חייו. אכילס פלובאֶר, אביו של גוסטאב, היה שלושים שנה מנהל בית חולים ברואן והרופא הראשי בו. שני בנים נולדו לו ובת, שמתה בגיל עשרים ואחת. בנו הבכור היה לרופא ושימש תחילה כעוזר לאביו ואחרי כן כיורשו. הבן הצעיר גוסטאב נולד ב־12 בדצמבר 1821. בשנת 1833 החל בלימודיו בבית הספר ברואן. אחרי כן למד לפי בקשת אביו משפטים, אולם הפילוסופיה והספרות משכו את תשומת לבו יותר מאשר המשפטים. בעיקר נמשך לספרות. אולם עד גיל שלושים לא כתב אף שורה אחת. זמן קצר אחר סיום לימודיו באוניברסיטה, מת עליו אביו; הירושה שנפלה בחלקו הבטיחה את קיומו ואת עצמאותו. מחלת עצבים קשה “שחררה” אותו מעול לימודי המשפטים. הוא החל להקדיש חייו לספרות. בטרם ניגש לעבודה יצא למסעות נרחבים. הוא ביקר באיטליה, במצרים, בארץ ישראל, באסיה הקטנה. ארבע שנים שוטט בדרכים עד שחזר אל ביתו ופרש לאחוזתו בקרוֹאַסה, בסביבת רואן, שם חי חיי נזיר ממש. למשנת 1844 עד יום מותו ישב פלוֹבאֶר באחוזה קטנה זו חי חיי בדידות כשהוא שוקד על עבודתו הספרותית. חמש שנים עבד יומם ולילה על הרומן הראשון שכתב, שהופיע בין אחד באוקטובר 1856 לבין 15 לדצמבר בכתב העת “ריווי דה פאריס”. עם פרסום הקטע האחרון תבע היועץ המשפטי לדין את עורך כתב העת, את בית הדפוס ואת פלוֹבאֶר, בטענה, שהרומאן הזה פוגע במוסר ובדת. בין כתיבת רומאן ראשון זה ובין כתיבת הרומאן האחרון, הבלתי גמור, שיצא לאור שנה אחר מות המחבר “בוואר ופקוּשה”, פירסם פלוֹבאֶר בשנות הששים שני רומאנים, אחד על רקע חיי קרת־חדשה, בתקופת המלחמות הפוּניות “סאלאמבו” (1864) ואחר רומאן־ההווה הבנוי על יסודות אוטוביוגראפיים “החינוך הסנטימנטאלי” (1869). בשנות השבעים פירסם פלוֹבאֶר רק שני ספרים, אחד מהם “אנטואן הקדוש” (1874) ספר שנערך ועובד שלוש פעמים אגב נפתולי יצירה של מחצית יובל ואחד “שלושה סיפורים” (1877) ביניהם “הרודיה”, סיפור היסטורי על רקע תולדות בית הורדוס ועל חיי יוחנן המטביל.
אכן, אין חיי פלוֹבאֶר מצטיינים במאורעות יוצאים מגדר הרגיל, אין בהם אותם משברים האופיינים כל כך לדור תהפוכות זה בן מחצית המאה הקודמת. חייו היו ברובם קודש ליצירה ספרותית, תעודה שפלוֹבאֶר קיבל על עצמו מתוך התחשבות במסיבות חייו המיוחדות. המאורע המרכזי בחייו הוא מסעו במזרח מאוקטובר 1849 עד מאי 1851. עם שובו ממסעו מקדיש הוא חמש שנות עבודה ל“מאדאם בוֹבארי”, שיצא לאור בצורת ספר ב־1857. לאחר שזוכה במשפּט המפורסם. באפריל 1858 יוצא הוא למסע חודשים אחדים לטוניסיה, לאסוף חומר לכתיבת “סאלאמבו”. ארבע שנים עבד על רומאן זה, ומשסיימו מקדיש הוא את כל כוחותיו לחיבור “החינוך הסנטימנטאלי”. בשנת 1870 פקד אותו זעזוע עצבים. מות אמו, באפריל 1872, ערער את רוחו. כעבור שנתים, ב־1874 הוצג מחזהו היחיד שחיבר, “המועמד”, שנכשל כשלון חרוץ. בין 1877־1874 עבד על “שלושה סיפורים” ו“בוואר ופקושה”. יצירות אלו תבעו מאמץ גופני עליון, ומצב בריאותו הרופף החמיר. הוא מת ב־18 במאי 1880, ויצירתו האחרונה שלא הושלמה, פורסמה רק שנה אחר מותו.
“אין שאיפתי העיקרית להיות מפורסם. דבר זה עשוי לספק את היהירים צרי האופק. אני שואף למשהו נעלה יותר – למצוא חן בעיני עצמי. ההצלחה נראית לי כתוצאה ולא כמטרה. מוטב לי לגווע ככלב מאשר להקדים ולו בשניה אחת כתיבת משפט שאינו בשל”. דברים אלה נכתבו כתשובה לאחד מידידי פלוֹבאֶר, שזירזו להגיש את יצירתו לדפוס. יש בהם משהו מ“אני מאמין” של המחבר, המאפיין את דרך עבודתו, אשר בזכותה היה פלובאֶר לאחד המושלמים שבין יוצרי הרומאן, לא רק במאה התשע עשרה, אלא אולי בכל הדורות. לאמרטין נמנה עם הקוראים הראשונים של “מאדאם בובארי” וכתב מכתב למחבר שעדיין לא יצא לו מוניטין, כי מעוניין הוא מאוד לבוא בדברים אתו. פלוֹבאֶר ביקר בבית המשורר הישיש ושמח בשמעו מפיו, כי זה זמן רב שלא קרא יצירה שהשפיעה עליו השפעה עמוקה כרומאן שהופיע בהמשכים בכתב העת הספרותי. כשפלוֹבאֶר העיר על העובדה המוזרה, שהוא עומד לדין בשל יצירה זו – אמר לו לאמרטין: “יש להתפלא על כך שדבר זה היה בגדר האפשרות, אולם היה סמוך ובטוח: שום שופט צרפתי לא ידון אותך לכף חובה, שכן עלול פסק דין כזה להיות דראון למולדתנו וחרפה לדורנו”. ולאמרטין צדק, אחר נאום הסניגוריה של פינאר, מי שהיה שר משפּטים בצרפת, זוכו שלושת הנאשמים: המחבר, העורך ובעל הדפוס בראשית פברואר 1857. צרפת ניצלה אפוא מן החרפה שהרומאן הנחשב לפאר ספרות המאה, יוקע על ידי שופטיה כספר פסול. בוטל האיסור והרומאן “מאדאם בובארי” הופיע לאור העולם והיה לספר מופת של המאה, גם לאחד הספרים הנפוצים ביותר בעולם. במאמר ביקורת עם הופעת הספר בירך שארל בוֹדלאּר על שהצליח “ליצור כליל־יצירה מנתונים באנאליים ביותר, מתיבת זימרה משומשת ביותר, ממעשה בגידה”. וכן שיבחו בודלאֶר על הצלחתו “להיהפך לאשה”. פלובאֶר עצמו אהב לשנן: “מאדאם בובארי זה אני עצמי. הם משגעים אותי. הם רודפים אחרי או נכון יותר – אני הוא החי בעורם” – כן דיבר על גיבוריו. ספרות ענפה מתחקה על מקורותיה של בובארי, מטפלת בתעודות של בית־המשפט ובכרוניקות שהמחבר השתמש בהן. אך מכל דמות רומאן גדולה, מורכבת גם דמות זאת: אשה ריאלית, גיבורה של כרוניקה פרוֹבינציאלית שפלוֹבאֶר למד את פרטי חייה וסופה ועם זאת דמות דמיונית, יצורו הבלעדית של המחבר. מעניינות קורות השם “בובארי”. היה זה בשעת מסעו של פלובאֶר במצרים, לאחר שכתב את הנוסח הראשון של הרומאן ופסל אותו, בוודאי למראה מימי הנילוס הנאבקים בסלעי־שהם קרא: “איריקה” (מצאתי!) אקרא אותה בובארי!" היה זה, בשינוי קל, שמו של שחקן לשעבר בפרובינציה צרפתית, בעל בית־המלון בקהיר, שבו התאכסן פלוֹבאֶר. במסע זה במזרח הרהר הרבה ברומאן שלו ואולי דווקא כאן במרחקים השלים את הדראמה המתרחשת כולה בכפר קטן של רואָן.
“מאדאם בובארי” 🔗
הספר הוא פורטרט מושלם ביותר של אשה מימי ילדותה ועד מותה במסגרת רומאן גדול וביאוגרפיה מקיפה. תיאורו כולל את כל האשליות הנשיות, אהבה וסבל וברקע – בתורת נוף ופרספקטיבה – חיי צרפת באחת מערי השדה במחצית המאה הקודמת. אנו רואים את שדות נורמאנדיה, את הקתדראלה של רואן בצירוף ליווי כמעט מוסיקלי של האידיאלים והנושאים הרומאנטיים. תולדות אמה בובארי אינן קורותיה של יפהפית העיירה, אלא דמותה של הגיבורה הרומאנטית בראי העקום של העיירה. רומאן זה משתייך ליצירות המופת של הרומאנטיקה, כפי שדון קישוט השתייך בעבר לרומאני האבירים החדשים.
שארל בובארי, רופא העיירה, כבר נשוי שעה שהוא עושה הכרה עם אמה, בתו היפה והחולמנית של אכר נורמאנדי אמיד. אחר מות אשתו הוא מרבה לבקר בביתה של אמה ומבקש את ידה. החתונה נערכת לפי המסורת הנורמאנדית בסעודה דשנה המתובלת בדברי לצון חריפים. שארל הענו והמדוכא זוכה לאושר בפעם הראשונה בחייו, אולם אמה אינה מוצאת בשום מקום אותם הדברים הנאים, אשר עליהם קראה ברומאנים. היא התחנכה במנזר לפי מיטב המסורת, חיבבה טקסים מפוארים, רומאנסים ורומאנים ועתה, כשהיא משתעממת בביתה, בחברת בעלה האפור ושרויה בדאגות הזעירות למשק ביתה, ־ מתגעגעת היא על נופים זרים בעולם הגדול, על עיר הבירה. מארקיז אשר בעלה מרפאהו ממחלתו, מזמין את הזוג למסיבה בביתו, ואמה מבלה כל הלילה בריקודים עם רוזן צעיר. זכרונות אלה מוסיפים מועקה לחיי היום יום האפורים של העיירה, לשעמום ולחד־גוניות, ולא בלזאק ואף לא ז’ורז' סאנד אין בכוחם לגרשם. שארל ההגון והישר מקדיש ימיו ולילותיו לטיפול בחוליו ואשתו חיה בעולם הזיות וחלומות ומתרחקת והולכת מבעלה, מביתה, מחייה. בובארי עושה כל אשר ביכולתו כדי לשעשע את אשתו. הוא מעתיק מושבו ליונביל, כדי שאמה ההרה תלד את בארת הקטנה בביתה החדש. כל נכבדי המקום מוזמנים לטקס: הכומר בורניסיאן, הרוקח מר הומה הדוגל ברעיונות וולטיר וליאון עוזר הנוטריון, המחזר ברטט ובהיסוס אחר הגברת בובארי היפה. אמה מגיעה לידי המסקנה שנוח לפי שעה, נשגב ובעיקר רומאנטי יותר, לדחות את המחזר המהסס. כשליאון עובר לפאריס, כדי להמשיך בלימודיו, תוקפת עצבות את אמה והיא מתחילה להשלים עם גורלה; אולם מחזר חדש עולה באופק: רודולף, בעל אחוזה מן הסביבה, מנוסה ונועז יותר מאשר ליאון הרכרוכי. הוא יודע לכבוש את לבה של אמה בשאונה ובהמונה של תחרות חקלאית, והם חוזרים מטיול־רכיבה ביער כזוג נאהבים, המתעלם מן הבעל ומן העיירה החשדנית. היחסים נמשכים כשנה, ואמה מתרחקת עוד יותר מבעלה התמים והבלתי מהוקצע. היא מהדקת את קשריה אל מאהבה מתוך תקווה, שרודולף יקחנה אתו לאיטליה, לארץ הבחירה של הנאהבים הרומאנטיים. וכבר הם קובעים את פרטי הבריחה. אלא שבינתיים נמלך המאהב בדעתו, ואמה מרחפת במרירות אכזבתה חדשים אחדים בין החיים ובין המוות. אחר החלמתה לוקחה בעלה המתכוון לשעשעה לביקור באופירה ברואן, ושם היא מוצאת את מחזרה הקודם ליאון, שהתמחה במסכת נשים בבירה. למחרת היום הם נפגשים בכנסיה, נפרדים, אולם ליאון שובר את התנגדותה של אמה בנימוסים החדישים שסיגל לו בפאריס. מאז נוסעת אמה מדי שבוע בדיליז’אנס לרואן ומתעלסת באהבים עם ליאון בהבטיחה לבעלה כי לשעור לפסנתר היא נוסעת. יחסים אלה משחיתים את אמה ואת סביבתה. אהבתה נעשית חושנית־רעבתנית עד טירוף. חייה נהפכים לזיוף אחד גדול, היא שוקעת בחובות למלווה בריבית של העיירה. שוב אין היא מתענינת בבעלה ובילדה. כל דאגתה נתונה לאהבת ליאון, אולם לעולם אינה מאושרת שכן באה ההתפכחות בעקבות התאווה החולפת. תושבי העיירה מראים עליה באצבע, ליאון פורש ממנה והמלווה בריבית מאיים עליה בעיקול נכסים. אמה מתאמצת בכל כוחה להשיג כסף, ואין היא נרתעת אף מפני פנייה אל רודולף, אולם הוא דוחה אותה. מרוב בושה ופחד אין היא רואה לה מוצא אלא בהתאבדות. היא גונבת רעל בבית המרקחת של מר הומה, ובשעת גסיסתה הקשה, בסבלותיה הגופניים והנפשיים אין היא מוצאת כל נחמה לא באהבתו העוורת של בעלה אליה, לא בטיפולם המסור של הרופאים ואף הנחמה שבאמונה אינה מביאה לה הקלה. היא נהפכת לגיבורה רומאנטית באמת על ידי מותה. אולם היא מוסיפה להשחית את ביתה ואת סביבתה גם אחר מותה: בובארי מגלה את מכתבי אשתו, שוקע בליתארגיה, שותה לשכרה וסופו מת בעוני ובחוסר כל. הבת היתומה מתפרנסת על עבודתה בבית חרושת. משפחת בובארי נתפוררה, ואילו מר הומה, הרוקח, סמל רופף לחריצות האזרחית לשביל הזהב, הוא פורח ומשגשג. כך חוגגת הפכחות את נצחונה על הפרזות הרומאנטיקה ועל עיוותיה.
