1    🔗

בקשנו לישב בשלוה, להתעדן בזיום של הטורקים הצעירים, ליהנות מנצחונם ולדרוש תלי תלים של הלכות על ה“פוליטיקה” החדשה, וה“עבודה” החדשה שנפתחה לפנינו בהיסח הדעת, – בא אחד-העם, אדם קשה זה, שדרכו תמיד לטפה של מרה ולערוב את השמחה, ו“הפך קערה על פיה”. ותיכף כשנתפרסם מכתבו האחרון לעסקני ארץ-ישראל¹ נתגייסו “בעלי תריסין”, מאלו העומדים בתוך העוגה הציונית וגם מאלו העומדים מחוצה לה להלחם בבעל המכתב ובדעותיו “הנפסדות”. “הא כיצד”? - מתמרמר וכועס אחד מן “המפורסמים”- גם עכשיו, לאחר שהכל, לגמרי הכל, כבר נעשה “ברור ומובן” אפילו לתינוק דלא חכים ודלא טפש, לאחר ש“פלוסוף” גדול העיד על אחד –העם שאין עוד מלה בפיו, עדיין זה במררו עומד!" ולא נתקררה דעתו של “המפורסם” עד שמסר מודעה רבה, שכל מכתבו של אחד-העם מראשו ועד סופו אינו אלא “חטא כבד” (ראזסבט נומר 16 לש"ז).

השני נפרע מחמת כעס על אחד-העם מאת הפובליציסטיקה העברית ככלל והוא גוזר כליה על עלובה זו: “היא אבדה ואובדת את השפעתה על הדור, שעבר בדרכו את מוריו מלפנים” (“הבקר” ובא השלישי נרעש ונפחד מאימת ה“רוחות”, שעורר אחד-העם מקברם, ובקול מלא יאוש הוא מצוה עליהם שישובו למנוחתם ולא יוסיפו להטריד את החיים מעולמם (שם נומר 96) ורשימת הכועסים והמרוגזים עדיין לא נגמרה, והפולמוס אפשר שגם הוא עדיין לא נגמר.

צרו של דבר: הכל כדאתמול כאלו כבר נעשה אצלנו ל“מחויב המציאות”, שמאמריו ומכתביו של אחד-העם יגרמו לא לסתם פולמוס ספרותי, אלא לכעס ורוגז. ואולם מניח אני את הכעס והרוגז, את הטורקים הצעירים ואת שערי “הפוליטיקה החדשה” ואני פונה לנקודה אחת, שנראית לי עקרית במכתבו של אחד-העם, ושרק לשמה נכתב, לפי השגתי, כל המכתב-לאותה נקודה, שלפני דור אחד קראו לה “חבת ציון”, ועכשיו משגברה השאיפה לראליות, ל“עובדין דחול”, חזרו וקראו גם לה שם של חולין: “העבודה הראלית בארץ ישראל”. –

2    🔗

הקצוות נפגשות. גם אחד-העם וגם הרצל, – אין לך קצוות מרוחקות זו מזו כשנים הללו, – העמידו את קיום הציונות על אחת-על הרצון. אחד העם פתח את מאמריו הראשונים ב“התעוררות הרצון” וה“החלטה הלאומית” ומסים את מכתבו האחרון, שעליו אנו דנין ב“רצון הלאומי”. הרצל התחיל גם הוא בהנחה, שהיהודים, אם ירצו, יזכו למדינה, והגיע לדבורו היפה: “אם תרצו – אין זו בדותא”. ואולם לא מתוך אוצר אמרו שניהם לקחת את כלי זינם, כדי ליצור את רצון-העם.

