסמעיליה ואם לא אמצא אותו ליד התעלה בעזרת אללה נגיע עד לפירמידות ומשם חזרה למנה־האוז ואחר־כך אשב לי בבר סהרה ואראה רקדניות בטן. וואללה, אם אהיה שיכור אצא גם אני לרקוד איתן.
מאוחר, כולם הלכו לישון מלבד המילואימניקים השומרים ליד השער, שקט כאן, זה חוק במדבר. חטיב יושב לבדוק בחדר־האוכל ומהרהר בעתידו. הדש1 שלנו מזמן חזר לסאנטה, נסע לו לביירות לשכב עם בתולה ובתום המעשה שב לו לנוח בין הלסת של דמטריוס והרגל של פאמפיליוס. מחר בבוקר ראש־המנזר יגלה אותו ויהיה מבסוט. בינתיים יושב לו חטיב, לוקח פרוסת לחם ומורח עליה ריבה של צה"ל ואומר בקול רם: מי בכלל היה צריך את המלחמה הזאת?
שדים ירושלמיים 🔗
שני שדים הנראים כאדוקים, אך במקום רגלים אנושיות יש להם רגלי אווז, יצאו להם ביום צח ושטוף שמש לטייל ברחובות ירושלים. אין להם מטרה מסויימת או יעד מוגדר. מטיילים הם להנאתם ומנהלים ביניהם שׂיחה, הייתי אומר כמעט אנושית.
אני, אומר השד האדמוני, אבי יצר אותי מדומן.
ואני, עונה השחרחר, אבי יצר אותי מטחב.
זוכר אתה את ירושלים של אז בטרם היהודים יפרצו את החומה ויסללו דרך לכותל?
ועוד איך, עונה השחרחר, הייתי גר אז בהר ציון ופעם ראיתי את יוסף ודוד נבהלים מיהודי כורדי שקיבל התקפת אמוק והיכה בבקבוק שבור את כל קרוביו.
נכון, מאשר הדמוני, היו אלה ימים יפים, האווירה בירושלים היתה ערפילית, כאילו יד אלמונית צבעה בחלב את שמי הארץ, בלילות הייתי נוהג לבוא לממילה לראות זוגות מתעלסים בבית־הקברות המוסלמי.
השדים נמצאים בטלביה והולכים להם ברחוב מרכוס כשפתאום אחד מהם נזכר שהיום נערכת הפגנה ליד משרדי ראש־הממשלה.
ניגש לשם, מציע האדמוני, בקרוב שנת תשמ"ד, והבה נראה כיצד המפגינים מבצעים את הפעולה למעננו.
כשהם מגיעים לעמק־המצלבה נזכר השחרחר בישו ופונה לחברו: אני מכיר בשכונת עין־כרם ליד החירבה של יוחנן, מחשב קיצין, בוגר הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, בהתחלה היה פקיד זוטר, כיום הוא יועץ חשוב של השר.
כשנסע בשנה שעברה לאמריקה, הביא לאשתו שלושה פריג’דרים. כזאת דרכם של אנשים מצליחים.
ואני, ממשיך האדמוני, מכיר קבלן הגר ברמתיים. בתחילה היה אביון; אך לאחר הניצחון זכה במיכרז ובנה את כל בתי־הכנסת בירושלים.
לפני משׂרד ראש־הממשלה נערכות שתי הפגנות. אחת בעד והשניה נגד. שני המחנות מתגרים זה בזה ולפעמים פורצת תיגרה קטנה. פקידי הממשלה משועשעים מביטים דרך החלונות, השדים מתערבים בקרב הקהל, מלבים את היצרים ומעוררים את הצדדים לפתוח בתיגרה רבת־מימדים. הניידות מגיעות, והשוטרים מובילים עצורים למגרש־הרוסים והשדים פורצים בצחוק עליז ועפים עד לקטמונים.
השמש שוקעת והאוויר נהיה צונן; אך שני השדים הירושלמיים אינם מתרגשים, שום מזג אוויר לא ישפיע עליהם, הם נחפזים לחוריהם להתכונן, כיוון שהלילה הם מוזמנים למסיבה שדית לכבוד המולך שקם לתחיה. כולם יבואו לשם, כולם, העיתונות, הטלוויזיה והמון שדרנים, ותיהמת ורהב יהיו שושבינים, כנען וקרת יופיעו מחופשׂים, כי בחסותו של המולך ענת ואוסיריס מתחתנים.