אמה בובארי באה לעולם באוירה של רכלנות נרשעת, אשר לדאבון לבו של המחבר, שימשה בהתחלה סיבה עיקרית לפרסומה. היתה זו פרסומת מוזרה לספר שנכתב באהבה, מתוך גישה מצפונית וברוב שקידה, אשר לא היה להם אולי משל ודוגמה בדברי ימי הספרות העולמית; ספר שנכתב תוך כדי תיקונים ומחיקות בלתי פוסקים, כאשר כתיבת כל עמוד נמשכה שבוע תמים, שבעה ימים וכמעט שבעה לילות. המחבר התענה, משום שלא יכול היה להסתפק במשפט או במלה כמעט מושלמים, שכן תר אחרי המושלם ממש. ולעינוי זה אין תרופה, שכן שפת אנוש אינה בגדר מכשיר מדוייק להבעת מחשבת אנוש. אכן היתה זו פרסומת מוזרה להולדתו של ספר שנהפך למבשר תקופה חדשה בספרות. “עם צאתו לאור של מאדאם בובארי, חלה מהפכה בספרות. נדמה היה, כי המתכונת של הסיפור החדש, שהיתה מפוזרת ביצירתו הענקית של באלזאק, הועמדה כאן על 400 עמודים של ספר אחד. נכתבה חוקת האמנות החדשה” – כתב אמיל זולא זמן מה לאחר מותו של פלוֹבאֶר. במשך השנים שחלפו, מאז יצא לאור “מאדאם בובארי”, היתה יצירה זו כדגל לזרמים שונים בספרות ובאמנות, ואפילו לזרמים חברתיים. אל דגלה נזעקו נאטוראליסטים בספרות וסימבוליסטים בשירה. חסידי הסיסמה “אמנות לשם אמנות” הצביעו בהערצה על בריחתו של פלוֹבאֶר מן החברה לעולם של אמנות; מארכסיסטים התמוגגו משנאתו ובוזו לזעיר־בורגני הקרתני, ואנשי המעלה מצאו בשנאתו לבורגני ענין לענות בו למשכילים ולבעלי כשרון, המתנשאים מעל ההמון.
הנסיון לכלוא את פלוֹבאֶר במסגרת אחד הסוגים האלה בלבד הוא קשה וחסר שחר כאחד. תכליתי יותר יהיה להטעים את יסודות היצירה החדשים, ישר הכניס פלוֹבאֶר באמצעות מאדאם בובארי, לספרות ולאמנות, וממילא בעקיפין גם לידע האדם וחייו החברותיים.
באורח כללי ביותר אפשר לסכם כדלקמן: יש לזכור כי גם ספריהם של שני ענקים אשר חוללו את הסיפור בן זמנו – סטנדאל ובאלזאק – שופעים דמויות, העולות בשיעור קומתן, בטוב או ברע, במעופן או בשקיעתן, מעלה מעלה מעל לראשי ההמון. קבוצת האנשים הממלאה את דפי “מאדאם בובארי”, נדלתה פשוט מן הבתים והסמטאות של עיירות צרפת, והועתקה לכאן מן הפונדק והתיאטרון, מחדר ההמתנה של הרופא ומבית המרקחת. “בובארי המסכנה שלי סובלת ובוכה בעשרים מעיירות צרפת” – אמר פלוֹבאֶר. “אין כי היא סובלת שם ובוכה גם כיום כבימים ההם” – מוסיף כמעט כעבור יובלותיים הביאוגראף שלו, דימסניל.
חידוש אחר של “מאדאם בובארי” הוא בדיוק של הדיאלוג והסגנון, אשר לשכמותו לא זכינו גם לאחר מכן. כאשר הרוקח והכומר מפליגים בוויכוח, מדברים שניהם בלשון נמלצת וחגיגית, אך ההבדל הוא בגיוון קל: הכומר קנה את לשונו בסמינריון תיאולוגי והרוקח על ספסל לימודיו. מבין שני מאהביה של גברת בובארי, מדבר האחד בלשון הולך־בטל מנופח, והשני בלשון פקידון במשרד עורך־דין. הבעל, הרופא הקרתני, מדבר כרופא קרתני. כל הגורמים אשר השפיעו על עיצוב דמותה של אמה בובארי משתקפים בלשונה. וכך הלאה, וכך עד הסוף, ולעולם אין נתקלים בטעות כלשהי. במשגה כלשהו. סגנון התיאור מותאם להפליא לעצם המתואר. בובארי הפשוט חי חיי אשרו באורח פיזיולוגי כמעט, “כאדם אשר לאחר סעודה דשנה עולה בו טעם פרפרת”, ואילו אשתו הרומאנטית חיה חיי תוגה, המיבבת בשקט ברוח קרה בטירה נטושה ושוקעת עמוק יותר ויותר בלבה".
האם “מאדאם בובארי” עמד במבחן הזמן, האם מעניין הוא את הקורא במחצית המאה העשרים, הרואה בסיפור בראש וראשונה מכשיר לניתוח פסיכולוגי? הסוציולוגים והפסיכולוגים בהתחלת המאה שלנו הפנו את תשומת הלב לגדולתו של פלוֹבאֶר כפסיכולוג. הם הרכיבו שיטה פילוסופית שלמה, השקפת עולם שלמה וקראו לה בשם “בובאריזם”. את הבובאריזם הגדירו כנטיתו של אדם – בהשפעת הסביבה, החינוך וכיוצא בזה – ליצור לנו מערכת שלמה של אשליות על עצמו, “לבדות” את עצמו. אמה בובארי, אשתו של רופא קרתני צנוע, בורחת מעולם המציאות לעולם חלומותיה ומשתדלת לעצב את המציאות לפי חלומותיה: היא משחקת את תפקיד הגבירה הגדולה והאהובה הגדולה. היא נחנקת בצד בעלה הפשוט בעיירה קטנה. עגומים, חסרי תוחלת ועקרים הם ימי החולין שלה: יום יום באותה שעה עצמה פותח המורה את תריסיו והשומר הכפרי עובר בשבילו הקבוע; הלוך ושוב מודד הגלב בצעדיו את הרחוב, בחכותו לשוא ללקוחות. עגומים, חדגוניים וחסרי תוחלת הם ימי א' בשבוע: פעמון מילל, נביחת כלב, אבק מתמר בכביש, ו־6־5 אנשים – הם ורק הם תמיד – המשחקים בכדור בחצר ישנה. אמה בובארי בורחת מן המציאות. מאהביה יהיו בזה אחר זה הפריץ רודולף ופקיד הנוטריון ליאון. אמה בובארי תעייף את שניהם, היא שוקעת בחובות; בזבוז כספים אף הוא אינו אלא נסיון של מחאה על המציאות הקרתנית. שבורה ועזובה על ידי מאהביה ורדופה על ידי המלווה, היא מאבדת את עצמה לדעת. לא רק את החיים, אלא גם את המוות תיארה לעצמה שלא כדין: המוות הוא נתעב ומזוהם. האיש שאהב אותה יותר מכל, בעלה שארל, הרצוץ, אשר לא הבין דבר בחייה והמבין הכל לאחר מותה, אינו מאריך ימים אחריה.
אמה אינה הקרבן היחיד של הבוֹבאריזם בספר זה. גם בעלה הוא קרבן, אך נושא אשליותיו הוא אחד. היתה זו הערכת אכזב של המציאות, כאשר הניח, כי אמה יכולה לאהוב אותו, היה זה “בובאריזם” לבנות את חייו על אהבתה, קרבנות הבובאריזם היו גם הוריו של שארל, שחיו בעולם אשליותיהם, ואשר כל אחד ראה את שארל בעינים שונות עד כדי כך, כאילו היו אנשים משני כוכבי לכת שונים. אפילו אדם שנמצא בציר השני של הסיפור, אותו הוֹמה, סמל הקרתן, אשר שורטט כניגוד לבובארי, סובל אף הוא מבובאריזם: הוא בורח ממציאות של רוקח קרתני לעולם של אשליות, בו הוא רואה את עצמו כשופר המדע והקידמה. והרי ההנחה של הספר היא, כי הבובארים נעלמים וההומיים נשארים; המשפּט האחרון בספר מספּר, כי הוֹמה קיבל את אות לגיון הכבוד.
הבובאריזם כיום אינו אלא מונח שפרחה נשמתו, והביטוי בובאריזם נמחק מן המילון הפסיכולוגי. אך כמה גילויים, החורגים הרחק ממסגרת הבובאריזם ימצא הקורא בן זמננו, הרגיל להתייחס לסיפור בראש וראשונה כלמחקר פסיכולוגי. ומה חדיש ייראה בעיניו אותו ספר מלפני מאה שנים, שנכתב בפרובינציה, על הפרובינציה, באותן שנות הששים של המאה שעברה – “הפרובינציה של תקופתנו”.
נראה, כי יש לכלול את “מאדאם בובארי” בין ספרי החובה לפסיכולוגים ולפסיכוסומאטיקאים בזמננו, ואולי נודעת לנו משמעות חדשה מאמרתו של סט. בף על פלוֹבאֶר כי “אותו בן ואח לרופאים ידועים החזיק בעט כבאזמל המנתח”. ובכן, לשימושם של פסיכוסומאטיקאים: אמה בצדו של שארל החולה פשוט משעמום; ניתוק היחסים עם רודולף מלווה מחלה גופנית קשה, בעוד שהסימן הראשון של המחלה מתגלה כאשר בעלה נוטל פרי מצלחת, שבה הוסתר מכתב פרידה של רודולף; לאחר מכן חל תעתיק: המחלה הגופנית מתגלגלת לשגעת דתית, וההבראה חלה עם הופעת מאהב חדש. ושארל מת, הוא כאילו מתפורר ואיננו, כאשר לאחר אבדן אשתו ניטל כל טעם חייו. גם המוות יכול להיות בילוי פסיכוסומאטי.
