עומדים אנו בתקופת האנציקלופדיות, ויש לך בני אדם מאמינים, כי באנציקלופדיה יגיעו עד תכלית כל דבר, אין נעדר. ואולם אנכי סבור, כי גם הטובה באנציקלופדיות לא יצאה ידי חובתה. במי האשם? – כמובן, במו"לים. הם מאמינים באמונה שלמה, כי דוקא חכמים ומומחים, פרופיסורים גרמנים או דוקטורים, לפחות, צריכים לעסוק בעריכתה של אנציקלופדיה.

לדידי – לאו דוקא. אילו מסרו את הדבר לכותבי רומנים ונובילות, למשל, כי אז רק אז היו לנו אנציקלופדיות ראויות לשמן.

די לי בדוגמא אחת, וממנה תלמדו על השאר.

רוצים אתם, למשל, לדעת, מה היא העיר רוזשן. פותחים אתם כרך של אנציקלופדיה באות “ר”, עמוד כך וכך, ערך רוזשן, ואתם מוצאים: “רוזשאן – פלך גרודנא, מחוז סלונים… לפי המפקד בשנת 1847, היו שם 1556 נפש יהודים. ויש בה תלמוד תורה (1910)”.

עתה נסורה נא ונראה ערך פרוזשן: – “פרוזשן – פלך גרודנא, מחוז גרודנא. בשנת 1847 היו בה, לפי המפקד, 2580 נפש יהודים, ויש בה תלמוד תורה (1910)”.

מה בין רוזשן לפרוזשן לפי האנציקלופדיה?

– לא כלום.

מה היא רוזשן?

– לא כלום.

עכשו אספר לכם אנכי, מה היא רוזשן, ודוקא מזמן קרוב לאותה תקופה, שממנה מפקד האוכלוסים, עשר שנים לפניה או עשר שנים לאחריה.

להוי ידוע לכם, שאבי ז"ל יליד רוזשן היה. מה היה אבי ובמה עסק? למאי נפקא מינה! עיקר הדבר – הוא היה יהודי ירא שמים באמת ושומר מצוה. ועסקים היו לו בריגא. כלומר בריגא הוא מרויח את כספו וברוזשן הוא מוציא. שם, ברוזשן, היה לו בית, שם היה לו מקום בבית המדרש, שם היה משלם שכר למוד בניו, שם היה מתקין בגדיו שלו ושל בני ביתו – אצל ר' שמרל החיט לגברים. שמרל זה היה בעת ההיא – כד הוינא טליא – איש בא בימים, ואצלו הזמינו את מלבושיהם גם אבי־אבי, ואולי גם אבי־אבי־אבי. בבית אבא היתה לו אפוא חזקה. הוא ידע בעל פה את המדה של כל בני הבית, והמודה לא היתה שלטת בימים ההם, והוא ידע לתפור לאיש ואיש כמתכנתו.

דיך שאתה מכניס לביתו את הסחורה. לכשתרצה, אפשר היה לאדם שלא להטריח עצמו ליכנס אצל החנוני לבחור את האטון, כל שכן את הבּטנה, הן הכל צפוי מראש, והכל ידוע מלכתחלה. אלא שהיו נכנסים לחנות, בוחרים סחורה, עומדים על המקח עם החנוני, מתיעצים עם החיט, מתישבים בדעתם, והכל לשם הנאה של הקניה עצמה, הנאה זו של אדם, שכל ימיו אינו אלא מוכר, בשעה שהוא עצמו בא וקונה.

ר' שמרל החיט היה אומר: “כשם שהתורה עמוקה מני תהום, כך חכמת החיטות עמוקה מני תהום”.

ובאמת, החיטות יש בה סתרי חכמה, צפוני קפולים, פנות טמירות. מלבד “חכמת הנגלה” – האטון העליון והבטנה – יש גם “חכמת הנסתר” המכונה – אבזר, שאין מוחו של אדם פשוט תופס, למה הוא בא. יש שפתאם מבצבצת ועולה שערה גסה, ודוקא סמוך לדש, על החזה, ואין ההדיוט מבין, מהיכן באה לכאן ומה צורך בה.

“אבזר” זה אינו מסמכותו של הקונה. לאחר שהלה בחר את האטון ואת הבטנה, זורק החנוני מפיו מלה למשרתו, וזה מזדרז, מכניס מטליות מטליות לחבילה וכורכן ביחד. אין שואלים את הקונה, אין מראים לו דבר.