אחד-העם מעיד בפינסקר אביה של הציונות, שהוא אמר לברוא את ההחלטה הלאומית מתוך ראיות והוכחות הגיוניות: אם העם הטובע בים של צרה, יכיר את צרתה ויבין את סבתה, דין הוא שיברא בקרבו רצון כביר להגאל ולהושע, דרך זו התוה לעצמו גם הרצל, נביאה של הציונות, וכגמר את ספרו “מדינת היהודים” וחבריו התחילו דואגים לו, שמא נטו שכלו וכח הגיונו מן המסלה, מצא הוא את בטחון נפשו בטעות של חשבון אריתמטי, שעמד עליה אותה שעה² ואמר אל לבו: כיון שמשפטי והנחותי הגיוניים הם, אי אפשר, שלא יביאו גם את האחרים לידי הכרה, ותיכף להכרה - רצון ומעשה. וכל-כך גדלו בטחונו ואמונתנו באמתו זו עד שהוא מעיד על עצמו, שחשב את כל הענין רק לדבר שמעשה ושאין בו שום מקום לחלוקי דעות… הרצל עוד הרחיק ללכת בדמיונו - ולטעות. פינסקר האמין (או ביתר דיוק, רצה להאמין), רק ביכולת לברוא את הרצון הלאומי על פי דרכי ההגיון. ואלו הרצל האמין גם בזה, שהרצון הלאומי כבר ישנו במציאות ואין הוא חסר אלא גלוי. רצונו הפרטי שלו שלא ידע גבול וספוק נראה לו כרצון העם; כל היצירות שיצרה הציונות בימי תקופת הרצל, לא נוצרו באמת אלא בכח רצונו שלו ונדמה לו, שרצון העם יצרן. ולפיכך לא כל היצירות ההן מכוונות כלפי פנים, לעורר ולגדל בקרב העם גופו את ההחלטה הלאומית, את רצון הגאולה והפדות, שהרי אותם ראה הרצל כאלו ישנם במציאות ופורצים להגלות מתוך עמקי-הנפש של אישי האומה. משום שאיש-הפלאות הזה לא ידע את עמו, משום שלא ידע עד כמה מקולקלים הלבבות, אשר אליהם פנה, לא דאג גם לתקונם ודאג רק ל“לתקון הדרכים”, המובילים לכבוש הארץ ויסוד המדינה. אלמלא קדם המוות את הרצל שלא בעתו, אפשר שהיה מכיר סוף סוף את טעותו ואפשר שהוא עצמו, ברוחו הגדול, היה חוזר ומתחיל הכל מבראשית. עכשו, שמת בלא-עת, גלתה מיתתו את מקום התורפה שבציונות. כמדומה, שכל מה שברא הרצל חי וקיים עדיין, הרי הסתדרות, ועדים וקונגרסים, הרי בנקים ופונדים ואפילו “עבודה ריאלית בארץ-ישראל”, שהרצל התנגד לה. אלא שנטלה נשמתם של כל הדברים הטובים והיפים הללו, נפסק כחם החיוני-אותו הרצון האישי, של הרצל, שהיה מחיה ומהוה אותם-ורצון אחר, יותר חשוב מתמיד, רצון לאומי, חסר להם מלכתחילה ואף לא תרצו-אין זו בדותא. אם גם אלף נצחונות ינחלו הטורקים הצעירים, אם גם לערמה גדולה יערמו הכרוזים וההבטחות, שהשערים נפתחו, העם, אשר אליו אנו פונים, אם גם ישמע לא יבין, אם גם יקשיב לא ירגיש, שהגיעה שעתו, כי על-כן לא הוכן לכך, לא רפאנו את לבו ההרוס ורצון ואמונה לא בראנו לנו“, “לא זו הדרך” הורה אחד-העם משעת כניסתו לספרות העברית. וצדקו מריביו: “עקשן” הוא האיש, בוטח באמתו, לא יבגוד בה וממנה לא יסור, הן הוא יודע שה”החלטה הלאומית" אינה עשויה לעמוד פתאם מאליה, אלא שהוא סכום אחרון של עבודה נפשית קשה וזעזועי-לב מרובי-פנים, שקדמו לה, שהרצון-הרצון ולא הגרוי, הוא השורה התחתונה של בקשות המצטרפות להיות תקוות, של ספקות הנעשים ודאיות. אין אומרים לו לאדם: “חפץ”! משום שכך מצוה ההגיון, ש“הרי מה יעשה אם בכל זאת לא יחפוץ, כלומר לא ירגיש חפץ כזה? או עוד יותר-מה יעשה אם חפצים אחרים, החיים באמת בלבו, מתנגדים לחפץ כזה ומביאים אותו לעות גם את משפטו של ההגיון, כדי להוכיח שאין עליו לחפוץ כלל, שאין לו גם רשות לחפוץ כלל?”³ ולא עוד, אלא שידוע לנו גם מצב נפשי משונה ומצער כזה, “שרוצה האדם לרצות-ואינו יכול, מפני שמשולל הוא באותה שעה מהתנאים המוכרחים להתעוררות הרצון במדה הדרושה בשביל שיהיה לכח פועל”⁴. הצווי המפשט של ההגיון בלבד אינו מחייב את הרצון ואת ההחלטה; אין דרך אחרת אלא לגדלם ולחנכם חנוך טבעי ומעשי בתוך לבו של אדם ולעשותם לכח חיוני, שהכל יש בו: גם הגיון וגם שירה, גם תשוקה וגם אמונה.