הניתוח של פלוֹבאֶר חודר ומעמיק. יש ומפתיע, גם בתקופתנו הפסיכואנליטית, באיזו מידה “שום דבר אנושי לא היה זר לו”, הנה בשלב אחר ההבחנה, כי לאמה אין חוש מציאות, לא לגבי עצמה ולא לגבי הזולת, לא לגבי דברים של־מה־בכך ולא לגבי דברים בעלי חשיבות יתר. מליאון היא דורשת שישלח ידו במעילות ואינה יכולה להבין לפשר התנגדותו. והנה במקום שני ההבחנה, שאמה מבקשת פיצוי לכשלונותיה המוסריים בהרשותה לעצמה בזבזנות מעל לאמצעיה. ממש כך מסבירים פרוידיסטים בזבוז כסף בנקמה על רגשות שבוזבזו. והנה במקום אחר אסוציאציות המבוססות על תחושותיה של אמת: צליל זכוכית שנשברה בידי המשרת בנשף שנערך בטירה, עורר שלשלת של זכרונות הקשורים בילודתה בבית הכפרי של הוריה. ריח משחה שבה משתמש רודולף לטיפוח זקנו, מביא אותה להתעוררות חושנית. האין זה על טהרת פרוסט? אצל גיבורו של פרוסט קשור היה ריח אורכידיאות בהתרגשות חושנית, וטעם פכסמים עורר הלך־רוח של שנות הילדות.
על משטח אחר של “מאדאם בובארי” אנו מוצאים נתונים פסיכולוגיים מעודנים אחרים. אם נעיין בהם, מה תמהים נהיה על שאפשר היה לכתוב אותם ללא מפתח פרוידיסטי לבדק נשמות אנוש. הנה הבעיה של הזדהות ד"ר בובארי עם אשתו המתה ובעיית פולחן העצמים הקשורה בכך. אמה מתה, ושארל עורך פולחן שלם למתה, “שארל שוקע בחובות בל־ישוערו: בשום פנים אינו רוצה למכור אף דבר של מה־בכך שהיה קשור בה”. בעיני שארל חיה אמה בחפצים. נסתכל נא בתיאור זה של ההזדהות: “הוא הסתגל לכל נטיותיה, לכל השקפותיה. קנה נעלי לכה, החל לענוב עניבות לבנות, עתה החל לבשם את שפמו, ובאמה חתם על שטרות”, ועוד הסתכלות רבת משקל: במידת התקדמותו של תהליך ההזדהות, נמוגה תמונתה של אמה מזכרונו של שארל, ונעלמה בתודעתו. זוהי התחלת אותו תהליך של מחיקתה מן הזכרון המודע. הוא מסתיים ברגע שהחלו להוציא את החפצים מהבית. הרי בחפציה נשמרה רוחה של אמה. אמה מתה פעם שניה כאשר חפציה האחרונים הוצאו מן הבית. ואחרי כן אותה שיחה נוגעת עד לב עם מאהבה של האשה, רודולף, שארל פוגש אותו כמעט בשמחה, ובפעם היחידה בחייו משתמש רופא כפרי זה במליצה מנופחת: “אכן, בכל אשם הגורל”. שארל דיבר בלשונה של אמה. היה זה יום לפני מותו, מיתה שקטה, שכן נרדם על ספסל, בגן, אך אולי מזעזעת יותר ממותה האכזרי של אמה. שום דבר בו לא נאבק שוב במוות; רוחות רעות שדפוהו. שום דבר לא נותר עוד בשארל ורק אמה היתה בו, והרי אמה לא היתה עוד בחיים.
כיצד נתאפשר ניתוח פסיכולוגי מעמיק כל כך, החורג הרחק מגדר ידע אדם בזמנו (אולי גם בזמננו), וכל אלה מעל עמודי סיפור אחד, לא ארוך ביותר? את התשובה לכך נתן פלוֹבאֶר עצמו: “מאדאם בובארי זה אני”, הוא חזר כאן על דבריו של סרוואנטס לפני מותו, שעל השאלה את מי בעצם רצה לתאר ב“דון קישוט”, השיב: “את עצמי”. פלובאר כתב לעתים קרובות כאילו הוקסם מן האידיאה הגדולה של סרוואנטס על מלחמת השוא של הדמיון והלהט של היחיד בעולם חמרני וולגארי. כלום לא הוא הוא שמייצגת גב' בובארי, אותה דמות בלתי מאוזנת בעצביה, החיה בעולם שאליו לא ידעה להסתגל, כפי שהיינו מגדירים זאת כיום? כלום לא זאת ביטא פלוֹבאֶר, אותו נוירוטיקן מובהק, אשר חדשים רצופים לא היה יוצא מפתח ביתו, מי שהיה בורח מהעולם הזעיר־בורגני והמציאות הקרתנית, הקרתנית בפרובינציה והקרתנית בפאריס, שהיה שנוא עליו כל כך? הוא חיפש מקלט בעולם הביטוי, הדמיון, האמנות למען האמנות. מכאן יחס אמביוואלנטי זה של המחבר לגיבורה שלו, הדוחה אותו באגואיזם שלה, בחוסר הטעם של קיומה, בחוסר יחסה לחברה, והמושכת אותו משיכה עמוקה באזלת כל תקוה במלחמתה הדון־קישוטית בסביבתה.
כאשר פלוֹבאֶר מתאר את תמונת מותה בהרעלה, הוא נתקף ע"י חנק ומרגיש בפיו טעם רעל. “מאדאם בובארי זה אני”. בדברים אלה טמון כנראה סוד גדולתו של הספר. מונטאֶן כתב במבוא למסותיו: “אני מתאר אחרים בכתבי על פלוני הבלתי מוצלח – על עצמי”.
מאדאם בובארי הנה גיבורה רומאנטית טיפוסית. היא חיה חיי דמיון וחלום ונוחלת אכזבות וכשלונות כל אימת שהיא מתנגשת עם המציאות. בנעוריה היא חולמת על זוהר חייה בעתיד, על ירח הדבש, על דמות בחיר־לבה. היא הוגה ביצירות המופת של הרומאנטיקה, ב“פאול וורגיניה”, ברומאנים ההסטוריים של וולטר סקוט, בספריה של ג’ורג' סאנד ושירי לאמארטין. היא מתיחסת בבוז ובשאט נפש לחיי היום־יום האפורים, לאנשים הקטנים ולחייהם הפושרים. מכיון שאין חלומות הזוהר שלה מתגשמים, הרי היא מתחילה לבקש מהם תחליפים, וסופה ששוקעת ביוון השחיתות ומביאה אסון על עצמה. נטיה זו לחיים שבדמיון נקראת בספרות הצרפתית על שם גיבורתו של פלובאר “בובאריזם” וסופר בן זמננו ג’יל גוטייה – אף פיתח תיאוריה שלימה על הפרת שיווי המשקל הנוצרת מתוך הניגוד שבין האפשרויות הרצויות. ואפשר אמנם לשאול: האם תופעה זו היתה אופיינית רק לאמצע המאה התשע עשרה ושוב אינה בת קיימה בזמננו – או שמא אפשר למצאה במסווה אחר אף בזמן הזה? המבקר האנגלי, מארטין טורנל, משיב בחיוב: “המחלה הרומאנטית נהפכה לחלק אורגאני וקבוע של תודעתנו. לאמה בובארי אחיות ואחים רבים בתוך ההמונים הרעבים הצמאים להמלט ולוּ רק לשעה קלה מתוך חייהם האפורים ולחיות בדמיון את אהבותיהם המדומות של שוכני ארמונות הפאר שבסרטים ההוליבודיים”.
יש לציין את חידושי הטכניקה של הרומאן שחידש פלוֹבאֶר. טבעי הדבר שברומאן המבוסס ברובו על חיי הנפש של הגיבורה נמצא גם דרכי ביטוי מקוריים לחיי הפנים. פלוֹבאֶר בבקשו לתאר את המתרחש בתודעתה של מאדאם בובארי, מזדקק לשיטות שהן אופייניות ביותר לרומאן של המאה העשרים. כך למשל, הוא משתמש בכמה מקומות ב“מונולוג הפנימי”, אשר פותח ושוכלל כידוע רק ביצירותיהם של מארסל פרוסט וג’ימס ג’ויס. בתיאור ביקורם של אמה ורודולף בחגיגה החקלאית משתמש פלוֹבאֶר בדרך שהיא אופיינית לסגנון הקולנועי. לאחר שהוא מתאר את נסיבות הביקור הוא נותן לסירוגין את דברי הנאום המנופחים של נציג המועצה ואת קטעי שיחתם של אמה ורודולף. על ידי קשרים אסוציאטיביים בין הדברים הוא יוצר מעין פירוש אירוני על יחסי האהבים שבין אמה ורודולף. הנה הקטע האופייני בתרגומה של דבורה בארון:
והוא תפס את ידה. היא לא סילקה אותו שוב.
“בעד הנהלת משק מתוקן” – קרא יושב הראש.
– כך למשל, כשבאתי היום אליה…
“לאדון ביזה, איש קנקמפוא”.
– כלום ידעתי שאני אלך אליה.
“שבעים פרנק”.
– מאה פעמים חפצתי לחזור, ואף על פי כן הלכתי אחריך נשארתי…
“זבל”.
– כשם שהייתי נשאר גם הערב וגם מחר. תמיד, כל ימי חיי…
“לאדון קרון מארגל, מדליה של זהב”.
– כי מעולם במחיצת שום איש, לא ידעתי עוד עונג שלם כזה.
“לאדון בן מז’יברי־סן־מארטין”.
– ועל כן גם זכור אזכרנה.
“בשביל איל מירינותי”
– אולם היא תשכחני. כצל עובר אהיה לה.
“למר בלו מנוטרדאם…”
– אבל לא, לא יתכן. הן משהו הנני בשבילה, בשביל חייה, הגיגיה.
“חזירים גזעיים. פרס “אקסאקואו”: לאדונים להריסי וקולנבורג, ששים פרנק”.
מארטין טורנל מעיר בשולי קטע זה: “משפט הפתיחה הוא הערה אירונית על אמה ורודולף העומדים ומחזיקים יד ביד. כי אנו יודעים שביסודו של דבר רחוקים הם מלהיות בעלי “משק מתוקן”. כאשר רודולף אומר: “כלום ידעתי שאני אלך אליה?” נהפך הקול האירוני, המלווה את אמרתו ב”שבעים פרנק" לקולה של הנפקנית הנוקבת מחיר דודיה או קולו של הגבר, המציע סכום זה תמורת אהביה. כאשר רודולף מלחש כי הוא נשאר משום שלא יכול היה להנתק ממנה, אומר הקול הצורמני: “זבל”. ההבטחה “להשאר אתה הערב, ובמשך כל ימי חיי”, זוכה למחמאה מגחיכה: “מדליה של זהב”. הבטחתו: “על כן גם זכור אזכרנה”, זוכה לתשובה: “בשביל איל מירינותי” ולבסוף נעשית האירוניה עוד יותר אכזרית. “אבל לא, זה לא יתכן. הן משהו הנני בשבילה, בשביל חייה, הגיגיה”, אומר רודולף. ואילו הקול עונה בצורה ברוטאלית: “חזירים גזעיים”. בסוף הרומאן כאשר אמה בובארי יוצאת העירה מתוך נסיון נואש להשיג את סכום הכסף הדרוש לה, מחיש פלוֹבאֶר את קצב הסיפור ומשנה מפעם לפעם את זווית הראייה ממש כנהוג באמנות הסרט.
