¹

עשר שנים רצופות היו הציונים מדיינים אלו עם אלו: הללו פוסלים את הישוב הפעוט (או יותר נכון, את הישוב ל“סרוגין”), ובלשון-בטול היו קוראים לזה “שיטת” חובבי-ציון. והללו מברכים “ברוך מציב גבול אלמנה” על כל אמת קרקע, שכבשוה ידי יהודים. ועל כל “אריח ולבנה” שהניחוהו ידי יהודים. הללו אומרים: או הכל בחדא מחתא, עם ענני שמיא", או אין כל; והללו אומרים: אין הכלל אלא צרוף של פרטים מרובים וכל “פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול”. עד שבאו מאורעות טורקיה האחרונים והוכיחו, שגם אלו וגם אלו קצרי-ראות היו. הוברר, שצדקו אלה המעטים, שבקשו להעמיד את חבת-ציון על “שיטה” מסוימת והורו, שהעבודה המעשית בארץ-ישראל יש לה ערך ומקרבת אותנו למטרתנו במדה שהיא מכוונת לא רק כלפי בנין הארץ כשהיא לעצמה, אלא ביחוד כלפי בנין האומה, התלוי בבנין הארץ.

“בעלי השיטה” שבחבת-ציון לא התנגדו מעולם לעצם העבודה המעשית בארץ-ישראל ולחנם יחסו ומיחסים להם מתנגדיהם דברים שלא אמרום מעולם. אלא שהם “בעלי-השיטה”, ראו את כל ערכה של העבודה הישובית לא בכמותה, כי אם באיכותה. הם לא התנגדו לקנית קרקעות ובנית מושבות עבריות בארץ-ישראל. אדרבה, הם היו הראשונים לראות, שהישוב הקרקעי הוא שצריך ויכול לשמש יסוד לכל מפעלם של הציונים, שבעיקר.

וראשונה אנו צריכים למעמד אכרים עברים בארץ-ישראל ואחר-כך למעמדות אחרים, אלא שהם דרשו, שכל מושבה עברית, שנבנית בארץ-ישראל, על יסוד קים ובטוח תהיה בנויה ושהאכר הארצישראלי ירגיש בכל עת ובכל שעה, שהוא תלוי רק ברשות עצמו ורק בכחות עצמו. “בעלי-השיטה” לא התנגדו להתרבות מספר התושבים העברים בארץ-ישראל אלא שהם דרשו, שהבאים להתנחל בארץ יביאו אתם לא רק כסף, לא רק רצון לראות חיים טובים, אלא גם חבת-ציון, הכרה ברורה לשם מה הם בוחרים בארץ-ישראל ולא בארץ אחרת, ששם חיי עושר ורווחה מצויים יותר. “בעלי השיטה” לא התנגדו ליצירת הנהגה מרכזית, אשר “תאחד ותסדר את כל הפעולות בהסכם עם צרכי המטרה” ². אדרבא, הם היו הראשונים, שחפצו לתת לההנהגה יפוי-כח גדול כזה, ש“איש לא ימרה את פיה " אלא שהם דרשו, כי תהיה ה”הנהגה בקיאה ומוכשרה לכך" ש“היא תלך לפני ההמון” שהיא תהיה בקיאה גם בעניני ארץ-ישראל וגם בעניני המדינה ההיא, שארץ-ישראל אינה אלא אחת מחוליותיה, ושהיא, ההנהגה, תהיה תומכת את יתדותיה לא רק בההוה בלבד, שמדתו רגע, אלא תכוון את מבטה גם אל העתיד…

כזה וכזה דרשו אלו, שהיתה להם שיטה קבועה בחבת-ציון, אלא שלא היו מתיראים שמא יקראו מעשיהם פעוטים מצד הכמות ובלבד שיהיו חשובים מצד האיכות. ובאחד באבגוסט 1908 נגלתה כל צדקתה של שיטת חבת-ציון זו.