3    🔗

בכונה מיוחדת הדגשתי את המלים “חנוך טבעי ומעשי”, כדי להוציא מלבם של המגלים בדברי אחד-העם פנים שלא כהלכה ומיחסים לו, אם בכונה או מרוב תמימות, דעה מוזרה, שאפשר לעשות את הרוחניות המופשטה “דלית מחשבה תפיסא בה כלל” בסיס לתוך הרצון וגדולו. “סובבת הולכת רוח האדם מן הגשמיות אל הרוחניות ומן הרוחניות אל הגשמיות ועל סביבותיה שבה הרוח” כותב אחד מן החולקים על אחד-העם⁵. תמיהני אם לא היה אחד-העם עצמו חותם על הדברים האלה. דוקא אחד-העם יודע שרק מעשים טובים הם האמצעים היותר נאמנים לעורר אמונה ואהבה" וכי רק במעשים טובים, ולא בדרך שפתים בלבד, יש לנו תקוה לנצח את הלבבות⁶. השאלה היא רק זו: מה יש לו הזכות להקרא מעשה? אם נקרא מעשה לכל דבר אשר יעשה, אם כל עבודה ואפילו זו שאינה צריכה לא לגופה ולא לגוף אחר תקרא עבודה, ודאי שאחד-העם אינו מעשי. אבל אם נקרא מעשים רק לאלו, שעשיתם יש לה כונה ותכלית והן מוכרחות מתוכם, והם המעשים, יש בידם לשוב ולהעשות גורמים למעשים אחרים נחוציים ותכליתיים כמותם, אין ספק, שאחד-העם מעשי הוא ביותר. ולפיכך רבה אמונתו בכחה והתמדתה של אהבת הטפול“, משום שכל העוסק בדבר ומשקיע בו את כחו, וחוזר ונהנה ממנה, סופו שתעשינה האהבה ומסירות-הלב לבר-טפולו חלק גדול מנשמתו ו”לפי רבות תשוקת לבבנו אל הדבר, כן תגדל אמונתנו באפשרות השגתו וכן תחזקנה ידינו להתגבר על המעצורים העומדים לשטן לנו“⁷. ורק מכאן הכרתו את ערך ה”חומר" כשיש “צורה” נאותה עמו, מצד היותר כרוך אחרי מעשים טובים, הטובים לעושיהם ומהנים את הבריות, בא אחד-העם לידו שיטתו ב“חבת-ציון”. הנה אנו נושאים את נפשנו לארץ ישראל (אם לשם קבוץ גליות ופתרון שאלת היהודים, או לשם מרכז הרוח והתרת שאלת היהדות-מחלוקת זו אין ענינה לכאן) ואנו רוצים שישא גם העם, אות לכל הפחות חלק חשוב ממנו, את נפשו אליה, כלומר שיבוא לידי החלטה, “ששני דברים לפניו; דרך החיים ודרך המות”, ולידי רצון “לבחר בחיים-להקדיש מיטב כחותיו החמרים והמוסרים להצלתו זו האחת; לתחיתו בארץ אבותיו”. והרי זה דבר הלמד מאליו, שאי-אפשר להתחיל ממה שעתיד ויכול לבוא רק לבסוף, מן ההחלטה והרצון גופם, אלא מן ההכנות, שצריכות לקדום להם, מהכנת הלבבות ותקונם. והדרך היותר בטוחה להכין את הלבבות ולקרבם לארץ-ישראל היא חבת-ציון המעשית גופה-העבודה בארץ-ישראל והטפול התמידי בתחיתה, העבודה והטפול המודרגים והמסודרים, המתחילים בקטנות ומסיימים בגדולות, המעוררים את האהבה ומביאים לידי אמונה ורצון. אלו, שאינם מודים בעקר הגדול של הכנת הלבבות, מגלים קרן זוית “אפלה” בשיטתו של אחד-העם.

