רגילים אנו להאמין בחוץ-לארץ, כי הערבים אינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא… אם תבוא עת, אשר חיי בני- עמנו בארץ-ישראל יתפתחו כל-כך, עד שידחקו מעט או הרבה את רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח זה את מקומו“..”עבדים היו (אכרי ארץ-ישראל) בארץ-גלותם, ופתאום הם מוצאים את עצמם בתוך חרות בלי גבול והנם מתהלכים עם הערבים באיבה ואכזריות, מסיגים גבולם שלא בצדק ואין איש, אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטיה הבזויה והמסוכנת הזאת… אם גם יחריש (הערבי) יתאפק עד עת-קץ, אבל עברתו שמורה בלב ונוקם ונוטר הוא מאין כמותו" ¹… הדברים האלה נכתבו לפני שמונה-עשרה שנה. כרגיל אצלנו לא הושם אליהם לב, כי על-כן “לא היתה השעה צריכה” שיאמרו, כחמש-עשרה שנה. אנשים חדשים באו לארץ. הביאו אתם אהבה גדולה לארץ וישובה. הציבו להם מטרה רוממה - לחיות על עבודתם ולהחיות את הנפשות בעמל-כפיהם ובזיעת-אפם. ותקותם רמתם: הערבים הספיקו בינתים להסיג את גבולם. את כל העבודה בשדותיהם ובבתיהם, בכרמיהם ובפרדסיהם, בקמתם ובגדישם של אכרים יהודים כבשו ידי הערבים. יתר על-כן האכר והכורם היהודים אינם רוצים עוד להספיק עבודה לפועל היהודי: מתיראים הם את הערבי, שכבר נשתרש בביתם ועוד יותר מתיראים הם את אחיהם “היהודי הרוסי” משום שסתם “יהודי רוסי” פצצות נושרות לו מתוך חיקו…

ותטוש המלחמה. וזה כלל גדול: כל מקום שיש מלחמה, אין צדק ואין משפט. ובמלחמה של יהודים אין גם הגיון וזהירות. יש רק רצון “לנצח” – ויהי מה. הצד האחד, – למשל, פתח תקוה הגדולה שבמושבות-יהודה, – דוחה את הפועל היהודי ואינו רוצה בתקונו ובהתאזרחותו בארץ, והצד השני מעמיד קול-זועה: “כבשו את העבודה!” ומתיחס באיבה ושנאה לכל מי שיספיק אפילו קצת עבודה לערבי. הצד השני אינו רוצה להבין, שאין קרקע נקנית בכסף גרידא, וכל זמן שלא יהיו יהודים עובדיה לא יהיו גם בעליה; אין היא רוצה להבין, שכל-זמן שלא תמצא בארץ-ישראל עבודה לעובדים יהודים, החיים על עבודתם, וגדולו של הישוב היה תלוי רק ברצונם של עשירים שיש להם יכולת, אבל אין רצון לבוא ולהתישב בארץ, וישאר צנום וקטן כשהיה, והצד השני אינו רוצה להבין, שסוף-סוף עתידים אנו לדור עד העולם בכפיפה אחת עם הערבים, שאין אנו צריכים ואין אנו רשאים לדחוק את רגלי הערבים, ולפיכך ההגיון הבריא נותן, שמשעה ראשונה אנו מצווים לכרות ברית עמהם ולחיות אתם בשלום.

לפי האמת עדיין רב הדרך מאד, כי יהיו “חיי בני-עמנו דוחקים את רגלי עם הארץ”. אבל העברה, שאנחנו נטענו לו בלבו, כבר מתגלית. ואם להערבי המושלימי חסרים “מוטיבים” רוחניים לעברתו, הנה יש בארץ וגם בחוץ-לארץ ערבים נוצרים, שמוטיביהם “הרוחניים” שלהם ידועים לנו. והללו אומרים להעשות אפוטרופסים ו“מדריכים טובים” לאחיהם המושלימים ולהדריכם ב“דרך ישרה”, שגם היא ידועה לנו. וכבר נוסד בפאריז עתון ערבי, שדרומון יכול לעמוד בראשו, ורוב העתונים הערבים במצרים ובסוריה, הנערכים בידי ערבים נוצרים, גם הם מלאים דילטוריות, עלילות ושקרים בכל הנוגע לעבודתנו בארץ-ישראל. זה רק לפני ימים אחדים נדפס בעתון ערבי, היוצא במצרים, מאמר “היהודים ופלשתינה”, שמנשיקוב יכול היה לחתום עליו.

הארס מפעפע ומחלחל כבר בעתונות הערבית. יש, כנראה, “אנשים טובים”, הדואגים לכך, שלא תשאר פנויה משנאה ליהודים אפילו פינה אחת קטנה בעולם, ואפילו אם הפינה הזאת היא ארץ מולדתו של העם העברי. נחוצים, אפוא, אנשים אשר יעמדו בפרץ לסכל את עצתם של “האנשים הטובים” ההם. נחוצה לנו בארץ-ישראל עתונות הגונה משלנו – עברית וערבית –, אשר על ידה תהא דעת הקהל הארצישראלית קונה לה מושג נאמן ונבון על עניניו של הישוב העברי והדרכים, המכשירים את גדולו ותקונו ואולם קודם כל נחוץ להשרות שלום בין היהודים והערבים, כדי שלא יהיו הלבבות מוכנים מלמפרע לקלוט את ארס-השנאה, שהעתונות, הנתונה בידי “מתקני-עולם במלכות-שדי”, מלאה אותו. אמנם כן, אבל עוד לפני שמונה-עשרה שנה כבר נשמעה אנחה זו, שאין איש אשר יעמוד בפרץ"…