באחד באבגוסט נבקעה העריצות, שמשלה בטורקיה ממשלה בלי-מצרים. הטובים והמעולים שבעם העותומאני פרקו את עולה הקשה והמכניע ויקחו חרות לעצמם, למדינתם ועמם. יש אומרים, שאפילו השלטונים האדירים שבמלכיות אירופה, שכמעט כולם עיניהם נעוצות זה מאות בשנים במדינת העותומאנים לשם בקשת טרף, -שגם הם לא ידעו את הנרקם בסתר במדינה; שגם דיפלומאטיהם, שמשיהם וחזניהם עינם היתה סמויה מלראות את כבשוניה של הסביבה, שבתוכה היו נתונים ובקרבה היו “עומדים על המשמר” כדי לכוון את הרגע, כי ירד העיט על הפגר, ובבקר לא- עבות אחד דפקו שלוחי העם העותומאני על דלתות “השומרים” הללו, העירום משנתם ובשרו להם: “רבותינו, ניתנה הקונסטיטוציה בטורקיה!”… ברם, לנו אחת היא, אם על-ידי מאורעות טורקיה יקטן או יגדל כבודה של הדיפלומאטיה האירופאית, הרגילה להכריז תמיד בקולי-קולות על חכמתה ודעתה. כשאנו לעצמנו יכולים אנו “להסתפק” בזה, שאנחנו לא העמדנו מעולם שומרים בבירת טורקיה ואנחנו ודאי לא ידענו כלום מכל המתרגש לבוא באותה המדינה, שאחת מפנותיה מרוכזות כל התקוות הגדולות, אשר עליהן חיה נפש עמנו זה אלפים שנה, אנו די לנו בזה…

באותו בוקר לא-עבות נתבשרנו גם אנו על מתן החרות בטורקיה, (הבשורה מצאה אותנו “בלתי-מוכנים”. “בלתי-מוכנים”, - זוהי מלה יפה באמת. לפנים היו אומרים: אין אדם נתפס על השכחה, המונחת בטבעו של “קרוץ מחמר”. משרבו “המכינים” שנקוד על “עשיתם” ו“עבודתם”, ללמדך, שיש להן המשמעות של ה“אכילה”, האמורה במלאכי אברהם אבינו, חזרו ואמרו: אין אדם נתפס על “חסר הכנה”… כן, נחוץ להודות על האמת: מאורעות טורקיה מצאו אותנו “בלתי-מוכנים”. בלתי-מוכנים היו המנהיגים, וביחוד המונהגים, יהודי ארץ-ישראל גופה. סמוך להבחירות הוברר (שמע מינה, שקודם לזה לא ידע איש את הדבר!) שבירושלים, המרובה באוכלוסי ישראל יש רק ערך 5000 יהודים עותומאנים; ביפו, ב“רזידנציה” של הישוב העברי הארצישראלי-יש רק עשרות אחדות, יהודים עותומאנים; בפתח-תקוה, בראשון לציון וכו' וכו' מספר מועט כזה וכזה“. (מספר היהודים העותומאנים בחיפה, בטבריה, בצפת ובכל מושבות הגליל הרחוקות מן ה“רזידנציה” לא נתברר, כנראה, עד היום)… “סמוך לבחירות הוברר, שחלק גדול מקומץ היהודים העותומאנים, שיש בארץ, אינם רשאים להשתתף בבחירות משום שלא העלו מס ידוע בזמנו”… סמוך לבחירות הוברר, שזהו מן הנמנעות, כי תשלח ארץ-ישראל אפילו ציר עברי אחד להפרלמנט הטורקי, ולפיכך נמלכו ערב יום הבחירה שני הקאנדידאטים העברים ובטלו את הקאנדידאטורה שלהם”…

מובן מאליו, שהעובדות הללו, כשהן לעצמן, אינן מרהיבות ביותר, ואולם אל לנו לקבול ביותר, כי בארץ-ישראל לא נבחר אפילו יהודי אחד להפרלמנט הטורקי. סוף סוף אין להם עוד ליהודי ארץ-ישראל במעט שום תביעות וצרכים מיוחדים, שיכריז עליהם דוקא דפיטט שלהם. על מה אנו קובלים? – ש“סמוך לבחירות הוברר, שבקרב מאת אלף יהודי ארץ-ישראל לא נמצא אף אחד, הראוי לכל הדעות להיות שליח העם ומדבר בשמו”; שלאחר שהוברר, כי אפשרות היא מעין השפעה מצד התושבים היהודים על מהלך הבחירות, בתנאי אם רק תשלוט בינם לבין עצמם אחדות גמורה וכלם יעבדו בדעה אחת, -דוקא באותה שעה נתפוצצו דעותיהם של בעלי זכות הבחירה לאלפי רסיסים, והמנהיגים ההולכים בראש לא יכלו, ואולי גם לא רצו, להתגבר על הנטיות הפרטיות, על תאות הנצחון וכדומה מן הרגשות, שאין הן יכולות לעמוד בפני ההכרה של חבת-ציון, אם ישנה לזו בלב, ו“כחו וגבורתו” של הישוב העברי בארץ-ישראל נתגלו בכל “זיום והדרם”…