מעילו של אבא, שעליו אני אומר לספר, היה אף הוא מעשה ידי שמרל החיט. לאמתו של דבר, יכול היה אדם להאמין, כי אין בעולם אלא מין אטון אחד, מין בטנה אחת, וגזרה אחת לכל הבגדים, ואולי גם רק חיט אחד…

פעם אחת, בתחלת הסתיו, ואבי נסע לריגא, ולקח אתו, כדרכו, את מעיל־החורף הטוב. ראשית, בגד חדש היה; שנית, ימי צנה ממשמשים ובאים; ושלישית, מעיל של חורף עשוי להרבות כבודו של לובשו בעיני הבריות, וסגולה יפה הוא לאשראי.

ויהי היום – יום מר ונמהר – ואבי נאחז במסמר תקוע בגדר דחויה, וכנף מעילו נקרעה. בלב קרוע ומרתח נכנס לאכסניא שלו. נקהלו עליו הפונדקאי והפונדקאית, ועליהם נוספו האכסנאים, שנמצאו באותו מעמד, – כלם מצטערים וכואבים בכאבו של אבי, מספרים בגנותו של בעל הגדר ומקטרגים על הרשות, שאין היא משגחת על דברים שמחובתה להשגיח עליהם. בסופו של דבר נמנו וגמרו, שאין למעיל תקנה אלא חיט, מטליא מומחה. וכך הוה: לאחר שכל אחד קרא בשם את המעולה שבחיטים לפי דעתו, שלח בעל האכסניה לקרוא לאחד, חיט ידוע לו, ולידו מסרו את המעיל. ולמחרת היום בבקר השכם החזיר הלה את ה“מלאכה” לבעליה, קבל שכרו ויצא.

עבר שבוע ימים, ומעשה הקרע כמעט נשכח מלב אבי. והנה, פעם בבוקר, נכנסה הפונדקאית לחדרו. דבר בפיה: אותו החיט, שאחה את קרעי המעיל, מבקש לדבר עם אבי.

– מה לו ולי – מתפלא אבי.

– אינו רוצה להגיד.

– יכנס.

החיט נכנס. רק עתה התבונן בו אבי כראוי. לפניו עמד איש זקן, צנום גוף, נפול־חזה, עיניים בולטות לו ופנים עדינים, וכל דמותו אומרת: יהודי נאה, ירא שמים.

– מה רצונו?

– הלא מכיר אדוני אותי, אני החיט שתיקן את המעיל.

אומר אבי: הן.

אומר החיט, שחקר ודרש על אדות אבי, מאין הוא ומי הוא. ונודע לו כי בן תורה הוא וירא אלקים.

– ולמה טרח כל הטרחה הזאת? שמא רוצה הוא להתחתן בו?

– אינו רוצה להתחתן בו, וגם שדכן איננו; אלא מכיון שהוא ירא שמים, רוצה הוא לגלות לו דבר, שלא גלה לו מיד לאחר שהביא את ה“מלאכה” לביתו.

– מהו הדבר?

עונה החיט ואומר, כי באמת קשה לו לאדם, שאינו חיט, להבחין בדבר. הבטנה של המעיל, אותו מעיל שהוא טפל בו ותקנו – שעטנז.

עונה אבי ואומר, שהדבר אי אפשר. חלילה לו מלקנות שעטנז, והחנוני איש ישר הוא, והחיט שתפר את המעיל – יהודי כשר הוא. חס ושלום שיעשה כדבר הזה. שעטנז! השמעו אזניו מה שהוציא מפיו?… איסור דאורייתא… לא יאומן כי יסופר!

עונה החיט ואומר, כי אין הוא חושד בכשרים, חס ושלום, אלא שפעמים קשה גם למומחה לעמוד על דברים כגון אלה. והוא, משעמד על הדבר, היה לבו מהסס, לא ידע מה לעשות. תחלה חשב, אולי אבי מן המקילים; הדור הצעיר! מילא… ולפיכך אמר בלבו: מוטב שיהיה שוגג ואל יהיה מזיד. אך הוא לא מצא מרגוע לנפשו, עד שחקר ודרש, מי הוא בעל המעיל, ואמרו לו, כי הוא מן החרדים על דת. הריהו יוצא איפוא ידי חובתו ומודיע את הדבר לאבא.

בכל זאת אין אבי יכול להשיג, כיצד אפשר? שעטנז: לא יעשה כזאת בישראל!

עונה החיט ואומר, כי הוא עשה את שלו, ואם האדון חושד בו, חס וחלילה, שאמר מה שאמר כדי לקבל שוב “מלאכה”, הריהו מודיעו מראש, כי לא יקח עליו תקון מעיל זה. ויעשה אבי מה שיעשה. הוא עשה את שלו.

אמר שלום ופנה אל הדלת.