פלוֹבאֶר מצייר, אולם הוא עושה זאת תמיד במלים מעטות, לפעמים אף במלה אחת בלבד. קשה למצוא דוגמא לסגנונו המצומצם, הקולע למטרה והמרוכז. הוא עולה גם על אותם הקלאסיקנים, שיצא להם מוניטין בצמצמום הביטוי. פלוֹבאֶר מקמץ במלים ככל יכלתו ועושה את המאמץ העליון כדי למצוא את הביטוי ההולם בצורה המושלמת ביותר את הרעיון. בנידון זה הוא תופס מקום מיוחד במינו בספרות העולם. נראה שגמר אומר בנפשו לדחס ולרכז בתוך דפי ספר אחד את מסקנות כל חייו, את כל אשר ראה, הרגיש, חשב, הזה, את כל העולם האופף אותו. כאילו רצה שספרו זה יהיה ראי נאמן לציביליזציה שלימה; ראי אשר בו ישתקף הכל, הגדול והקטן, היפה והמכוער, הטוב והרע, כל דבר אנושי. הוא כותב כאילו ידע שכל מלה היוצאת מעטו תחרת בשיש. מתוך כך מובן שיצירותיו הן פרי עמל מפרך וקשה. הוא הקדיש עמל שנים לעבודה מפרכת עד אשר הוציא כרך כתבים מתחת ידו. הוא כתב בחום ובסבל. כל משפט נוסח בדאגה קפדנית וחמורה ביותר. כל ספר נולד מתוך חבלי לידה קשים. לעתים חיפש ביטוי מסוים במשך ימים תמימים. שנים היה מתעצב על טעות דקדוקית ברומאן הראשון שכתב שהתחמקה מתשומת לבו הרבה. הדאגה הקפדנית נותנת, כמובן, אותותיה בכתביו. סופר אחד היה משתמש בחומר שפלובאר ריכז ברומאן אחד, לחיבור שלושים כרכים. בפלוֹבאֶר אין אף מלה מיותרת. ביטוייו הולמים בשלימות את המושגים, ומשפטיו הולמים בשלימות את התמונה. מלה אחת מאירה לפעמים סצינה שלימה או מבליטה את אופיה המלא של הדמות. אף שתיקתו מדברת, וכל החבוי בין השיטין איננו פחות באיכות ובכמות מן הדברים אשר הביא לידי ביטוי. תמונותיו מצטיינות בפרספקטיבה אדירה כל כך, שאין אנו מוצאים דוגמתה אלא בשקספיר. עושר לשונו והמוסיקה של הפרוזה שכתב עשויים להביא את המתרגם לידי יאוש. אין תרגום מסוגל לשקף בנאמנות אמנות גדולה זו. אף התרגום הנאמן ביותר אינו מסוגל לבטא את הדברים במילואם ואינו עשוי לתת לנו מושג של שלימות הצורה.
שום רומאן אינו מסוגל לתת בכמה מאות עמודים תמונות כה רבות, אמיתיות ונאות על עולמנו כ“מאדאם בובארי”. מאורעות עיירת השדה מספרים לנו כיצד מסבכים החינוך המסולף והגעגועים הפוחזים את מאדאם בובארי בבגידה, בפשע וכיצד נמלטת היא למוות ומוסיפה על ידי כך חטא על פשע. הרומאן מצייר לפנינו תמונה מופלאה של התקופה של חיי אדם ותנאי החיים באמצע המאה הקודמת. פלוֹבאֶר מחייה לפנינו את תושבי יונביל הקטנה בלבד, אולם אין כמעט כל שאיפה אנושית שלא תמצא לה מקום ברומאן זה. הוא מדגים לפנינו את הטוב ואת הרע על גווניהם האין סופיים. יונביל מסמלת עולם שלם ופלוֹבאֶר מתאר לפנינו את אותה הפינה של כדור הארץ שבמרכזה שוכנת יונביל ובירתה – רואן, הוא עושה זאת בשלימות כזו ביסודיות ובהיקף שאפילו בירות תבל, רומא, פאריס, וונציה לא זכו להם. המשוררת לאה גולדברג כותבת שלוּ הושמדה כל ספרות המאה התשע עשרה והיה נשאר כרך אחד ויחיד, כדי לתת מושג על המאה התשע עשרה ואותם האנשים שיוולדו כעבור מאות בשנים, כדי שיטיבו לדעת ולהכיר את העולם בתקופה שלאחר נפוליאון, מן ההכרח היה שהבחירה הזאת תיפול על רומאן זה.
כיום אין עוד צורך בוכוח עם התובע הכללי פינאר על השאלה, אם ספר זה מוסרי הוא או לאו. רק לפני מאה שנה יכלו להאשים ספר זה באי מוסריות, הרי הוא מתאר כיצד נסחב האדם הטוב והמחונן בסגולות אצילות, למערבולת הפשע. כיצד משבשים דרכיו אי שביעות הרצון עם מצבו, געגועיו לעולמות רחוקים והכמיהה אחר חפצים נאים ומותרות. רומאן זה מדגים לפנינו את חשיבותו הגורלית של הצעד הראשון בכיוון הבלתי נכון, ומה איומות תוצאות החטא. קשה לנו כיום לתאר ספר בעל מוסריות נעלה יותר, מאשר ספר זה המעלה על נס את החובה והמעריץ את מילוי התפקיד, גם באדם החלש והטפש. רומאן זה קובע בצורה מוחלטת שהאדם הטוב והממלא את חובתו עולה על כל אדם אחר, יצטיין בסגולות נוצצות ומבריקות כאשר יצטיין. יכול מישהו לטעון שהרומאן מכוון נגד הקידמה, מכיון שחוק זה קובע שהאדם צריך להשתדל להעלות את עצמו ממצבע צנוע לטוב ולנעלה יותר. מאדאם בובארי אינה אלא קרבן געגועיה אחר חיי קלות ומותרות. פלוֹבאֶר כתב גם יצירות אחרות, אולם אף אחת מהן אינה מסוגלת להתחרות ברומאן זה העולה רק בידי יחידי סגולה. גם בין הצרפתים אהבו את פלוֹבאֶר אלה שלא היו דומים לו. ז’ורז' סאנד כותבת באחד ממכתביה לפלוֹבאֶר, כי אין היא משערת כלל, שאפשר לעבוד על סיפור כדרך שהוא עובד. “אני – כתבה לו ידידתו הזקנה – מעמידה את הכנור שלי במקום הפרוץ לכל הרוחות. תנגן עליו הרוח אשר תנגן. לפרקים צלילו עליז, לפרקים נוגה, ולפרקים… מזוייף”.
דון קיכוט מתפאר בספרו של אונאמונא בלשון זו: “וכי מכיר את סרוונטס? כמה אנשים יודעים את פרטי חייו? מה מספר אלה המתענינים בו בכלל? אבל אני חי בלבותיהם של בני אדם. אני מצוי תמיד בחברתם. שמי נישא על כל שפתים. אלה אשר אומרים על מישהו ‘הרי זה ממש דון קיכוט!’, הלא עלי הם חושבים ולא על מחברי”. משהו מעין זה קרה לה גם לאמה בובארי. אשה סנטימנטאלית זו מן הפרובינציה הצרפתית שלא ידעה לעשות דבר הראוי לשמו בחייה וקפחה אותם בסיכלותה זכתה לחיים כה ארוכים בדורות עד שהקהל הרחב מיטיב להכיר את שמה יותר מאשר את שם יוצרה. היא הצמידה עצמה לשמו של פלוֹבאֶר באורח אחר לגמרי מאשר כל גבורי יצירותיו האחרות. אם אנחנו אומרים “מאדם ארנו”, הרי עלינו לחשוב כמה דקות עד שנזכרים בכך שזוהי גיבורת “חינוך הרגש” לפלוֹבאֶר. אם אומרים אנו “פליסיטה” עלינו להיות משכילים למדי כדי להזכר ב“שלושה סיפורים” רק “סאלאמבו” ו“מאדאם בובארי”, מעלים מיד את שמו של פלוֹבאֶר. אבל “סאלאמבו” הוא ספר ואמה בובארי, היא אשה, שאפילו בלי להכירה אנחנו יודעים את כל מאוויה וחלומותיה. מוזר הדבר מציינת המשוררת לאה גולדברג, שהיא חיה בינינו בכל ממדיה הממשיים, אפילו בלי שנאהב אותה. איש לא היה מאוהב בה כפי שהיה מאוהב בדון קיכוט, בנאטאשה רוסטובה, באנה קארנינה. אנו משלימים בכל זאת עם סיכלותה עם בגידותיה הבלתי יפות, עם ריקנות חייה וזוכרים לה, כבעלה שארל, את חסד נעוריה, את צפורניה הלבנות את עמידתה בגן אביה מתחת למטרית המשי האפורה, כאשר טיפות גדולות, מצלצלות, נופלות על המשי המתוח וזוכרים את רגעיה האחרונים, את מותה האבסורדי, הבלתי יפה, הנורא בחוסר המשמעות שלו, ואת דברי בתה הקטנה: “אמא, כמה גדולות עיניך, מה חוורו פניך, איך את מזיעה!” זהו כוחו של אמן, כוח אמנות הביטוי, נס דרך התיאור, היודע להשכין בלב העולם דמות לא אהובה.
אשר לקווים מקבילים בין “דון קיכוט” ו“מאדאם בובארי”, ספרו של סרוונטס היה סאטירה על הספרות הנקראת ביותר בדורו: על רומאן האבירים הממשיך לראות את מרכז העולם באידיאל שהתנוון. מתוך קריאת הרומאן האבירי עשה דון קיכוט את אשר עשה והנה ממש כך כותב פלוֹבאֶר ב“מאדאם בובארי”: סאטירה על גסיסתה של הרומאנטיקה ועל האפיגונים שלה, או על קוראיה שלא הספיקו לחוש, כי תקופה חדשה ואחרת עומדת בשער. כמו “דון קיכוט” כן אמה בובארי בלעה מאות ספרים, שאין להם שום שייכות למציאות של חייה והיא מנסה לחיות את החיים על פי הספרים האלה, דוחה מעליה את הממשות של עירה וסביבתה, מבקשת מאנשים המקיפים אותה לא מה שיש בהם, אלא את אשר קראה בספרי נעוריה. אפילו אל בתה הקטנה, ברתה, היא מתיחסת לפעמים יחס של אהבה תיאטראלית, לא משום שהיא אוהבת אותה, אלא משום שיש סצינה כזאת ב“נוטרדאם” של ויקטור הוגו. הרומאן הוא לא רומאן בלבד, לא סיפור חיים ריאליסטי בלבד, אלא בקורת הרסנית על זרם ספורתי אחר, אשר בנעוריו היה פלוֹבאֶר כה קרוב לו.