כן. “בלתי-מוכנים”…

2    🔗

שנת “משא ומתן” היתה השנה החולפת בארץ-ישראל… הרבה, הרבה מאד דברו בארץ-ישראל במשך השנה על כל מיני מסחר ותעשיה שבעולם, עד כי נלאו הפיות מלדבר והאזנים-מלשמוע. אלמלי ניתן פה לחול אשר על שפת ים יפו וחיפה, ששם נוהגים לטיל “סוללי המסלות” (באהנברעכער בלעז) משלנו, הבאים לתור את הארץ ולמצוא בה שמוש ל“קפיטאליהם”, כחם וגבורתם“, -אלמלי ניתן פה לחול זה, היה יודע לספר הרבה דברים יפים על אודות הבנינים המתמיהים שנבנו עליו ושנקברו תחתיו. הרי מלבנות למלט, ללבנים, לרעפים, ללבני חול וסיד; הרי משרפות יי”ש; הרי אניות-חוף להולכה והובאה; הרי בית מבחר לממכר עצים, ברזל ויתר מכשירי בנין; הרי והרי… על הכל דברו, את כל הדברים שמע החול שעל שפת ים יפו וחיפה, ואת כולם נשא הרוח. וכל כך הרבו לדבר, עד שנמצא גרמני אחד, איש ירא ורך-הלבב, וד“ר לורך שמו, הבקי, כנראה, בכל מה שאנו מדברים ואינו בקי, כנראה, בזה שאנו עושים, שחרד חרדה גדולה והכריז בה”קליינע צייטונג", שהציונות והציונים חורבן הם מביאים להגרמנים ולההשפעה הגרמנית בארץ-ישראל…

זכורני שיחה נאה וקצרה שכבר עברו עליה שמונה-עשרה שנה. בשנת תרנ“א היה הדבר. רחובות יפו וירושלים המו מאדם: יהודים באו לכבוש את הארץ ובמלון קמניץ ישבו כנופיות-כנופיות וחשבו חשבונות רבים: “בידוע”, שכל גפן מכניסה שנה-שנה כך וכך סנטימים (העמקנים, הרגילים לירד דוקא לעמקו של כל דבר, לא נתקררה דעתם עד שהשוו תיכף, באותו מעמד, את חשבון הסנטימים לחשבון הקופיקות), נמצא שכל דונם גפנים עתיד להכניס כך וכך פרנקים וכל מי שיש לו כרם בארץ-ישראל עתיד להתעשר, ובכן, הרוצה להתעשר יטע כרם. אלא מה?לנטיעת כרם נחוץ לעשות עסקים כשאין להם כלום, ועוד” מי שיש לו ממון?-המקום ירחם. יהודים רגילים, ברוך השם, לעשות עסקים כשאין להם כלום. ועוד:מי שיש לו ממון שמע מינה שכבר נתעשר, ואם-כן למה לו כל “הצרה” הזאת לעליה לארץ-ישראל? יכבד וישב בביתו וב“ארצו”. שמא תאמרו: נטיעת כרמים צריכה ידיעה ובקיאות? המקום ירחם. יהודים רגילים, ברוך השם, בכל מיני עסקים ומלאכות אף-על-פי שאין להם בהם שום ידיעה ובקיאות. וה“כובשים” לא נרתעו לאחוריהם מפני הקושיות והפרכות והוסיפו לחשוב את חשבונותיהם. היה שם אחד (אפשר זוכר עוד אותו האחד את הדבר!), שנפרד במקרה מעל הכנופיה שלו, לא הסתפק במה שראו עינו ושמעו אזניו ביפו ועלה הגלילה, ובהיותו בחיפה עלה על הכרמל לראות את יפיו והדרו. מצא שם גרמני זקן, אחד מ“בני היכלא” הראשונים, עומד וסוקל את הקרקע שלפניו ומכשירה לנטיעת גפנים. נטפל לאותו זקן ושאלו, כמה מכניסה כל גפן בשנה. תלה בו הזקן עינים תמהות והשיב: "איני יודע, אדוני. אנחנו באנו לכאן לא על מנת להתעשר, אלא על מנת לעבוד ולחיות…