הם טוענים: הן אחד-העם נמנה על “משוללי הגלות”, כלומר: אין הוא מאמין, שבזמן מן הזמנים תהא כנסת ישראל שבגולה נתונה בתנאי קיום, שיספיקו לה את היכולת להיות לבבה שלם ורגשה הלאומי בריא; תמיד ובכל המצבים עתידה הגלות למעט את דמותה של האומה ולעשותה כפופה ומשועבדת לא רק בגופה, כי אם ביחוד ברוחה ונשמתה להסביבה והתרבות הזרות לה ומעיקות עליה בכל הדרכים, הפתוחות בפני הרוב התקיף וסגורות בפני המעוט החלש. זאת אומרת כל-זמן שהגלות תשלוט בנו אי-אפשר שיהיה לבנו מוכן הכנה גמורה ושנזכה לרגש ורצון לאומיים בריאים ושלמים. ואף-על-פי-כן עומד אחד-העם ודורש כל ימיו, שאין תקוה לציונות, אלא אם יבריא רגשו הלאומי של של העם ולבו ירפא, הרי שדבריו סותרים אלו את אלו.

מריביו של אחד-העם שוכחים, או, ביתר דיוק, משכיחים את התפקיד הגדול, שהוא הולך על הציונות המעשית ביחס לתקון-הלבבות ותחית-הרוח. הציונות המעשית של אחד-העם קדמה לזו של החולקים עליו ולחנם הם רואים בדבריו, ולא בדברי עצמם, רק איזו “מטאפיסיקה” בלבד. קיומו של האידיאל הציוני בכל היקפו בעתיד והציונות המעשית התלויה בארץ-ישראל בהוה.