“מאדאם בובארי” מלמדנו עד היכן גדול כוחה של הספרות מכוחה של המציאות. המבקר הנודע סנט באף סבור, שקשיותה של מאדאם בובארי אופיינית למחבר הרומאן, בנו של הרופא האנאטום והפיסיולוג. ואילו בודלאֶר גילה בה קווים מלחמתיים האופיינים לנורמאנים הקדומים, אבות־אבותיו של פלוֹבאֶר. מופאסאן אמר עליה, שהופעתה בספרות הצרפתית היתה מהפיכה, אף כי ב“מזרחה” של אותה ספרות עמדו שתי דמויות הענק, סטנדאל ובאלזאק. היתה זו מהפיכה הואיל ועל דפי רומאן זה הופיעו בספרות החיים עצמם. אפשר היה להרגיש אגב דפדוף ברומאן, שהדמויות קמות ומזדקפות לעינינו, שהנופים נפתחים על כל בשמיהם ועל כל קסמם. אף החפצים קמים לתחיה כאילו במגע ידו של כוח מסתורי וסמוי. מופאסאן עמד בהרבה על חידושי הלשון שחידש הסופר, אשר הגשים את עקרון Impassibilité ב“מאדאם בובארי”, הופיע סופר שדמיונו הוא בראש ובראשונה “ראי העובדות”, שהרחיק מעליו בכוונה תחילה כל רגש אישי, אהדה או חוסר אהדה. רומאן זה הוא התמצית המרוכזת והאמנותית ביותר של חיי הבורגנות הזעירה במאה התשע עשרה, המסמך האנושי העמוק ביותר והתמונה הנאמנה ביותר לפאראדוכס הנצחי של השירה האומר, כי אף בגן הריאליזם פורחים בצורה הנהדרת ביותר פרחי הרומאנטיקה, ולעולם אי אפשר לעקרם. העלילה היא יום־יומית, ואין בה שום דבר בלתי רגיל, שום דבר רומאנטי או דמיוני. זוהי אמת לאמיתה, מעשה שהיה במלוא מובן המלה, אפיזודה מחיי עיירה צרפתית קטנה בשנות הארבעים של המאה הקודמת, בהן חיה אמה בובארי באמת – בשמה האמיתי אשת הרופא דאל־מאר – היא חיה, חולמת, אוהבת, סובלת עד שימה קץ לחייה ברעל בקיץ 1848, לאחר שהרסה את חיי בעלה ואת חייה היא. פלוֹבאֶר קרא את הכרוניקה המשפטית הקטנה, שהודיעה על מקרה התאבדות בלתי־חשוב והפך אותו לאחד הרומאנים היפים, החשובים והמזעזעים ביותר של ספרות העולם, שמאת השנים שעברו מיום הופעתו לא הפחיתו ערכו. אין איש יכול להסיח דעתו מתוך אדישות למקרא הטראגדיה של אשת הרופא ביונביל. אף המחבר עצמו, שדגל ברעיון ה־ Impassibilité, אף הוא מתרגש במקצת בדברו עליה. רק מר הוֹמה מסוגל להתיצב בשקט נפשי גמור ומתוך הרגשת סיפוק ליד ארונה של אמה, שכן הוא מסמל את סדר העולם האזרחי שנפגע ונקם נקמתו. אמה נעשתה לדמותה הקדושה של הרומאנטיקה מתוך רגש השנאה המקנן בפלוֹבאֶר כלפי הבורגנות הזעירה. סבור היה פלוֹבאֶר שחרץ פסק דין מוות על הרומאנטיקה, ולא שיער, שעתידה היא לקרון באור מזהיר מתוך הרומאן שכתב. יש הרואים דווקא בפרט זה את קסם הדמות. אנו מבכים את גסיסת רומאנטיקת החיים יחד עם אמה שמוסר הסביבה הקרתנית עשה אותה למושחתת, לקטנונית. היתה זו אשה אמיתית, שלא היתה מוכנה לפשרה, ואנו מצדיקים את הטרגדיה שלה ברשעות הרומאנטיקה של החיים. יש בחיי דמות זו אכזריות בלתי רגילה של טראגדיות הגורל. דרכה מוליכה רק למטה והיא חייבת ללכת. הגיבורה אשה יום־יומית היא, אשה רגילה החיה באחת מערי השדה, אולם אנו חשים בגורלה מסודות נצח החיים, ובנקודה זו מתקרבת היא אלינו. המונומנטאליות האמנותית של פלוֹבאֶר מדהימה אותנו בראותנו שדווקא הוא, נביאו הקנאי של הנטוראליזם, שהגיע לידי מסקנה שאין להכיר את החיים אלא על ידי ניתוח הגוף החי, מתנגד ל“אני מאמין” האמנותי שלו, ממש כפי שאנו רואים זאת בזולא. תופעה רבת־משמעות היא, שדווקא אותם סופרים המורטים חרבותיהם כדי לקדש מלחמה עד חרמה על הרומאנטיקה, נהפכים בעל כורחם, לחסידיה. נתברר, שתחומי הנאטורליזם צרים מדי, ועקרונותיו נוגדים את האמנות. פלוֹבאֶר שנא שנאה עזה את הקרתנות, ואדם שהיה מסוגל לשנוא כמוהו, לא היה מסוגל להישאר אדיש ואובייקטיבי. בלית ברירה תפס עמדה, אף בעל כורחו. מאדאם בובארי לא היתה קמה לתחיה אלמלא שנאת הקרתנות של פלוֹבאֶר.
פלוֹבאֶר כותב ב“מאדאם בובארי”: “הרגש זורם לפעמים במיטאפורות הריקות ביותר ובאמרות הנדושות ביותר מתוך נשמה העולה על גדותיה, כיון שלעולם אין איש מסוגל לבטא לא את תשוקותיו, לא את השקפותיו ולא את כאבו. המלה האנושית אינה אלא סיר מנופץ, אשר באמצעותו אפשר להשמיע לכל היותר נעימות המתאימות להרקדת דוב, ואילו אנו – רוצים אנו להביא את הכוכבים לידי התרגשות!”. אם היה מישהו המסוגל לבטא את השקפותיו ואת רגשותיו, שזכה לדייקנות מלאה בביטוי כל מה שראה, מה שחשב, מה שהרגיש ומה שרצה להנחיל, אם היה מישהו שהשתלט על אפשרויות הביטוי במידה שמעטים מגדולי הסופרים הגיעו אליה, אם היה מישהו המסוגל להוציא מן המלה האנושית, מן הסיר המנופץ הזה, מוסיקה כזו המביאה כל אחד מאתנו לידי התרגשות, אותנו ולא את הכוכבים, אם היה מישהו שניגן על הכלי השבור הזה כאמן גדול והנציח את חזיונותיו בשלימותם ובבהירותם, היה זה אותו אמן בחסד עליון, מחבר “מאדאם בובארי”. מעולם לא הלך בדרך ההתנגדות הקלה ומעולם לא טרח לבטא בקלות את הניתן לביטוי. תמיד השתדל להביא לידי ביטוי את הקשה ביותר, הן בטבע והן בגלגולו המופלא ביותר, בנפש האדם. הוא ניסה תמיד לבטא את אשר אינו ניתן לניתוח ואת התופעות המתגלות רק לפני העינים הברוכות ביותר. מה הם נושאיו? הסודות המסתתרים במעמקי נפש האדם, התהליך הממושך של התרחשויות הנשמה או תהליכים המתרחשים בין שתי פעולות רצופות. הוא תיאר את הרקמה הנוצרת מתוך המחשבות והרגשות. נושאו היה השפעתם ההדדית של הרגש והמחשבה, המאבק ביניהם והמאבק בין שניהם לבין העולם החיצוני. הוא ניסה לתאר תופעות־חיים מופלאות, אשר רק תוצאותיהם בצורת פעולה אנו קולטים, כפי שאנו רואים בניצוץ ובאור את הכוח החשמלי. נושאו היה – חיי האדם, הקשרים בין חיים אורגניים ובלתי אורגניים. הוא הגיע לידי המסקנה, שאין הבדל בינינו לבין האופף אותנו, קיימת אחדות גדולה אחת, ושום דבר אינו מתרחש בנפשנו מה שאינו מתרחש גם בסביבתנו. הוא ניסה לפענח את סוד הקשר בינינו לבין העולם, את הניגוד הנצחי הקובע, כי על אף כל יהירותנו וגאוותנו אין אנו אלא פירורים קטנטנים של סביבתנו. הוא ניתח את השפעת הסביבה והגורל והדגיש את האחדות בינינו לבין גורלנו. פלוֹבאֶר אינו מסביר כל זאת, אלא מאיר את הדברים לעתים בקיצור נמרץ ולפעמים במלה אחת בלבד. יש סוברים שמעולם לא קם סופר שהיה מעמיק ראות ממנו ומעולם לא היה סופר מסוגל לבטא בשלימות גדולה יותר את אשר ראה, חשב, חש ותיאר בדמיונו.
אין “מאדאם בובארי” לאמיתו של דבר סיפור שוטף. רומאן זה אינו אלא שורה של תמונות. מאות רבות של תמונות עוברות לפנינו על דפי הרומאן, הואיל ואין פלוֹבאֶר מספר את המתרחש, אלא מצייר את כל הסצינות שבעלילתו, מלים אחדות משמשות גשר בין התמונות, והן מבטאות בשלימות את כל הדרוש, עד שלא נשאר כלל חלל ריק. מאות התמונות הרבות מתחלפות במהירות, וכל תמונה קשורה בזו שקדמה לה ובזו הבאה בעקבותיה, ממש כשם שתמונות־הקולנוע המתחלפות יוצרות אחדוּת שלימה, שהשינויים בה מעטים למעשה. פלוֹבאֶר מצייר את מאות התמונות הרבות באמנותם של הסופרים הריאליסטיים הגדולים. ניתן לומר, שהוא עובד כדוגמת ציירי המיניאטורה: הוא מצייר כל פרט קטן. בכל סצינה בודדת קצרה משתקפת כל הסביבה. אילו העז איזה צייר לצייר אילוסטראציות לפלוֹבאֶר, לא היה נשאר כל מקום לדמיונו, עליו היה להעלות על הנייר אותם הדברים, שפלוֹבאֶר ציירם בדיוק נמרץ באמצעות המלים. אופן הרצאה זה מחייה בצורה בלתי רגילה את האשה הפרובינציאלית המשתלבת והמתגעגעת על סביבה אחרת. אנו רואים אותה בכל, אותה ואת סביבתה, ואנו חיים את חייה. אופן הרצאה זה שימש מופת ודוגמא לספרות הצרפתית המודרנית, ואפילו הכשרונות הגדולים ביותר לא יכלו להתחמק מהשפעתו. מטעם זה מצהירים גונקור, דוֹדאֶ, מופאסאן, זוֹלא וכל בעלי רומאנים “ריאליסטיים” במאות השנים האחרונות, שפלוֹבאֶר הוא מורם ורבם.
הנה אגרת של גוסטאב פלוֹבאֶר לגב' לארואייה דה־שאנטפי שנכתבה בפאריס, 18 במארס 1857, בה מציג עצמו לפניה:
"גברתי,
– אני נתון עכשיו, בטרם אחזור לכפר, בחקר ארכיאולוגי על אחת התקופות הסתומות ביותר של העולם העתיק – מחקר הכנה לחיבור חדש. אני מתכוון לכתוב רומאן, שעלילתו חלה שלוש מאות שנה לפני ישו הנוצרי, שכן חש אנוכי צורך לחרוג מן העולם המוֹדאֶרני בו שקע עטי יותר מדי; מייגעני לתארו, כשם שאני בוחל להתבונן בו.
בפני קוראה כמוך, גברתי הנחמדה כל־כך, גילוי־הלב הוא חובה. רצוני, איפוא, לענות על שאלותיך: “מאדאם בובארי” אין בו מאום מן האמיתי. זהו סיפור שכולו בדוי; אין בו כל ערוי־הרגשות שלי ולא ערוי־מהות שלי. ההזייה (אם יש כזאת) באה להיפך על־ידי העדר־האישי שביצירה. זהו אחד מעקרונותי: לא לכתוב את־עצמי. האמן חייב להיות ביצירתו כאלוהים בבריאתו. אינו־נראה וכל־יכול, שחשים בו בכל ואין רואים אותו בתוך כלום.
ועוד: האמנות צריכה להתעלות על כל הזיקות האישיות והריגושים העצבניים! הגיעה השעה להעניק לה בכוח שיטה אכזרית את סגולת הדיוק של מדע הפיסיקה! הקושי העיקרי, בשבילי, נעוץ בסגנון, בצורה, שכן היופי שאין לו הגדרה, נובע מן ההרגשה עצמה והוא גם תפארת האמת, כפי שאומר אפלטון.
אף אני, גברתי, חייתי זמן ממושך, כמוך, אף אני ביליתי שנים רבות בכפר ביחידות גמורה, ולא הגיעני בחורף כל שאון זולת רשרוש הרוח בתוך העלים ונפץ הקרח, שעה שהסינה הפשירה מתחת לחלונותי. אם הגעתי לידיעת החיים במידה כלשהי, הרי זה הודות לכך שחייתי מעט במובן הגס של המלה, בכוח זה שאכלתי מעט, אבל לעסתי הרבה; שחייתי בתוך חברות שונות וראיתי ארצות שונות. שוטטתי ברגל ורכבתי על גמלים, מכיר אנוכי את אנשי־הבורסה בפאריס ואת היהודים בדמשק, את הסרסורים־לדבר־עבירה באיטליה ואת הלוליינים הכושים. ביקרתי כצליין בארץ הקדושה וכן תעיתי בין שלגי הפארנאסוס, ואפשר לראות בכך משום סמל.
אל נא תתאונני; שוטטתי קצת בעולם והריני מכיר היטב את פאריס שאת חולמת עליה; אין דבר העולה על ערכה של קריאה טובה ליד האח… לקרוא את “האמלט” או את “פאוסט” ביום של התפעלות. חלומי (לעצמי) הוא לרכוש לי חוילה קטנה בוואֶנאֶציה על שפת התעלה הגדולה.