אל יצטער הד“ר לורך: אלו שבאו על מנת לעבוד ולחיות והביאו אתם את הידיעה האיך לעבוד והאיך לחיות, המה שעשו גם עושר. אלו הבאים דוקא על מנת להתעשר ואינם מביאים אתם אגב-אורחא גם את הסגולות הדבוקות” לעשירות-קפיטלים ממש, ידיעה וכשרון ממש וגם סבלנות ואורך-רוח במדה נכונה, -אלו כלעומת שבאים כך הם שבים. –

“בעלי השיטה” שבחבת-ציון, אף-על-פי שהישוב המסחרי לא ענין אותם בשעתם במדה מספקת ולבם הלך רק אחרי הישוב הקרקעי, הבינו מכל מקום, ש“טובת הישוב דורשת לבלתי גשת אל הרחבת המסחר והאומנות עד שאפשר יהיה לעשות זאת בכחות גדולים, אשר יתאחדו לאגודה אחת מסודרת היטב” ו“שמניחי היסוד אינם יכולים להיות ערב רב של גולים עניים ורודפי עושר “. ³אבל אלו, שכל כך הם מרבים לדבר על המסחר והתעשיה, עד שמרוב דבריהם כמעט שנשכח הישוב הקרקעי לגמרי, – דוקא הם אינם מבינים ואינם רוצים להבין זאת. למה נכחד? – עדיין לא ראינו אדם גדול בממון בא לארץ על מנת לבקש שם באמת ובלב תמים שמוש לממונו. גדולים אלו, כנראה, הרבה יותר קל ונוח להם לשבת ולסחור בעירם וב”ארצם” ולעלות לפרקים בנוח עליהם הרוח, לארץ-ישראל, להתרגש והתפעל מיפיה ולשוב לבתיהם עמוסים כל טוב: אלבומים ופוטוגראפיות ממראות הארץ, “סטאטיסטיקות” ורשימות, וביחוד הכרה ברורה, שמלאו את חובתם לעמם ולארצם… כיוצא בזה: עדיין לא ראינו חבורה של יהודים אנשי מעשה מתאגדים לאגודה אחת ויוצרים מלכתחילה לשם מסחר ותעשיה בארץ-ישראל כח אחד משותף חשוב, שיוכל להחל את העבודה בסדר נאות ובמתינות ויביא עסק זה או אחר בהדרגה לגבה ידוע. אלא מי הם התוקעים את עצמם למסחר ותעשיה בארץ-ישראל ואומרים לכבשם?- אם אנשים שיש להם אסתרא בלגינתם, המספקת לפתיחת חנות, באופן היותר טוב, ל“פאבריקה” של ציצית, ולזה הם קוראים מסחר ותעשיה; או “סינדיקטים”, כביכול, שלפי דברי המגזימים ומפליגים בשבחם כבר יש להם בעין חלון גדול מ“קרן היסוד”, שהוא גופה עולה ל“כמה וכמה אלפים מרק”, ובסכומים “עצומים” כאלה הם אומרים לברוא עולמות חדשים;לבנות פבריקות, נמלים ומסלות, לגשור גשרים, להבריא קרקעות טובים ומעולים, המביאים לארץ רק חזון-לבם ומשאת נפשם הנקיה, ומשעה ראשונה, כיון שנדמה להם שמצאו מקצוע הגון של תעשיה, שדה-עבודה, הם מוכרחים להחל את הציד, – לצוד מנויים ושותפים לעסק, שלא בא עדיין לעולם ומשום שבמנויים והשותפים, רודפי-העושר, אינם נצודים אלא אם כן הם מובטחים, שהעסק העתיד למאה, – מוכרחים הצידים העלובים לותר ראשית כל לותר על כל נקיון נפשם ולהבטיח, ולהבטיח, ולהבטיח…

אלו הם “סוללי המסלות” שלנו, שהחול אשר על שפת ימה של ארץ-ישראל יודע לספר את סודותיהם הגדולים ואת תעלומי תכניותיהם הנפלאות.