בכל עת ובכל שעה כרוכים זה בזו משום שהסבה והמסובב כרוכים זה בזו, אמנם גדולה ורבה היא השפעתה של הגלות: אדמת נכר ממיכה את הקומה וממעטת את הדמות, הלבבות מתמעטים והרגשות נכהים ונקהים. אבל גדולה ורבה היא גם השפעתו של טל-התחיה הבא משם, מן הפינה הקטנה, שבתוכה עתידים להקלט שירי הכחות הטובים והרעננים ולהעשות ולשמש דמות וצורה גם לכל אדם מישראל שבגולה. מחנה ישראל נופץ והוא שוכן בגלותו אהלים אהלים. מי יאספו? נשמת העם הוכתה ונשברה לרסיסים, מי יקבצה? האומה מורדת בעצמה, בעברה ובעתידה, מי ישיב אותה אל עצמה?-אין דרך אחרת חוץ מ“התרכזות רוח-האומה בחבת-ציון”. ולפיכך “כל מעשה אשר יעשה בדורנו (ומי יודע עוד כמה דורות אחרינו) לשם חבת ציון, בין בחוץ-לארץ ובין בארץ-ישראל, צריך להיות מכוון לא להתרכזות האומה, כי אם למה שלפניה, להרכזות הרוח”…⁸ ותמיהני אם בכל הספרות הציונית הרחבה נאמרו דברים כאלו שאמר אחד-העם על ערכה של חבת-ציון המעשית כתריס בפני צרת הגלות ופורעניותיה⁹, תמיהני אם כל “המעשיים” שלנו הדוגלים בשמה של “השעה הגדולה” ומדברים גבהה-גבהה בשמם של “המעוף ו”המדע" – אם כלם יחד ראו ורואים בהקיץ את אשר ראה אחד-העם בשעה שחלם את “חלומו” היפה שיש בו מנחמותיה של האמונה וגם מיסוריה של המציאות…

4    🔗

ורואה אני מנוד ראש ולעג שפתים: אחד העם, שכמותו כהרצל התנגד לעבודת-הישוב ודבר בה סרה, מתי נעשה הוא נביאה של חבת ציון המעשית? יש כאן טעות גדולה. הצד השוה הזה שבאחד-העם והרצל אינו אלא שטחיות. הרצל לא ידע ולא חפץ כלל לדעת אם יפה או מקולקלה היא העבודה הישובית ה“פעוטה” בארץ ישראל לו לא היתה נחוצה שום עבורה בארץ-ישראל, תהיה מה שתהיה, שהרי יבוא יום, והמכשולים שאינם תלויים ברצונו של העם אלא ברצונם של אחרים יסורו מעל דרכו, ה“שערים יפתחו” ואז יקום העם ויתעורר וכנחל שוטף ושטוף בנעריו ובזקניו, בגדוליו ובקטניו, אל מדינתו, ותחל העבודה הגדולה אשר תתם במשך שנות- מספר. ואם-כן, הפסיעות הקטנות, המעשים הפעוטים למה הם ולמי יש צורך בהם?

מה שאין כן אחד-העם, היודע, “שלא מצינו בדברי הימים עם זוכה לממשלה מדינית – ולא ביד חזקה – בארץ שלא עמל תחלה בעבודת ישובה”¹⁰. הוא התנגד לעבודת- הישוב רק משום שגילה את המומים שבעבודה זו של עכשו; משום שלא מצא בה את אשר בקש-גשירת גשר בין העם ובין הארץ, כדי שיוכלו להיות יונקים ונהנים זה מזו וזו מזה; משום שנסתכל וראה, שהכל הולך ונוטה רק לצד אחד- שתהיה הארץ מקבלת השפעה ונהנית מאת העם ואין מעשה אשר יעשה, כדי שיחזור העם ויהנה ויקבל השפעה מאת הארץ; משום שראה את חבת-ציון, זו שראויה היתה, שעל ידה ינתנו לעם הרצון להגאל והאמונה בגאולתו, והנה היא הולכת ונעשית חולין גמורים ומגיעה למדרגת עבודה “ריאלית”; משום שצפה וראה, שאם תהא עבודה כזו הולכת ונמשכת " לא תעשה חבת-ציון ל“שבולת” של היהדות הלאומית“, וכשתבוא השעה המוכשרת לעבודה גדולה ישאר העם עומד במקומו, לבו לא יחרד בקרבו ונפשו לא תמלא תקוה ואמונה ו”לא יהיה לנו ביום ההוא מחנה גדול של יהודים בריאים ברוחם, שיהיו מוכשרים להרגיש, להתפעל ולפעול במובן הלאומי ככל שאר בני עמים בריאים ולהיות ככה היסוד לבנין“, “ובאופן היותר טוב יצמאו אולי יחידים, זעור שם, זעיר שם, שיקנו קרקע ויוסיפו עוד מושבות אחדות, ועוד יחידים, שיבנו אולי איזו בתי חרושת, ואיזו עשירים יתנדבו אולי בשעת רחמים לקנות איזו מניות של חברה פלונית או אלמונית”¹¹… וכשאנו נעשים בעצמנו עדים חיים לאמתותם של הדברים האלה, אין בנו אומץ הלב להודות על טעותנו, אלא על אומרם יזעף לבנו, “והרתחנים” שבנו לובשים נקמה וגבורה” ומכריזים עליו שהוא חוטא ומחטיא את הרבים…