הנה, גברתי, חלק מסקרנותך בא על סיפוקו. להשלמת דיוקני והביוגראפיה שלי הוסיפי נא: אני בן שלושים וחמש. קומתי חמש רגלים ושמונה אצבעות. יש לי כתפיים של סבל וגירוי עצבני כשל עוגבת קטנה. אני רווק ובודד"…
כאשר הופיע בשנת תרצ"ב בהוצאת “שטיבל” החלק הראשון של “מאדאם בובארי” בתרגומה העברי של דבורה בארון היה הדבר בחינת מאורע בספרות העברית. ואמנם תרגומה של המספרת הדגולה קבע ברכה לעצמו, בטון המיוחד שלו, המרוגש־המאופק, בדיוק־הניב בפשטות זו של הסגנון שהיא נחלתם של יוצרים גדולים בלבד. העתונות העברית של הזמן ההוא קידמה בברכה את הופעת יצירתו של פלוֹבאֶר בתרגום עברי ומבין מאמרי הבקורת שהופיעו אז ראוי לציון מיוחד מאמרו של ש. צמח, שהופיע בשבועון “מאזניים” (שנה ג' גליון ל'). הנה שני קטעים מתוך מאמר רב־ענין זה:
"לא מלאכה קלה לקחה על עצמה המתרגמת, להוציא את הפרוזה המחושלת של פלוֹבאֶר מתוך דפוסיה המקוריים והטבעיים ולהעבירם אל תוך כליה של שפה אחרת. זהו מעשה רב וכבד־אחריות, עד כדי להרתע מפניו לאחור. ואם בשפות האחרות כך, בעברית על אחת כמה וכמה, כי לא הסיפור, תוכנו הממשי והשתלשלות המאורעות של אותה בת־כפר, שנתחנכה במנזרי הישועיים קראה רומאנים רגשניים בנעוריה, היתה לאשתו של רופא־סתם (אדם טוב וישר, אבל חרד וחסר כל רצון), הסתבכה בעגיבה, בהזיותיה, בתרמיתה, בכזביה, עד אשר צרו דרכי החיים ללא מוצא ומפלט, ונשארה פתוחה לפניה הדרך האחת, דרך כל האדם – לא סיפור־המעשה, כשהוא לעצמו, הוא העיקר כאן. ההיפך מזה. ככל יצירה קלאסית, שהיתה במרוצת הימים לקנין הרבים, כעין בית אולפנה לחכמת הכתיבה לדורות והמסכמת את החיים, מגבשת ובמדה ידועה גם מאבנת את צורתם, המגישה את תמציתם, את הגרעיני והכללי שבהם. גם רומן זה מתנהל בכבדות, מיגע את הקורא הרגיל בפרטיו, בהכרחי ובהגיוני אשר בהתפתחותו. לעומת זאת כאן הכל עיקר, כל תאור נוסף, כל שם נרדף. גם סימני ההפסק. מרצון או מאונס, חייבים אנו להעמיס על שכמנו בשעת קריאה ופי שבעה בשעת תרגום את כל נטל היחס לעלילת הכתיבה, שהטעין על עצמו פלוֹבאֶר, להכנע למשמעותו המיוחדת במינה, אותה מזיגה של שירה המסתננת דרך הגיון ברזל. בשעה שהשכל והתבונה האנושית עם דקותם ותעלומותיהם, ערמומיותם, השתמטותם מפני עצמם ומפני זולתם, צביעותם, קטנותם והתרגשותם, איוולתם וקהותם ישתלבו יחד לכל ניגודיהם בתוקף רחש קצבו של ריתמוס אטי, ___1 וצפוף, אשר להקות המבטאים והמשבּטים בו יוצאות חוצץ כשיירות צפּרי נוד בימי סתיו ואשר תעודתו לעשות את המכוער בהחלט ליפה מוחלט – אותה המשמעת הפלוֹבאֶרית מן ההכרח שתהא לנגד עיני המתרגם תמיד, כי רק אז יתעלה התרגום למדרגה של מפעל אמנות ותרבות גם יחד, והוא יחנך ויהיה למופת ויעיד על הרוח המוסרית העמוקה, היא תנאי מוקדם לכל יצירה ספרותית, התובעת מאת הסופר את כל כוחותיו ואת כל נפשו.
ההצליחה דבורה בארון לשמור בתרגומה על הנזירות הספרותית הזאת? העלה בידה לזווג יחד את הנפלא ואת השגור, לצקת בתוך המשפט הרגיל את האחריות המלאה לדברים העתידים לבוא? בדרך כלל יש להשיב על השאלות האלו בחיוב. גם דבורה בארון השקיעה עמל לא מעט בעבודתה ועקבות עמלה ניכרים. היא אוהבת את פלוֹבאֶר, את דרכי ההבעה שלו, את להטו החבוי, היא מבינה לרוחו, מרגישה את חפצו ושואפת תמיד למצוא את הניב ההולם אותו. ביחוד האירה לה ההצלחה פניה, בשעה שהיא מתרגמת את קטעי התאורים הפלוֹבאֶריים עם נשימתם הארוכה, עם רעדם העצור ועם חובתם למתואר המתאמצת להחבא מעין רואים…"
בהמשך המאמר עומד צמח על שני לקויים בתרגומה של ד. בארון: אי־דיוק בתרגום בטויים מסוימים והעדר סטיליזאציה בקטעים הכתובים במעורב על דרך־הסיגנון. אך בסיכומו הוא קובע, כי אמנם ניחונה דבורה בארון בכל הסגולות הדרושות, כדי להוציא מתחת ידה תרגום משוכלל של “מאדאם בובארי” – והן: “יכולת לחדור אל נשמת הסופר, הבנה וחוש בקורת, בירור מלים נכונות, סבלנות, רצון טוב, חיבה רבה לפלוֹבאֶר”.
גוסטאב פלוֹבאֶר: מאדאם בובארי, תרגום – דבורה בארוֹן, הוצאת ספרית פועלים 🔗
לחודש הבא נועדה הבריחה. על אמה מוטל היה לצאת מיונביל כביכול לשם נסיעה רגילה לרואן. רודולף יכין בינתיים את תעודות־המסע, יזמין מקומות בדיליז’אנס וגם יכתוב לפאריס, שיכינו בשבילו קרון מיוחד במרכבות־הדואר ההולכות למארסיי. שם יקנו להם כרכרה ויסעו ישר, ללא כל חניות, לגינואה. את מזוודותיה תשלח אמה לבית לרה, והוא שיביאן אל “הסנוגי”, בלי לעורר כל חשד. בכל אלה לא נזכר אפילו פעם אחת שם התינוקת. רודולף נמנע מלדבר עליה. והיא אולי לא חשבה עליה כלל.
הוא ביקש להמתין עוד שבועיים, עד שיסדר את ענייניו. עם סוף השבוע הראשון דרש ארכה עוד לשני שבועות. אחר־כך התחפש כחולה, אחר־כך נסע. וכך יצא רוב אבגוסט. אחרי כל השהיות והדחיות הוחלט, שבארבעה בספטמבר, בשני בשבת, יקום הדבר.
והנה הגיעה השבת – יום אחד לפני הנסיעה. רודולף בא בערב זה בשעה מוקדמת, שלא כרגיל.
– המוכן הכל? – שאלה.
– כן, ־ אמר, והם הקיפו את הערוגה וישבו בקצה חומת הגדר, ליד המעלות.
– אתה, עצוב, ־ אמרה.
– לא, וכי למה זה אתעצב? – קרא, ועם זה הביט עליה במבט מיוחד, מלא רוך.
– אולי מפני שעליך לנסוע, ־ השיבה, ־ להיפרד מן החיים, שהורגלת בהם, מכל האהוב עליך ויקר לך. אח, כן, אני מבינה… אולם אני אין לי כלום בעולם. אתה הנך בשבילי הכל, וכן אהיה גם אני לך. אני אהיה למולדת ולבית משפחה, לך אדאג, בך אטפל ואותך אוהב ואשמור.
– מה נחמדה את, ־ אמר, בחבקו אותה.
– האמנם? – הצטחקה בנעימות. – התאהבני? הישבע נא לי.
– אם אהבתיך? אם אני אוהב אותך? הן כאלוהים היית לי, חמודתי שלי.
בשיפולי האופק, בקצה הכר, הגיח ועלה ירח מלא, אדום. הוא התנשא מהר, בא אל בין הצפצפות והתכסה בהן כמו בווילון כהה, מנוקב. עד מהרה נראה במרחבי הרקיע, כשהוא צף כבר לאטו, מבהיק כולו בנוגה לבנבן וזורע אורו על פני הנהר, אשר הזדהר באלפי צחצוחי־זיו. נוגה הכסף הזה, שהיה צולל ויורד לתוך המים, נראה כנחש גדול, נטול ראש, המכוסה בקשקשי אור. הוא גם דומה היה לנברשת־פלאים ענקית, המנטפת לכל מלוא אורכה רסיסי יהלום מחותך. לילה רך אפף אותם מסביב, שפעות צללים רבצו בין העצים, אמה נשמה עמוקות את האוויר הצונן, כשעיניה עצומות למחצה. דוממים ישבו שניהם ותפושי הרהורים. זכר אהבתם משכבר הימים עלה על לבם, אהבה, שהיתה כבירה ורכה כנהר הזה, השוטף לפניהם ועדינה יותר מבשמי הלילך, ואשר השאירה בקרבם צל נוגה כצללי הבכאים פה, על גבי העשב. יש אשר בין הדשאים רשרשה איזו חיה לילית, קפוד או חולדת־סנאים, האורבת לטרף, או שנשמע קול אפרסק שנשר מן העץ.
– מה יפה הלילה הזה, ־ אמר רודולף.
– עוד יהיו לנו רבים כמוהו, ־ ענתה, והוסיפה כמסיחה עם נפשה:
– כן, טוב יהיה לנסוע… אולם למה זה כבד כל־כך לבי? האם הוא הפחד מפני הבלתי־ידוע, הצער לפרוש מן הישן והרגיל, או אולי… אבל לא, כי רק מתוך שפע של אושר הוא זה… מה חלשה אני, סלח לי.
– עדיין יש לך שהות, ־ אמר, ־ המלכי בלבך, אולי תתחרטי אחר־כך.
– לעולם לא, ־ קראה בהתעוררות.
־ כי איזה מקרה רע יכול לקרות אותי, – הוסיפה בהתקרבה אליו, – אין לך מדבר, אוקינוס או ארץ גזירה, שלא הייתי הולכת עמך שמה. ככל שנוסיף לשבת יחד, כן תקום ותחזק אהבתנו. שום צער לא נדע בחיים, לא שום דאגה, לא שום רע. לבדנו נהיה שנינו, רק לנו לעצמנו, תמיד, לעולמי עד… דבר, איפוא, ענני.
– כן, כן… – ענה מזמן לזמן.
היא החליקה את ראשו ומלמלה ברוך כתינוקת, בעוד שהדמעות נשרו מעיניה:
– רודולף… רודולף הטוב והיקר.
צלצלה שעת שתים־עשרה.
– חצות, – אמרה. – ובכן: מחר; רק עוד יום אחד.
הוא קם כדי ללכת, וכאילו ניתן בזה אות לנסוע, צהבו פתאום פניה.
– האתך הן תעודות המסע?
– כן.
– ולא שכחת שום דבר?
– לא.
– אתה בטוח בזה?
– ודאי.
– במלון “פרובאנס” תחכה לי?… בצהריים?…
הוא נענע בראשו.
– להתראות, איפוא, – אמרה מתוך לטיפת־פרידה אחרונה, והיא עמדה והביטה אחריו בלכתו. הוא לא החזיר את פניו, ואז רצה אחריו וקראה התכופפה בין קני הסוף:
– להתראות.
הוא כבר נמצא מעבר לנהר וצעד במהירות על־פני הכר. כעבור רגעים אחדים התעכב. וכשראה אותה מרחוק בשמלתה הלבנה, היאך היא מחליקה ונעלמת, כחזיון־לילה, בצל התפעם בו לבו כל־כך, שהיה אנוס להישען על עץ, כדי שלא יפול.
