(ספור קטן לילדים גדולים)
המשלף הרביעי, כלומר התחתון, שבמגרה שמש “מושב זקנים”, כל דבר שחדלו להשתמש בו היה נכנס לשם, אם לא השליכו אותו תיכף ומיד לגל האשפה. היו כאן כפתורים, עניבות שנפגמו, פנקסים ישנים, לוח מדאשתקד, כפתורי כתונת בודדים, סיכות שנפסלו, צעצועים שבורים וכדומה. ולשם הכניסו גם את נעל־היד של שמאל, שאך אמש נתאלמן מאשתו, בעליו שכח את נעל־היד של ימין במקום ששכח ולא ידע איפה שכח. היתה אצבע נעל־היד מפולשת – סימן לאבלות.
התבונן בסובבים אותו ואמר בשפה רפה: שלום־עליכם.
שכנו מימינו – אזור של עור – שפשף את פורפת המתכת שלו, כי היא שמשה לו עינים, וכל דבר היה נשקף בו כבראי, שפשף את הפורפה והחזיר לו: עליכם שלום! שמי אזור־עור של צבי.
שכנו מצד שמאל התבונן בו גם הוא ואמר:
– כפתתשרפל!
– בודאי כפתור מפלשתים? שאלהו נעל־היד בנימוס. אני, לצערי, מבין רק עברית.
– חלילה וחס! ענהו שכנו האזור – כפתור מגרמניה הוא, מבין ומדבר עברית, אלא משהתחיל לקרוא בספרי רפואה שבאמריקה חלשה לשונו, ויש לו מיחוש. רוצה הוא לאמר: כפתור תחתון של שרוול פנימי.
– התריחוֹריוֹן שלי נפגם, אמר הכפתור.
– זאת אומרת, נכנס לתוך דבריו האזור, החור השני שלו נפגם. פטרוהו מעבודה, גם אתה חולה?
– לא, ענה נעל היד, אלמן נשארתי, לא עליכם! והראה על אצבעו.
– אבדה אשתי ואיננה. אך תמול היינו שנינו מונחים בכיסו של מר…
ישא לו אשה אחרת, פסק הכפתור, גם אני נשארתי אלמן מאשתי הראשונה, כשפצץ אותה החייט בשעת גיהוץ המעיל.
– כסיה של חורף יש כאן, אמרה העניבה מדאשתקד, גם היא אלמנה, מאישה נתאלמנה, אשה הגונה, נדה יש לה: ארבעה כפתורים של כסף, ופורפה של כסף ופרוה של צמר־גמלים.
– קודם כל איננה אלמנה, הזדרז בדבורו המסרק הישן שכמה משיניו נשרו, שנית – עגונה היא, עד היום אין איש יודע מה היה לאישה, והפורפה איננה של כסף אלא של מתכת לבנה סתם.
רטנה הברוזה: ויש לו למר בנים?
היא ישבה על גבי לוח ירוק ושתי ברוזות־בנות מאחוריה. – בנים יש לו למר? ישא אשה ויגדל בנים, אם בריה הגונה הוא.
התאנח נעל־היד: בנים אין לי, משפחתנו עקרים, גם לאבי־אבי, גם לאבי, לא היו בנים, כלומר, לא היה לי אב, רחמנא ליצלן.
– אם כן מה טוב, ישא את האלמנה.
– לא, אי אפשר! ראשית כל, חל עלי חרם דרבנו גרשום, ושנית לא יעשה כך בשבטנו לשאת אשה שניה. ארבעים יום קודם שנצא לשוק מכריזים: פלונית לפלוני, והמה נכנסים לתבה אחת ולחיים טובים, ובמות האיש או האשה יחרב עולמו של השני.
– אין כלום! אין כלום! קראו מסביב, זה בשריקה עמומה וזה בשפה חנוקה; זה בצוחה דקה, וזה בנהימה חרישה – אין כלום! אין כלום! תכנס הכלה! איפה האלמנה!?
– איני רוצה! בשם אלהים, אינני רוצה! צייצה הכסיה הכלה.
– כופין אותה עד שהיא אומרת: רוצה אני. כופין אותה בדין!
וכל המשלף נעשה כמרקחה. כל הקהל סבב והקיף את הכלה, והתחיל דוחף אותה כנגד נעל־היד. נמצאו דוחפים את החתן כנגד הכסיה.
הכסיה הסמיקה מבושה, ונעל־היד החויר מרוגז.
– הידד! חתונה היום! חתונה היום! חתונה! הריעו הכפתורים הפזיזים והתחילו פעם עומדים על כנם ופעם על ראשם – מתוך שובבות נפרזה.
– השופר הסדוק! איפה הסדוק? יסדר את הקדושין! יסדר!
– ואיה החופה?
ושתי סיכות פגומות, וגפרור כבוי ועפרון מלוק־ראש תקעו עצמם בארבע כנפות של מטלית־צבעונין ועמדו נכונים להכניס את הזוג החדש.
– אני איני רוצה! חזרה הכלה כאילו בעל כרחה על דבריה.
– בתי, התריסה בה המעטפה הגדולה שהיה כתוב עליה “להוד רוממות כבודה” ומפני זה היתה מאד מכובדה על כל הקהל, בתי, אמרה שוב והנמיכה קולה, איך את מעיזה פנים בפני הקהל הגדול, כלום את רק בשבילך חיה, לטובת הכלל את צריכה להתחתן. זה כמה חדשים לא היתה לנו חתונה כאן. וגם השופר הסדוק – זה כמה שהוא מחוסר עבודה. ואת מסרבת להכנס לחופה? חרפה ובושה! בימי ובימינו לא היו עושים כך…
– גם אני לא רוצה, קרא החתן, לא רוצה!
– לא רוצה? הוא לא רוצה?! חזור ואמור: לא רוצה, התעברו המספרים קטועי רגל אחת – חזור ואמור – ואנו באים ומטילים בך מום!
– לא רוצים? לא רוצים!! התעבר גם הסוס הסומא בשתי עיניו. הביאו אותם אלי ואני אבעט בהם, בשניהם!
ולא יכלו גם נעל־היד הרך גם הכסיה הרכיכה לעמוד בפני הרבים ואמרו: הן.
ואז קמה שוב מהומה וצוחה במפלש ובמגרה, אשר כמוה לא היתה מיום היות המגרה.
אזור־עור־הצבי התלבט ממקום למקום והפך את כל הנמצא במפלש, המספרים יצאו במחול, וגם הסוס עמד מכרכר על מקומו שלא לפגוע חלילה באיש. והמעטפה הגדולה ישבה והתנפחה, כי אמרה שהיא “צד החתן”. וכל פרחחי הכפתורים עמדו על ראשיהם מתוך תענוג, וכל אלה ביניהם שהיה להם ראש סובב התחילו פותחים וסוגרים אותו חלילה.
גם הם נתכוונו לטובת הכלל.
ברלין, תרצ"ג
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.