עוד לא הספיק מכתבו של אחה“ע להתפרסם במקורו העברי, וכבר קמה הזעקה במחננו: “הנה הוא האדם הקשה, שגרם בהגיע השעה המוכשרת, אשר אליה נשאנו את נפשנו, הוא עומד לרפות את ידי העם ולרופף את אמונתו”… הלא נודה שזעקה זו היא זעקת-שוא ואין בה שום ממש. הלא נודה, שאין אחד העם בא להרפות את ידי- העם ולרופף את אמונתו, אלא הוא קורע את העינים העצומות בכונה ואומר”: הביטו וראו, הנה הגיעה השעה וידי העם רפות ואמונתו רפויה. הביטו וראו את אשר עוללתם לכם ולעם"…

“זה כשלשים שנה אנו עובדים את העבודה הציונית – דור שלם! אבל כמה זמן וכח יצא לבטלה במעשים “ריאליים” פחותי-ערך, שעשו את האידיאל חולין, ובמעשים “מדיניים” אוחזי-עינים, שתפשו את העם בלבו אך לשעה קלה!”… אמנם, שלשים שנה אינן תקופה גדולה בחיי-עם, ומכל-שכן בחיי-עם, המונה את שנותיו לאלפים ושעצמותיהם של ששים מדורותיו כבר בלו באדמת נכר. אבל הלא נודה שהיתה לנו הרשות לקוות, כי אם במשך ימי דור אחד לא תכבש הארץ לפנינו, יספיק האידיאל הארצ-ישראלי תכבוש לו את העם או, לכל הפחות, חלק חשוב ממנו. אמרנו: אם עבודת הישוב בארץ – ישראל איננה עלולה להעשות בתקופותיה הראשונות גורם חשוב וניכר בחיים החמריים של העם; אם עוד כמה דורות יעברו עד אשר יזכה חופה של ארץ-ישראל לקבל בסבר פנים יפות אפילו כחצי מספר היהודים המתקבלים שנה שנה בפנים זעומות בחופה של אמריקה, עתידה העבודה הארצישראלית להשפיע על רוחו של העם, להחיות את לבו, להכינו ולהכשירו לקדושתה והודה של מסירות הנפש, כשתגיע השעה הראויה והצריכה לכך. והנה הגיעה השעה הגדולה באמת שאנו קיימים בה היום.

ומה אנו רואים? – לב חדש ולא מסירת נפש. לא קדושה ולא יופי, אלא קרירות איומה וזעומה, צרצור יבש ומשעמם של צירקולרים וכרוזים ו“מנין” עשירים, המתנדבים “בשעת רחמים” לעלות לארץ-ישראל “ליום ולילה אחד” וכנגדם “מנין” של “מנצחים על העבודה” היוצרים בכונה, כדי לתפוס את “העשירים” בלבם, או שלא בכונה אלא מחסרון ידיעה, אגדות חדשות ו“מזהירות”, על האפשריות הגדולות, התלויות עכשיו בארץ, שהיום זמנן ומחר יעבור זמנן לעולמי עולמים…

ואל נתמה: זהו ענשה של כל עבודה, שאין בה רוח ונשמה, וזהו גם ענשה של עבודתנו “הריאלית” שלא ידעו עובדיה להרימה למדרגת חבת-ציון! –