סוף דבר, אבי מסר את מעילו לבדיקה וביעור השעטנז – ודוקא לאותו חיט עצמו, שכן ראה אבא, שהוא איש ישר באמת ומתכון לשם שמים. חס ושלום, שאבי ילבש בגד שיש בו חשש שעטנז!

ובו ביום שנכנס אבא לרוזשן, הבהיל אליו את שמרל, הוא “הארוך” (להבדיל משמרל אחר שברוזשן, אף הוא חיט, אלא שקראו לו ה“קצר”).

כעבור שעה קלה נכנס לביתנו שמרל, מסביר פנים ונותן “שלום” לאבא. פותח הוא בנימוס, שואל לשלומו של אבא, לעסקיו שבכרך, לטלטולי הדרך. בסתר לבו מובטח הוא, שיש לו כאן שוב “מלאכת־עבודה”. אלא שאבי נכנס מיד לגופו של ענין ומעמידו על השעטנז שבמעיל.

קופץ ר' שמרל ממקומו, כאילו הכישו נחש. אינו תופס את הדברים.

– שמרל יטיל שעטנז בבגד?! הריהו מוכן ומזומן להשבע בזקנו ובפאותיו. ארג זה… מאימתי חדל מהבין באטון?… על חתיכת ארג שוה פרוטה לא יפשע אדם שכמותו… אלא מאי? אותו חיט בטלן

שבריגא, – כמה משוגעים איכא בשוקא! דבר כזה אין הוא רוצה לשמוע…

אבי בשלו, והחיט בשלו.

לשעת מנחה נכנס אבי לבית המדרש שלו להתפלל.

בין מנחה למערב נאספה עליו חבורה של מכירים וידידים, הרי זה עתה בא מן הכרך! והנה – כל כת החיטים אף היא כאן. ר' שמרל בראש, החיטים הזקנים והמיוחסים אחריו, אלה שבמעלה שניה אחריהם, נגררים גם הצעירים – כלם יודעים, כלם שמעו את ענין השעטנז, רוצים לשמוע את הדבר מפי אבא גופו.

ולאחר ששמעו מפי אבי עצמו את המעשה, פנו זה כנגד זה, מושכים בכתפם, תולשים בזקנם, מתבוננים זה בפני זה: הא כיצד? אי אפשר! ארג זה הכל משתמשים בו, השתמשו בו אבות אבותינו, מיום היות רוזשן לעיר. שעטנז! אם כן – “אין בית אשר אין שם מת”… כלומר, שעטנז. כל העיר לבושה בגדים מארג אחד.

בין מנחה למעריב בבית המדרש – זה לומד דף גמרא, זה מעין בספר, זה אומר תהלים – כל אחד כפי כחו. אותו ערב נתרוקנו השלחנות. כל הקהל נדחק למזרח, כתרו את אבא ואת החיטים. כל החבורה עמדה כאן, נגררו אחדים גם מן השוליות.

אותו ערב היו כל העיניים פנויות אל החיטים, דרך אגב, נזכרים מעשה שאירע לפנים בשעטנז. הזקנים מכעכעים, מעבירים מטפחת אדומה על עיניים דומעות ומספרים כל מיני מעשים שהיו. הצעירים – ידיהם בכפתור בגדם, ועיניהם מבריקות: גם להם יש מה לספר.

מעריב! – וסוף לשיחות.

ואולם ממחרת היום, שוב בין מנחה למעריב, מתכנסים החיטים ובעלי הבתים אל כותל המזרח. אבי מדבר והחיטים מדברים, וכל הקהל מדברים ועונים.

ולא רק בין מנחה למעריב, אלא גם בשוק וברחוב, בחנות ובאיטליז, בין קונה לקונה, בין קערה לקערה, בינו לבינה, בחדר המטבח ובחדר המשכב אין שיחה אלא – שעטנז.

ונפלגה הארץ אשר מסביב לרוזשן: החנונים והחיטים מעבר מזה ובעלי הבתים מעבר מזה.

פתחו בעלי הבתים ב“מי יודע” ובאו לזלזל באמנות החיטים ולקטרג על כל מעשיהם עד שנמנו וגמרו, שאין לך אומנות מנוולת בעליה כזו של אלה, וה“יתור” יוכיח.

ולא היו מעולם לחיטים ימי ירידה כאותם הימים, ושם החיטים היה לשנינה, הם ונשיהם ובניהם וכל אשר להם.

ומי יודע, עד היכן היתה העיר הומיה, לולא נצנצה בשעה טובה במוחו של הגבאי מחשבה: הואיל והעיר לודז עומדת על תלה, ואחד מקרוביו הולך ללודז בעוד ימים מועטים, ואומר לשוב בקרוב, ושם בעיר יושב גיסו של הגבאי, ויש לו מהלכים בין הסוחרים, ועל כל פנים, ידע אל מי לפנות בענין זה, ובכן ישלחו אליו חתיכת ארג אחת לדוגמה, והוא יענה דבר.