– שוטה שכמותי, ־ נזף בעצמו, ־ מה קרה? דבר גדול! סוף־כל־סוף, הלא היתה זאת פילגש נחמדה.
יופיה של אמה וחמודות אהבתה קמו והתיצבו לפניו פתאום, ורגע אחד נכמר בו לבו, אלא שמיד נתמלא שוב מרדות.
– הן לא אוכל להיטרד למקום נכר, – קרא, כשהוא מנענע נמרצות בידיו, – ועוד עם משא של תינוקת על גבי.
כל זה דיבר כדי להתעודד ולהוסיף תוקף לדעתו.
– וכמה טרדות, כמה הוצאות… אה, לא, אלף פעמים לא, אין לך שטות גדולה מזו.
אך בא הביתה, ישב אל השולחן, מתחת לראש הצבי, התלוי כמזכרת ציד על הקיר, ולקח בידו את העט. אולם תחילה נתקשה ולא ידע במה להתחיל, ובהישענו בראשו על שתי ידיו, נשתקע בהרהורים. אמה נראתה לו עכשיו מרוחקת ממנו מרחק רב, כאילו החלטה זו שהחליט שמה פתאום ריווח ביניהם. כדי להיאחז במשהו קרוב לה, עמד והוציא מן הארון שלמראשות המיטה את קופסת הביסקוויטים, שבה היו שמורים מכתבי הנשים. ריח של טחב וחבצלות נובלות נשב ממנה בהיפתחה. ראשונה נגלתה לפניו ממחטה מנוקדת בכתבים צהבהבים, ממחטה שלה היתה זאת. פעם אחת, בדרך הליכתם, בשעת טיול, התחיל פתאום שותת דם מחוטמו. הוא כבר שכח את זה. אחר כך באה תמונה זעירה מרופטת שוליים. אף היא שלה. תלבושתה נראתה לו צעקנית, והמבט המעורפל, הגנדרני – עלוב מאין כמוהו. אגב בתמונה, התאמץ להעלות לפניו את דמותה של אמה החיה, אולם שרטוטי פניה הלכו ונסתבכו בדמיונו, כאילו שתי הצורות, המצוירת והחיה, היו מתנצחות בו ומשתחקות זו בזו. לבסוף קרא מכתבים אחדים; בהם דובר על הבריחה. קצרים היו, מדוייקים, ונמרצים כאגרות־מסחר. הוא ביקש לראות את אלה של הימים הראשונים, וכדי להגיע אליהם, טרף ובלבל את כל האחרים. באורח מכני נבר בגל הניירות הזה, שממנו נשרו בערבוביה פרחים, ביריות, איזו מסכה שחורה, סיכות ושערות, שערות רבות, כהות, בהירות, צהבהבות. אחדות נאחזו בשולי הקופסה ונתנתקו בשעת פתיחתה. תוך כדי בחישה הציץ ובחן בתוך המכתבים את צורת הכתב והסגנון, שהיו שונים זה מזה. כשם ששונה היתה האורתוגרפיה. מהם שנכתבו בלשון רכה, ומהם – מתוך בדיחות־הדעת, או ברוח נכאה האחת שאלה אהבה, ואחרת – כסף. מלה אחת הזכירה לו לפעמים פרצופים, הוויות, צליל־קול. היו מכתבים, שלא הזכירו כלום, כי, אכן, הנשים האלה, בהתכנסן בזכרונו בבת־אחת, דחקו זו את זו, ושעור קומתן נתנמך, כאילו המידה האחת הזאת שבה נמדדו, מידת האהבה, מחקה ושוותה את כולן. הוא שאב מלוא חופניו מן הבליל הזה ושפכו, לשם שעשועים, מיד ליד. לבסוף נמאס לו הדבר, והוא השיב את הקופסה למקומה.
– הבלים, ־ סיכם את כל הענין בקצרה. כי התענוגות – בדומה לתינוקות בחצר של בית־רבן – רטטו ודשדשו את נפשו כל־כך, עד ששום צמח רענן לא יכול עוד לעלות בה. כאן עברו הדברים בחפזות גדולה עוד יותר, שהרי הילדים משאירים, לפחות, לזכרון את שמותיהם על גבי הקירות.
– ובכן, – אמר, – נתחיל.
הוא כתב:
“אומץ־רוח, אמה, אומץ־רוח, אינני רוצה להמיט עליה אסון”…
– סוף־כל־סוף, הרי זו אמת, – חשב, – הן רק לטובתה אני מתכוון, איש ישר הנני.
“השקלה כראוי את הדבר, שיש בדעתה לעשותו? היודעת היא, לאיזה תהום עתיד הייתי למושכה? לא, היא לא ידעה. בבלי חת ומלאת אמון הלכה אחרי לקראת האושר, לקראת העתיד… אי, עלובים שכמותנו, אנשים חסרי דעה”.
פה הפסיק וביקש למצוא איזה טעם, איזה נימוק המתקבל על הדעת.
– ומה, אם אגיד, שאבד לי כל הוני?… אבל לא, זה לא ייתכן, שכן צריך יהיה להתחיל אחר־כך הכל מחדש. כלום אפשר להשמיע דברים של טעם באזני אשה כזאת?
הוא הרהר רגע והוסיף:
“אני לא אשכחנה. יהיה נא לבה סמוך ובטוח. מסור אהיה לה תמיד. אולם יום אחד, עכשיו או לאחר זמן, הן היה חום אהבתנו פג (כי כך הוא דרך העולם), והשעמום היה תוקף אותנו. ומי יודע, אפשר ששומה היה עוד עלי לראות בכאב איך היא מתחרטת על מעשיה ולחלק עמה את צערה חלק כחלק, שהרי בשלי הוא בא. הרעיון בלבד, שהיא עתידה היתה לסבול, קורע את לבי. תשכח אותי, אמה, למה זה גרם מזלי שאזדמן עמה, ולמה היתה נחמדה כל־כך? האני האשם? אח, לא, לא אותי תאשים, כי אם את הגורל”.
– הנה זאת היא המלה הקולעת, – חשב, – הגורל.
“אח, אילו היתה אחת הנשים הפוחזות, מן המצויות, כי אז הייתי נאות, אולי, מתוך אנוכיות, למעשה כזה, בלי לגרום כל רע גם לה. אולם זו האכסטזה הנפלאה שלה, שהיא מקור יופיה וגם מקור אסונה. לא נתנה לה לראות – אשה יקרה שכמותה – את כל העלבון והדו־פרצופיות שבמעמדנו בעתיד. אף אני לא נתתי תחילה את לבי על כך, כמו מתחת לעץ־המוות ישבתי לי לבטח בצל אשרנו, בלי לראות מראש את התוצאות”.
– היא תחשוב, אולי, כי מתוך קמצנות אני חוזר בי… אבל אחת היא. הן צריך לשים פעם קץ לדבר.
“האנשים הם אכזרים, אמה. בכל מקום היו מציקים לנו, נטפלים אלינו בשאלות בלתי נעימות, מרננים אחרינו, ואולי גם פוגעים בכבודנו, בכבודה היא… אהה, אשר על כסא מלכות דמיתי להושיבה… שאת זכרה אשא עמי כקמיע… כי בגלות אומר אני לרצות את עווני על כל הרעה אשר הבאתי עליה. אני נוסע. להיכן? איני יודע. דעתי נטרפת עלי. אדיה. יהיה נא לבה טוב אלי תמיד. תזכור ואל תשכח את האומלל, אשר היא אבדה לו בחיים. תלמד נא את ילדתה לבטא את שמי, למען תזכיר אותי בתפלתה”.
שלהבות הנרות רעדו. הוא קם וסגר את החלון.
– כמדומני שזהו הכל, – אמר. – אה, עוד גם זה; לבל יעלה על דעתה “לרדוף אחרי”.
“בשעה שתקרא את השורות העגומות האלה, אהיה כבר רחוק מפה. גמרתי בלבי לברוח, כדי שלא לבוא לידי נסיון. אל רפיון ומורך־לב, שוב אשוב. ואפשר מאוד, שביום מן הימים עוד נדבר בקור־רוח על אהבתנו לשעבר. אדיה”.
ואת המלה האחרונה הזאת, חלק לשנים: אד־יה – סלסול שמצא חן בעיניו.
ועכשיו איך לחתום? “המסור לך בכל לב”? – לא. “ידידה?” – כן. זה מתאים: “ידידה”.
אחר־כך קרא את המכתב, והוא נראה לו מוצלח.
– אשה מסכנה, – נכמרו עליה רחמיו. – היא תחשוב, וודאי, שלב אבן לי, צריך היה להזיל כמה דמעות. אולם מה אעשה, ואני איני יודע לבכות. – ואז מילא את כוסו מים, טבל בה את אצבעו והשיר על הנייר טיפה אחת גדולה, שנהפכה לכתם חוורור. אחר־כך עמד עוד לחפש במה לסגור, והנה נזדמנה לידו החותמת עם הכתובת “AMOR NEL COR”…
– אומנם, אין זה מתאים ביותר, אבל, מילא, לא איכפת.
אחרי הדברים האלה עישן שלוש מקטרות בזו אחר זו ושכב לישון.
כשקם ביום המחרת (בשעה השניה אחרי הצהרים, כי אחר לישון) ציווה להביא מן הגן סלסלת אפרסקים, טמן בה, בין עלי הגפן, עמוק על תחתיתה, את המכתב וציווה על משרתו, ז’יבר, לשאתה לבית הגברת בובארי. בדרך זו המציא לה תמיד את מכתביו והיה שולח, לפי העונה, פירות, או עופות בר מן הציד.
- אם תשאל עלי, – אמר, – תגיד, שנסעתי, את הסל תמסור לה, לעצם ידיה… לך, והיה זהיר.
ז’יבר לבש את חולצתו החדשה, כרך מסביב לסל את מטפחתו ויצא ללכת בדרך הפונה ליונביל, כשהוא צועד כבדות במגפיו המסומרים. הגברת בובארי נמצאה במטבח, היא קפלה עם פליסיטה חבילת לבנים על־יד השולחן.
– הנה, – אמר, – האדון שלח לה.
חלחלה תקפה אותה. אגב משמוש בכיס הבגד למצוא איזו מטבעות, לטשה אל האכר עינים מלאות חרדה, והוא אף הוא הביט עליה כתוהה, בלי להבין, כיצד אפשר להתרגש בשל מתנה כזאת. לבסוף הלך, אולם פליסיטה היתה כאן – והיא לא יכלה להתאפק עוד ורצה אל האולם, כביכול להניח שם את האפרסקים. פה הפכה את הסל, תלשה את עלי הגפן, הוציאה את המכתב ופתחה אותו, וכאילו היה הכל אחוז להבה מאחריה, רצה בבהלה הלאה למעלה, לחדרה. פה היה שארל. הוא דיבר אליה. היא לא שמעה וטיפסה הלאה, על המדרגות, קצרת־נשימה, מבולבלת, כשכורה, ובידה גליון הנייר האיום הזה, שהיה רועד ומתקשקש כטבלת־פח. בקומה השלישית נעצרה ועמדה לפני דלת העליה הסגורה כדי להתאושש. אולם מיד זכרה את המכתב, צריך לקרוא אותו, אבל איך? היכן? יכולים להרגיש בה.
– אח, לא, – אמרה, – הנה פה יהיה טוב.
והיא דחפה את הדלת ובאה אל העליה פנימה. גג הצפחה השיב עליה חום מחניק, שהעיק על הרקות והכביד את הנשימה. היא הגיעה בקושי עד החלון ושמטה את הבריח. זרם אור מסמא התפרץ ובא מן החוץ. מנגד, מאחורי הגגות, השתרעו הרחק, למלוא כל העין, השדות. כיכר־השוק למטה היתה ריקה, ואבני המרצפת התנוצצו כלפי השמש. ללא נוע עמדו מסביב על הגגות השבשבות, מקרן הרחוב נשמע כעין זמזום מאחת העליות, ביגה הוא שעבד שם במכונת החרטים. היא נשענה על סף החלון ושבה לקרוא את המכתב בצחוק מר על שפתיה. אולם ככל שהוסיפה לעיין בו, כן גדלה מבוכתה. כאילו ראתה את רודולף לפניה, שמעה את קולו וחיבקה אותו בשתי ידיה, ודפיקות לבה, חזקות כהלמות הפטיש, הלכו ותכפו בהפסקות בלתי־קצובות. היא העיפה את מבטה על סביבותיה מתוך רצון עז שהארץ תתמוטט מתחתיה. למה לא לשים קץ? מי מעכבה? חופשיה היא לנפשה. והיא התכופפה והביטה אל מרצפת הרחוב.