וכשאתה מביא בחשבון את כל מקרי השנה, והנה! יסד אדם ביפו פאבריקה לניר מזופת לצפוי גגות וכמעט שלא הוציא שנתו, משום שלא היתה להמיסד הבקיאות הנחוצה, לא ידע שארץ-ישראל ארץ האור והשמש היא, ושמשה מתיכה את הניר המזופת ועושה אותו סמרטוט. לא היתה לאיש הבקיאות הדרושה ואמר: “המקום ירחם!” – נבנתה בירושלים תחנה גדולה, שאמרה להספיק לארץ קמח סלת משלה, מחטיה, ולא תצטרך לשלוח את חטיה לחוץ-לארץ ולהביא את קמחה מחוץ-לארץ, נבנתה ונפלה, כי חסרו לבעליה הקאפיטאלים הדרושים לעסק גדול כזה וסמכו על הנס ואמרו: “המקום ירחם!” – מרגלית יפה היתה לישוב העברי בארץ-ישראל “אגודת הכורמים” ברחובות. מיסדיה וחבריה היו הראשונים, שנזורו מעל שולחן אחרים, הראשונים, שאמרו להכין את יינותיתם בעצמם ולמכרם בעצמם ובלבד שלא יצטרכו להיות מצפים לחסדים, ואפילו אם החסדים הללו מידי נדיב שבנדיבים הם באים. סכנו החלוצים הללו את נפשם וקפצו לתוך הים. החזיקו מעמד שלש שנים ונפלו: כורמים הם חברי האגודה, אבל לא יינים הבקיאים במכירת יין, כורמים ולא סוחרים הבקיאים במכירת יין, כורמים ולא קאפיטאליסטים, שיש בידם להחלץ מן המצר בשעות הרעות. תעו גם אלה ואמרו: “המקום ירחם!” – חמש-שנה נתקיים ביפו בית מלאכתו של שטיין, נתקיים ופרנס את בעליו: וכיון שיצאו בעליו ממסלתם ובבקר בהיר אחד עמדו ואמרו “המקום ירחם” והפכו את בית המלאכה הצנוע ל“בית-חרשת”, מבלי שהיו להם, להבעלים, הקאפיטלים הדרושים, להמנהיגים – הבקיאות והידיעות הנחוצות, ולהמפקחים – הכרת החובה המוטלת עליהם, בשעה שלהמנויים לא חסרה התאוה לקבל דיבידנדים, – מיד כרע נפל העסק ומיד התרוממו העורבים השמחים לאיד וצרחו את צריחתם המסואבת “הרי ארץ-ישראל שלכם!”…

אותה שעה, כשצרחו העורבים, נזכרתי מעשה. מעשה בה“דייטשע פאלסטינא-באנק” שנסתבך לפני שנים אחדות בעסק, שלא היה לפי כחו (ואולי גם לא לפי כשרונו של המנהל), והפסיד פעם אחת כמעט את החצי מכל קרנו היסודית. לא צרחו העורבים, לא המה הרחוב ולא נשתטה אפילו אדם אחד לאמר: אשמה היא הארץ", אלא מה אמרו אותם האנשים, היודעים את הסוד הגדול האיך לחיות והאיך לעבוד? הם אמרו כך: “אנחנו האשמים: לא בססנו מתחילה את מצבו של מוסדנו באופן כזה, שלא תהא הרוח הופכתו ועוקרתו” ומה עשו? שבו והכפילו את הונו היסודי והעמידוהו במקום חצי המליון על מליון שלם. ועדיין לא נתקררה דעתם עד שבסוף השנה החולפת העמידו את הונו היסודי על חמשה מליונים. האנשים הללו קמצנים הם בטבעם ואין הם רגילים לפזר את ממונם, אבל גם פשטנים הם, מטבעם והם אוהבים להיות “מוכנים תמיד. ולחנם הד”ר לורך ירא או, יותר נכון, מעמיד את פניו כאלו הוא ירא אותנו:

אמנם אנחנו מכינים, ומכינים, אבל דוקא בשעה הדרושה אנו נמצאים “בלתי מוכנים”…

הד הזמן 1909