אמרו ועשו – ותשקוט העיר.

עבר שבוע ימים. ושוב – בין מנחה למעריב. כל באי בית המדרש – איש על מקומו. זה על ספרו וזה על פרקו, איש בפנתו ואיש על “חברתו”, – ופתאום נפתחה הדלת ברעם וברעש, והאיש שפרץ פנימה לא סגרה בעדו, אף כי צנה קשה היתה בחוץ, הוא נכנס בבהלה כל עוד רוח בו, פיו פעור ועיניו בולטות, וידיו מחזיקות בדשי מעילו. הוא לא הקדים שלום ולא החזיר שלום – עד שהגיע לאמצע הבית, שם עמד ובמלוא פיו קרא:

– בלודז אמרו – שעטנז!!

אילו נבקעו השמים בצנה וסתו, וברק הבריק והרעים הרעם, לא היה הדבר מפתיע את הקהל יותר מאשר קול פחדים זה: שעטנז! היושבים נהפכו לאבן, והעומדים קפאו תחתם, זה על ספרו וזה על דוכנו, כל פה פעור וכל יד פשוטה והאצבעות כפופות, – מתגרדות ומתחככות בגב ובצד.

כי היתה יד השעטנז בכל גבול רוזשן: בגבר ובאשה, בזקן ובנער, בעשיר ובעני, בחסיד ובמתנגד, בתלמיד־חכם ובעם־הארץ, בבגד ובשמלה, בזיג ובלסוטה, במעיל ובפקריס, בגפיפה, במעפורת ובמכנסים, במקטורן ובסרבלים, בפרוה ובגלימה, בדש ובשרוול, בשולים ובשפולים, בכיס ובצוארון, – לא היה מנוס ממנו, מן השעטנז. כל העולם – שעטנז!

ולאחר שעברה הבהלה הראשונה והשתיקה האיומה, קם שאון גדול והמולה רבה, אשר לא היתה כמוה ברוזשן. כל איש בקש לשמוע שוב את הדבור האיום “שעטנז” יוצא מפורש מפי המגיד.

אחרי כן תקפה אותם הבהלה השניה: הלאה ה“קפּוֹטה” והלאה ה“ז’וּפּיצה”! הלאה השעטנז! להתפשט! הלאה המקטורן והזיג! צנה בחוץ – מילא! יהיה קר. אבל, אבל… במחילה מכבודכם, הן צריך לשלשל גם… המכנסים! יביאו נא מן הבית מה שיביאו: רדיד, מטפחת, ובלבד שלא יהיה שעטנז. ואלא מה – כיצד יוצאים החוצה בלי מכנסים? אי אפשר לזוז מן המקום בלי מכנסים… וי, וי!

ולגודל האסון לא היה הדיין בבית המדרש, ויתפרק העם את בגדיו…

ויהי ערב ויהי בוקר יום שני…

זקני הדור מספרים: לא היו ימים טובים כימים ההם לחייטים, – בין חייט אמן, בין חייט הדיוט ואפילו מטליא – למן היות רוזשן לעיר, ויש אומרים: למן ברוא אלהים חייטים בעולם. כל העם צובאים על פתחי בתיהם. מחניפים להם, מתרפסים לפניהם, משדלים אותם בדברים. וכל החייטים, אשר אך יום אתמול עמדו בשפל המדרגה, עלו היום לגדולה, ורבים מבעלי הבתים “מתחייטים”, כי נפל פחד החייטים עליהם.

לא היה אדם שלא היה זקוק בימים ההם לחייט, ולא היה בגד שלא נפל בידי חייט; והחייטים ידיהם מלאות עבודה, משכימים קום בבוקר, מאחרים שבת בלילה, וכולם מבערים כל מטלית חשודה על שעטנז.

ומי שלא ראה את רוזשן בימים ההם לא ראה עיר מופלאה מימיו. עד שביערו את השעטנז, ותקנו את המעילים ואת הפרוות, והכשירו את המכנסים לבוא בקהל, – בני ישראל יוצאים בסדינים ובמפות, בעטיפות צבעונים ובמטפחות חמות, מתעטפים ברדידים ומתלבשים בכל אשר ילבש, – ללא בטנה, ללא צוארון, ללא שרוולים – ובלבד שאין בו חשש שעטנז. וילדי “החדרים” מהם ישבו בית ומהם יצאו בגופיות ופקריסים של אמא ושל סבתא…

זו היא רוזשן.

וכל הדברים האלה רוצים אתם ללמוד מתוך האנציקלופדיה של היום?

ברלין, תרצ"ג