– מהר, מהר, – לחשה.
הזהרורים, שפכפכו למטה, כאילו משכו אותה אל התהום. נדמה לה, שהאדמה בכיכר־השוק מתרוממת לאורך הקירות והרצפה מתמוטטת ונוטה לצד אחד, כאניה בשעת טלטולה בים. היא עמדה בקצה הסף, כמעט תלויה בתוך הרווחה הרבה הזאת שמסביב. זוהרי תכלת אפפוה מכל צד, ובמוחה הריק המה הרוח. צריך היה רק לתת חופש לגוף, לא להתנגד. ומכונת החרטים עוד הוסיפה לחרוק שם, כאילו קרא מישהו אליה בקול זעם.
– אמה, אמה, – נשמע קולו של שארל.
היא שהתה רגע והתעשתה.
– היכן את? בואי.
הרעיון, שהיא עמדה פנים אל פנים עם המוות, הביאה כמעט עד לידי איבוד־החושים, היא עצמה את עיניה והתפלצה למגע יד שתפסה אותה בשרוולה, זאת היתה פליסיטה.
– האדון מחכה לה, גברתי, – אמרה. – כבר הוגש המרק.
צריך היה לרדת ולשבת אל השלחן. היא ניסתה לאכול, אולם גרונה כאילו נסתם, ואז פרשה לפניה את המפית, כאומרת לבחון בה את הטלאים, ואמנם התחילה למנות את החוטים, והנה נזכרה במכתב. האבד לה? היכן לחפש אותו? ובחולשת־דעתה לא יכלה למצוא לה אמתלה כדי לקום מלפני השולחן. כעין תשישות ומורך־לב תקפוה פתאום. היא פחדה מפני שארל. וודאי שהוא יודע כבר הכל. ואכן קולו היה משונה, כשאמר:
– כמדומני שלא במהרה נראה את מר רודולף.
– מי אמר לך? – שאלה, כשהיא מרעידה כולה.
– מי אמר לי? – תהה במקצת לנעימה הנמרצת שבדבריה, – ז’יבר. פגשתיו זה עתה על פתח בית־הקפה הצרפתי; האדון – אמר – נסע, או שהוא מתכוון לנסוע.
היא נתאנחה.
– ולמה זה את תמהה כל־כך? הן נוהג הוא תמיד לצאת לאיזה זמן למסעיו. ויפה הוא עושה, חייך, כשיש לו לאדם כסף, והוא רווק, בלי משפחה… אף כי בדרך כלל הרי הוא מתעלס כהוגן, ידידנו, בחור כהלכה הוא, מר לנגלוא סיפר לי…
והוא הפסיק, כי המשרתת באה החדרה. היא עמדה לאסוף אל הסל את האפרסקים, שנתפזרו על המזנון. שארל – בלי להרגיש באודם שכיסה את פני אשתו – ביקש להגישם אל השולחן ולקח לו אחד מהם.
– מצוין, קחי, טעמי, – אמר וקירב אליה את הסל. היא דחתה אותו קלות.
– הריחי, – אמר, כשהוא מסיטו שוב ומקרבו עוד יותר אליה, – איזה ריח.
– אני נחנקת, – קראה וקפצה ממקומה. אולם בכוח־הרצון התגברה על התקפת העווית.
– אין דבר, זוהי עצבנות, – אמרה, לך, שב ואכול, – כי התיראה, שהוא יתחיל להציק לה בשאלות ושוב לא ירפה ממנה.
שארל, כדי לציית לה, חזר וישב על מקומו, ליד השולחן, הוא פלט את החרצנים אחד, אחד לכף־ידו והניחם אחר־כך בצלחתו. ופתאום עברה במרוצת־שטף עגלת טיל־ביורי כחולה דרך הרחוב. אמה השמיע קול צעקה וצנחה לאחוריה מעל הכסא לארץ.
אחרי עיון ושיקול־הדעת החליט רודולף לנסוע לרואן, ומאחר שלא היתה שום דרך אחרת לביושי, מוכרח היה לעבור דרך העיירה. אמה הכירה את העגלה על פי הפנסים הדולקים, שחצו כברק את אפלולית הערב.
הרוקח נבהל ובא לקול המהומה בבית. השולחן היה הפוך על כל צלחותיו. הבשר, הרוטב, בקבוק־השמן והממלחה התגוללו בערבוביה על הארץ. שארל צעק וקרא לעזרה. ברתה בכתה. ופליסיטה התירה בידיים רועדות את שמלתה של הגברת, אשר התפתלה בכל גופה בפרפורי־העווית.
– אלך ואביא מן המעבדה שלי את החומץ הארומטי, – אמר הרוקח.
ואחר־כך, כשאמה פקחה את עיניה, אחרי שהריחה מן הבקבוק:
– כן, ידעתי, אפילו מת היה מקיץ מזה.
– דברי אלינו, – התחנן שארל, – התחזקי. אני הוא זה, שארל שלך, האוהב אותך, התכיריני? הביטי, הנה ילדתך, בואי, נשקי לה.
התינוקת הושיטה את זרועותיה כדי לחבקה, אולם היא הפנתה את ראשה הצדה.
– לא לא, שום איש, – אמרה בקול רצוץ והתעלפה שנית.
נשאוה למיטה. פה שכבה בפישוט הגוף, בפה פעור ועינים עצומות. דוממה וחיוורת כולה כפסל שעווה, כשהדמעות שוטפת ויורדות לה בשני זרמים על הכר. שארל עמד מן הצד, במשקע הקיר, והרוקח, דומם ותפוש־הרהורים, כיאה במקרי חיים חמורים, נמצא על ידו.
– יירגע נא, – אמר בדחפו אותו במרפקו. – כמדומה לי, שהפארוכסיזם כבר עבר.
– כן, עכשיו היא נחה קצת, – ענה שארל, בהביטו איך היא מתנמנמת. – אשה מסכנה, אשה מסכנה… הנה היא שוב חולה.
הוֹמה שאל, איך קרה הדבר.
– לפתע־פתאום, – אמר שארל, – כשישבה ואכלה אפרסקים על יד השולחן.
– מוזר… – אמר הרוקח. – אף כי ייתכן, שהאפרסקים עצמם הם שגרמו להתעלפות. יש אנשים שאינם סובלים ריחות מסוימים. הנה תופעה מעניינת, שכדאי לעמוד עליה מן הצד הפאתולוגי והן מן הצד הפיסיולוגי. לא לחנם השתמשו תמיד הכוהנים במיני קטורת בטקסיהם הדתיים. בזה היו מהממים את האיש ומביאים אותו לידי התלהבות ודביקות. ביחוד קל להביא לידי כך את בנות המין היפה, שהן רכות ורגישות יותר. יש – אומרים – נשים העלולות להתעלף מריחה של קרן חרוכה, או מריח לחם טרי…
– לאט, – לחש שארל, – הוא יעיר אותה.
– ואנומליות כאלה מצויות לא רק אצל בני־אדם – המשיך הרוקח – אלא גם אצל בעלי־חיים. וודאי שלא בלתי ידוע לו איך משפיע nepeta cataria הנקרא בלשון פשוטה “עשב החתולים”, על תאוות המין אצל החתולים? והנה, מצד שני, אוכל לספר לו מעשה, שעל אמיתותו אוכל להעיד בעצמי: ברידו, אחד מחברי לשעבר, (עכשיו הוא יושב ברחוב מלפלו) יש לו כלב, שהשבץ תוקפו, כשאך מקריבים אליו קופסה של טאבאק־הרחה. בבית־קיץ שלו, ביער גיליום, הוא עושה בו לפעמים את הנסיון הזה גם במעמד ידידיו. והנה, הייאמן, שאבקת־עיטוש פשוטה עלולה להביא מהפכה כזאת בגופו של אחד ההולכים על ארבע? זהו דבר מעניין מאין כמוהו, הלא כן?
– כן, – ענה שארל, שלא שמע כלום.
– זה מלמדנו לדעת – הוסיף הרוקח בצחוק של הנאה עצמית, – מה רבים ושונים הם לפעמים הליקויים במערכת העצבים. מה שנוגע לגברת, הרי עלי להודות, שהיא נראתה לי תמיד כאדם ער ונוח להתרגש. על כן לא הייתי מיעץ לו, ידידי, להשתמש בכל אותם הסממנים הכוזבים, אשר יותר מה שהם מועילים למחלה הם מזיקים לגוף. לא שום סממנים ותרופות־שווא. דיאטה – וזה הכל. משהו להרגעת העצבים, דבר־מה להשקיט את הכאב, ומלבד זאת, האין הוא סבור, שטוב היה להשפיע איך־שהוא על דמיונה.
– כן, אבל כיצד? – שאל שארל, – איך ובמה?
– אה, זוהי השאלה, – אמר הרוקח. – הנה זאת היא, באמת, השאלה. או כמו שאמר מישהו זה לא כבר בעתון:
אמה הקיצה וקראה: “That is the question”.
– והמכתב? המכתב?
חשבו שהיא מדמדמת מתוך חום, אולם זה בא רק אחר־כך, אחרי חצות. נמצא שזוהי דלקת המוח.
במשך ארבעים־ושלושה ימים לא עזב שארל אפילו לרגע את מיטתה. הוא הזניח את החולים, לא טעם טעם שינה והיה עומד וממשש תמיד את דופקה. הוא חבשה בחרדל ושם תחבשות קרות לראשה; את ז’וסטן שלח לנפשטל להביא קרח, וכשזה נמס בדרך, חזר ושלחו שוב. הוא הזמין למועצת רופאים את הדוקטור קניבה, הביא את הפרופיסור שלו לשעבר, הד"ר לריביר מרואן, ובא, לבסוף, לידי יאוש. יותר מכל הפחידה אותו האדישות, שבה היתה שרויה החולה. היא לא דיברה כלום, לא שמעה כלום ולא חשה אפילו כאב. דומה היה שהיא שוכבת ונחה לה בגופה ונשמתה אחרי כל הזעזועים שהתרגשו עליה.
באמצע אוקטובר כבר יכלה לשבת במיטתה סמוכה על הכרים. כששארל ראה אותה אוכלת בפעם הראשונה את העוגה המתוקה שלה – בכה. הכוחות שבו אליה לאט־לאט. אחרי הצהרים היתה קמה ויורדת לשעות אחדות. יום אחד, כשרווח לה מעט ניסה שארל להוציאה לטיול קל בגן. השלכת כיסתה את השבילים מרובצי החול. היא צעדה לאט בסנדלי־הבית שלה, סמוכה על זרועו של שארל ומצטחקת כל הזמן, וכך הגיעו לקצה הגן, עד למעלות המבוא. פה נזדקפה לאט לאט, האהילה בידה על עיניה והביטה נכחה – הרחק, הרחק מאוד. אולם באופק לא נראו אלא תימרות העשן של העשבים היבשים, שנתהבהבו שם באש על הגבעות.
– את מתעייפת, יקירתי, – אמר שארל, והוא משכה לאט־לאט והכניסה אל מתחת לסככה, לסוכת הגן.
– שבי פה, – אמר, – על הספסל, ויהיה לך נוח יותר.
– אח לא, לא, לא פה, ־ לחשה בלי כוח. סחרחורת תקפה אותה, ועוד בו ביום נתחדשה מחלתה, אומנם הפעם בלי אותם הסימנים הקבועים, אבל קשה ומסובכת יותר. היא חשה פעם בלבה, ופעם בראשה ובכל גופה, כשהתחילה להקיא, חשב שארל, שאלה הם הסימנים הראשונים של מחלת הסרטן. נוסף לכל הטרידה עוד את המסכן שאלת הכסף.
-
מילה לא ברורה במקור – הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.