מבוהלים נכנסו לחדר הנתוח הרופא הראשי ברנשטין והאחות מריה.
שניהם נרגשים, שניהם תחת השפעת אותה הקורבה, הפורחת מתוך שתוף במפעל חשוב אחד.
הרחוב השקט תמיד, עתה מלא הד עומם של נקישת מגפים כבדים וקשים – גדוד חיילים עובר.
גדוד זה עובר לשם חפושים, בבתי הבורגנים. אחרי החפושים, שנערכו בידי ה“ועדה הגגית” וה“ועדה המרתפית”, צרפו לעבודה גדודי חיילים זרים, שאין להם כאן כל קרקע וכל אחיזה – חיילים באים מקורסק.
האחות מריה פותחת בידים מרעידות את ארון המכשירים, והרופא מוציא מכיס חזיתו שעון זהב של נשים מקושט אבנים יקרות, אצעדות, עגילים, שרשרת, כמה פריפות, מספר שטרות חו"ל – דולרים וליטרות אנגליה, והיא מכניסה אותם בתוך מוך בין המכשירים המונחים בארון, 'כדי שלא יכירו בהם.
חתיכות מוך מונחות, לכאורה, לפי תומן.
מכשירי נתוח – בארון המכשירים – בבית החולים, מי יחשוד בהם; הלא הם אסורים בנגיעה, בשמוש, אפשר לומר – בראיה.
שניהם, הרופא והאחות, צעירים.
הרופא איש יפה, לבוש נאה, ברונט, אבל פנים ורדיים לו – פני יהודי מבסרביה, שפמו השחור הקטן עשוי בטעם, בשערו הוא מסלסל.
גם האחות יפה. אינה גדולה, אבל תארה יפה, מתניה דקות, הלבוש הולם אותה, היא רעננה, ונראים בגדיה עליה רעננים. לה פה קטן מתואר יפה, השפתים הורדיות תפוחות כל־שהוא; תבנית תינוק מפונק שהעליבו אותו. אשתו של הרופא גוצה, כלומר היא קטנה יותר מן האחות, פניה רזים ורעים. עיניה הקטנות והשחורות יורות מחטים חדות ורעות. היא מקישה ברגליה. משהתחילו לקצר בשמלות הדבר ניכר ביותר.
התחילה בחדר העבודה. גם הרופא הראשי כאן. נצב הוא אצל השולחן, משוחח עם האחות מריה, העומדת על הכלים ועל החומר, מגישה מהם לעוסקים בתחבושת.
וגם כשהם שותקים עיניהם מעידות עד כמה הם נהנים זה מזה.
נכנס אישה של האחות מריה, הוא משמש סגן רופא שנים במחלקה ליד בית החולים.
הרופאים והאחיות הסכינו לבקוריו של זה. אין מתפלאים עליו והוא פוסע לאטו מפנה זו לפנה זו.
אין הוא מן החביבים ביותר על חבריו.
קומתו גבוהה וזקופה. הוא בלונדין עד לאותה מדה, שקשה להאמין
שהוא מבני ברית (הריהו משומד). מתוך סקירה ראשונה אין איש עומד על גביניו וריסי עיניו, שהן גון פשתה דהה. גם שערותיו מועטות. כנראה שער רך מאד. בכללו – גון־הכּנם לו. עור פניו איננו מראה בריא, על מצחו ועל סנטרו אבעבועות נתעבות, מהן אדומות – אדמומיות סלק כהה, מהן בשלות מלאות מוגלא; דומה, עוד רגע ותתגלענה. מין אפרוריות נסוכה על כל פניו, וכשהוא נועץ באיש־שיחו עינים של תכלת עכורה, הנראות כאילו אינן קורצות, נדמה לזה, שפתאום קפאו מתוך חתירה ממושכה בנפשו.
סגן רופא השנים נגש אל זה, מוסר לידו איזה מכשיר קטן; אחרי כן הוא פונה אל השני, וזה שקבל עומד כלפי החלון, סוגר עין אחת, ומטיל את המכשיר כלפי העין השניה, מושך בכתפו ומחזיר את הדבר לסגן.
ובלי אומר מוסר הסגן את המכשיר לידיו של שני.
אין מרבים בדבורים – מרה שחורה נסוכה על כל העיר.
– גם אני, גם אני רוצה לראות – קופצת עליו פתאום החובשת שרולביץ, שעד היום עיניה נוצצות, וכולה התפעלות ומרץ.
– הניחו לי, אני רוצה לראות!
– אין זה בשביל אלה, “שאינם מעשנים” – מסנן הסגן דרך שניו בקול נמוך את דבורו. – החבר פופוב, הוא אם רוצה – אראה לו.
– הלא זהו מפתח של שעון, ומה יש בו? – עונה פופוב.
– קרבהו עד עיניך.
פופוב מגיש את המפתח הקטן עד זכוכית משקפיו.
– אינני רואה כלום!
– לא כאן! לא כך! הסתכל באותה זכוכית קטנה.
– אינני רואה כלום!
– פנה כלפי החלון.
– אינני מבין! מה כאן? תועבה…!
וסגן הרופא מסנן דבורו בקרירות:
– בו–לים.
ועיניו הדהות נצמדות בעיניו של פופוב – קרות ואינן אומרות כלום, ואינן קורצות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.