האחיות בינן לבין עצמן היו נפרדות לכנסיותיהן: זו של קופמאן, שזו של סרגיוּס, וכו' וכו'; אנו, הרופאים, לא היינו מבחינים אלא שני מינים: טובות וגרועות.
והגרועות שבגרועות היו מן העתידות להיות רופאות, בין אלו שנכנסו כבר לקליניקה ובין אלו שגם לקליניקה לא הגיעו – אחיות מתנדבות: את עבודת האחות לא ידעו, ואת הרפואה עדיין לא “הריחו”.
מעין “ערב־רופא” היתה גם אחותנו מריה איבנובנה לידינה. ה“לאוים” שלה היו מרובים מן ה“הנים” – אלה לא היו לה כלל. אם לחכמה: – לא רופאת ולא אחות, לא בשר ולא דג; ואם ליופי: לא תואר ולא הדר, לא “חזית” ולא “עורף”!
גוצה ושחורה, תאמר: שחורה ונאוה? השחרות מרובה על חנה. משקפים גדולים עגולים (אך זה מקרוב פשט המנהג במדינה) בתוך משבצת־צב עבה על עינים – של כוס. אפה הזעיר והחד, ששמש אנקול קטן לתלות בו אותם המשקפים, נבלע ביניהם ונתעלם מן העין. שפתיים דקות, מחוסרות דם, מכווצות ובולטות, כאילו מוכנות ומזמנת לשרוק.
אבל “אשת חיל ברוכה מפיקה תועלת גם מן הסחי והסוחה”.
נאמנו דברי המשל גם כאן.
כשפרצה המלחמה והתחילו מפליגים במצוות “ואהבת לארץ מולדתך”, אי אפשר היה לו לאפיסקופוס, שיהיה רק נאה דורש ולא נאה מקיים. ראש האצילים הפלכי וגם המחוזי, תקנו בתי חולים באחוזותיהם, עשו מה שעשו העשירים והחשובים שבאפרכיא שלו. גם האפיסקופוס, כמובן, תרם תרומתו לקופת בית החולים על חשבונם של מוסדות הדת הגבוהים". נדבה הגונה; אלא שעל זה העידו רק השוברות שהיו בידיו. שוברות אלו אי אפשר להראות אותם לכל העולם. צריך היה לשמש מופת לצאן מרעיתו. מה עשה? הלך ותקן בארמונו מעין בית הבראה. להוציא כסף על בית חולים קטן, על כל רופאיו ואחיותיו ושמשיו, לא השיגה ידו וגם בית לא היה לו, אבל שני אולמים קטנים היו לו סמוכים לכניסה, וחלונותיהם קרועים אל הכניסה – “חדר התפלה” שלו; בהם היה יושב, רואה ואינו נראה, שומע אל הרנה ואל התפלה ורואה את “העבודה”. העמיד באותם החדרים עשרים מטות, וכדי לקמץ בכסף לשכר רופאים ורפואות, תקן בית הבראה לאלה מן החולים שקמו ממטותיהם ואינם זקוקים אלא למנוחה ולמזונות מבריאים בלבד.
על כל צרה שלא תבוא, הבהילו שתי נזירות מן המנזר שבאפרכיא – שתי זקנות מסבירות פנים – לשמש את הפצועים.
ואולם, פטור בלא כלום אי־אפשר. צריך שיהיה רופא מפקח על הבית. הרופא – ודאי דבר בעתו, אבל שכר בטלה ירצה גם הוא. אלא מה? נזכר האפיסקופוס: וכלום לשוא קיים בעיר בית־חולים שנבנה בכספי המוסדות הדתיים? והרופא הראשי שלו – “אבא שקראי” הלא גם הוא כהן! – צריך לדבר אתו. כסף לא יקח. בשכר טרחתו כבר יש לו משכרת יפה. אבל אפשר להציגו לפני הסינודה הקדושה לשם קבלת אות הצטיינות גם על עבודתו זו. אבא שקראי אוהב אותות הצטיינות! כמה הוא אוהב אותם!
על כל פנים, אבא ניקולאי לא מצא הוגן לו לדחות את בקשתו של “רוממות קדשו” וענה: הן.
ולא ענה בלבד, אלא גם נכנס פעמים – בשבוע הראשון – לבית הבראה.
“חוליו” של האפיסקופוס לא היו זקוקים לרופא כל עיקר. כל הימים היו שוכבים, ישנים, מטיילים, אוכלים ושותים ומעשנים, הולכים ומבריאים.
בשביל אותם צרכי רפואה, שעדין היו זקוקים להם, דים בזקנות הנזירות ובידיעותיהן בחכמת הרפואה. על שולחן קטן באמצע האולם עמדו: צלוחית של יוד, אסוך משחה של אבץ, צלוחית גדולה של שמן קיק ושתי תיבות של אבקת כינין.
והכל היה טוב ויפה.
אלא שהצליח מעשה שטן.
ויהי היום, והכניסו חולה חדש. לא השגיחו הממונים על הדבר והכניסו פצוע־יד, שעדין לא נרפאה מכתו.
מה עשו הנזירות הכשרות, שהתפללו זה כבר מתי יבוא לידם מעשה אחיות ממש? הלכו ומלאו את הפצע כולו על שפותיו (פצע עמוק עד העצם) משחת האבץ (אחרת לא היתה בידם), אטמו אותו יפה יפה, סתמו את הפצע ושמו עליו תחבושת. זאת עשו בבקר – אחר התפלה ־ ובערב עלה חומו של החולה, והתחיל גונח, נאנח ונאנק. מכאוביו הלכו וגברו. הוא לא ישן 'כל הלילה, ונידד שינה גם מחבריו; גם הזקנות לא ישנו ונתבהלו. ובבוקר – אחר התפלה – הודיעו על ידי הטלפון לאבא ניקולאי, שיבוא: חולה מסוכן בבית, ואולי יעבירנו אליו?
– מבין אתה, יקירי, באו הזקנות וסתמו את הפצע… אסוך מלא מישחה, שלושים גרם נתנו בפצע: זקנות ציילניות, זקנות צדקניות! לא, מן ההכרח להשגיח, להכנס לשם פעם בפעם.
אבא ניקולאי אהב אותות הצטיינות ולא התעצל לדפוק על דלתם של “גדולי העולם הזה”; אבל לבקר “בבית־ההבראה הקדוש” התעצל.
קרא אליו את האחות מריה. מצמצה ומצמצה בעיניה ונענתה לאבא ניקולאי. מדי ערב בערב היתה נכנסת לבית ההבראה. מתחלה פעמים בשבוע, אחרי כן כל יום שני. בקש ממנה אבא, ובלי משים התחילה מבקרת יום יום.
אבא ניקולאי, הרופא הראשי, עמד ושדל אותה בדברים:
– תלך לה, כלומר – תסע כל פעם שתרצה… רק חצי שעה, ולא כל יום… תפיק לה תועלת לבריאותה… לא טוב לשבת כל היום בבית־חולים… צריך לשאוף רוח צח… תשאף בשעת הנסיעה. בארמונו של האפיסקופוס אין לה, לאמתו של דבר, מה לעשות… אנשים בריאים יושבים ומתענגים על מאכל ומשתה. והיא תשוח בגן־האפיסקופוס… כן – בגן… אין שם גן? זה לא טוב. צריך היה שיהיה גן. אינני מבין, איך אפשר שאין לו גן לאפיסקופוס? סוף דבר – תשאף רוח. ומי יודע – עוד חזון למועד. תבוא על שכרה… כמובן, אין אנו מתכוונים לכסף – הכסף מנין? אלא – היא מבינה… נאה סרט סמוק לשחרחורת… הלא? פעם פעמים בשבוע…
האחות עמדה ממצמצת בעיניה. לא בטבעה להיות מסרבת.
וצרה על צרה.
החולים הללו – עד שבא הועד הצבאי ובדק אותם, טעונים “תולדות המחלה”. והבחורה העלובה חיבת, מלבד שאר עבודתה בבית־החולים, לכתוב תולדות־המחלה בשביל עשרים חולים. אמנם אין רע בדבר, תתרגל מתוך כך, הלא בעוד שנה־שנתים גם היא רופאת; אבל עשרים תולדות בבת אחת! “זה קצת יותר מדי”.
– אדוני הרופא, מפיגה האחות את צערה באזני האורדינאטור הראשי, –עשרים “תולדות מחלה”, עשרים! קשה הדבר. אני כבר עיפה. ובכלל, איך כותבים, ילמדני, בבקשה, דוקטור נחמד.
– חֹכימתי שלי, מבאר לה הדוקטור; החולים חולים על פי ה“דבור”, וזה כבר מקיל את העבודה, ושנית, פצועים סתם הם. מה בין מצבו של פצוע היום לזה של מחר, אם הכל הולך כשורה?
– ובכן?
– ובכן, קשה רק ההתחלה: Status praesens, והשאר הבל הבלים. 'כותבים: יום פלוני כך וכך… ובעוד שני ימים – “אידעם” idem ושוב כעבור שני ימים – “אידעם”. ובעוד שני ימים: הפצע הולך ונעשה נקי; ובעוד שני ימים – הפצע הולך ונעשה נקי. ושוב – “אידעם”; וכעבור שני ימים – הפצע הולך ונעשה נקי. ושוב – “אידעם”. וחוזר חלילה.
– כך כותבים תולדות מחלה?
– כך, ולא כך; אבל אפשר גם כך.
– תודתי, תודתי לך! הצלתני, רופא נחמד!
עברו שבועות מספר.
והודיעו “לבית ההבראה הקדוש”: הועדה הצבאית עליך. מחר בערב בשש.
לא ידעו בארמון האפיסקופוס מה לעשות. והודיעו תיכף ומיד לאבא ניקולאי, ואבא ניקולאי שלח לקרוא את האורדינאטור.
עמד מוֹשך בזקנו הצהבהב ורטן:
– יקירי, בבקשה ובבקשה: סע אל “בית ההבראה הקדוש” שלי. כבר צויתי לרתום את הסוסים. – סע, אדם יקר.
– לשם מה, אבא? שואל האורדינאטור החושד תמיד באבא.
– לשם הצגת הפצועים לפני הועדה.
– הלא איני מכיר אותם, והאחות מריה?
– אבל, יקירי, הא כיצד? אחות תציג חולים לפני ועדה צבאית? לא יעשה כן. לא תואר ולא הדר!
– ואבא, הוא?
– אי אפשר לי. מכמה וכמה טעמים אי אפשר…
– טוב, אני נוסע.
שתי הנזירות: “זקנות ציילניות, זקנות צדקניות”, נתבהלו מן “הצבאי” וביראת הכבוד הגישו לו את התיק עם תולדות המחלות.
הכל כשורה.
ספטמבר יום… שנת 1914.
כעבור שני ימים – idem
כעבור שני ימים – idem
כעבור שני ימים – החולה חש עצמו טוב.
כעבור שני ימים – idem
כעבור שני ימים – idem
וחוזר חלילה.
ושוב – idem
ושוב: החולה…
אוקטובר יום…
כעבור שני ימים – idem
כעבור שני ימים – idem
נובמבר… החולה…
ושוב – idem… idem…
דצמבר… idem
לשדים, לעזאזל ולכל הרוחות! הא כיצד?
דצמבר! – הלא בחודש אוקטובר אנו… אותה ילדה טפשה! עד סוף השנה הכינה הכל… טפשה זו! למפרע… אי אפשר להראות את התולדות לועדה. סקנדל!
הזקנות, הנזירות הכשרות, נתבהלו לראות את הרופא הצבאי בכעסו: לא היה בבית שום טופס נקי – ובעוד שעה קלה והועדה כאן!
– איפה הטלפון?
– בית החולים על שמו של שיראפים?
– הבהילו את אבא אל הטלפון!!
– אבא! תיכף ומיד תשלח לי על ידי רכב, על ידי אחד הלבלרים, עשרים טופסים “תולדות מחלה” ועשרים עלים “מוסף”. אין סוסים? יחיש סרגיי, יעוף, על רגל אחת יטוס, עד כמה שיעמוד לו כוחו! אבוא ואספר. 'כל תולדות המחלה פסולות! ולאחות מרים תאמר, שהיא טפשה מטופשת. כשאבוא, אמלא את דבריך…
עברו עשרים רגעים, ישב האורדינאטור, והשעון מונח לפניו על השולחן; יושב ומזיע ורושם, ואזניו תלויות בשער הארמון; מזיע ורושם:
יום פלוני לחודש… idem
מוסיף שני ימים ורושם: idem
מוסיף שני ימים ורושם: idem
מוסיף שני ימים ורושם: החולה הולך ומבריא.
מוסיף שני ימים וחוזר ורושם: idem
תרצ"א.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.