נסיעות שדיות בלתי מובנות 🔗
שד אחד מחיפה נסע לראשון. שד כחול מבאר־שבע נסע לקרית־שמונה. שד זקן מרמת־גן נסע לתל־אביב. שד צעיר מחולון נסע לפרדס־חנה. זד מנוּבל מקיבוץ שׂריד נסע לדגניה ב‘. זד אחר מדגניה א’ נסע לנהלל. שד ירוק מטירה נסע לאום־אל־פאחם. שד אדום מחיפה נסע לנצרת עילית. שד שׂעיר מחולדה נסע לקיבוץ מעברות. שד כושי מדימונה נסע לגינוסר. שד רשע בן רשע מעקרון נסע ליטבתה. שד חלש אופי מרמת־אשכול נסע להרצליה. שד חולה־מין מעוספיה נסע לטייבה, שד מצחיק מג’נין נסע לרבת־עמון, שד יהודי מפולניה נסע לארץ־ישראל. שד ערבי מבקעה־אל־גרביה נסע לפגוש שד יהודי מנחל־עוז. שד צרפתי מפאריס נסע לפגוש שד סורי בדמשק. שד לבנוני גיבור נסע לפגוש ערפד בטראנסילבניה. שד יפאני מנאגאסאקי נסע לפגוש שד פרסי מטהרן. שד רומני מבוקרשט נסע לפגוש שד מצרי מאלכסנדריה. שד ישׂראלי מרחובות נסע שוב לאבו־עגילה. שד אנגלי מאוכספורד חזר עוד הפעם לבומביי. שד ספרדי מאנדלוזיה הוזמן לבקר בקובה. שד אסיקמוסי מאלסקה נסע לקוטב הדרומי. שד איטלקי מסרדיניה נסע לאמריקה. שד צבר ירד מן הארץ. שד אחר ישראלי חזר לארץ. השדים נוסעים וחוזרים, רק אני נשאר תקוע כאן.
כנס שדים 🔗
חמישה שדים בעלי זקנים סבוכים עומדים להם ליד פצאל וממתינים לטרמפ. למעשה, אם אינני טועה ואם אני מצליח להבחין נכונה, עומדים הם ליד גילגל ומצפים להגיע לפצאל. רק אתמול השתתפו בכנס שדים שנערך בארגמן. למטה הכפר הערבי, למעלה בריכת השחיה, הנערה הביתרית ממוצא טבטוני מתאמנת שם יום־יום. היא תראה למזרח־גרמניה מה זה דם של מכבים ביתרים ותחזור עם 20 מדאליות מהאולימפיאדה שתיערך במוסקבה. ממול הגבול הירדני. (יודעים אתם, מזיזים את הגבול, מזיזים את גדרי התיל עד לרגלי ההרים ממש, בין כה וכה הלגיונרים פוחדים לצאת לסיורי־לילה), בעלטה משעמם לשמור בתוך העמדה מתחת לפנס הכחול, אמנם אפשר לפתוח את הגל הקל ולהאזין למצעד הפזמונים או לשמוע פרופסור מכובד מדבר שוב ושוב על תורת הגנטיקה, אבל אנחנו אנשי־המילואים מעדיפים לשחק פוקר או שש־בש. אלפי שדים היו כאן אתמול בארגמן, אלפי שדים. הם הובאו לכנס מיוחד או יותר נכון: עליהם היה לחזות במופע ולהסיק ממנו לקחים. (חייבים יהיו על פי צו מפורש להכין שיעורי בית), המופע כלל נאום חגיגי של מושל השאול ואחר־כך ניטש קרב עז בין שני כלבים שחורים. הם נעצו את שיניהם זה בצווארו של זה ודם ירוק נשפך על ארגמן. כעת השדים ממהרים. עליהם לשוב הביתה. המצב נזיל בארץ הזאת ויחד עם זאת כלום לא זע, ואוי ליאהוד אם יטוש את הגדה.
הלילה בשינה, השׂטן בכבודו ובעצמו חדר לחדרי. בתחילה פחד וחלחלה אחזוני. לפתע קמתי ממיטתי בהחלטה נחושה לגרשו ממקום משכבי. הרמתי ידי השמאלית וצעקתי בעוצמה בלתי־רגילה: שמע ישׂראל, אדוני אלוהינו, אדוני אחד! השטן עמד מנגד וצחק. כאב חד חדר באצבעותי, כאילו ידי השׂמאלית נמחצה על־ידי צבת. הוספתי לצעוק בקול גדול והשׂטן המשיך לעמוד בבִטחון רב. שמרנו מרחק סביר זה מזה מבלי שאני אוכל לגבור עליו ומבלי שהוא יוכל להכניעני. לבסוף אני הוא זה שעזב את החדר. שקעתי שוב בתרדמה עמוקה ולמחרת בסביבות הצהריים התעוררתי.
-
כך במקור. צ“ל: ”השד“. הערת פב”י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות